מחשבות אובדניות

ד"ר הידש, אחותי הגדולה (33) סיפרה לי שיש לה תוכנית התאבדות מפורטת למקרה שתגיע למצב שתחליט שזהו-זה... התוכנית כוללת מה תעשה, היכן, איזה מכתב תשאיר, היכן תיקבר וצורת המצבה. אנחנו בקשר מצויין, ומספרות אחת לשנייה הכל. אני לא יודעת איך להתייחס לדברים - לדאוג או לא לייחס חשיבות. מצד אחד היא צעירה, היא אמרה במפורש שאין לה כוונה לבצע זאת, וכמו שהיא חושבת ומתכננת תרחישים חיוביים בעתיד, כך היא חושבת גם על הצד השני. היא גם אמרה, שאם תעשה זאת זה יהיה בעקבות אירוע קיצוני כמו מחלה קשה או תחושת בדידות/ ייאוש קשה. נראה לי גם שהתוכנית שלה לא ממש סגורה עד הסוף (לא דיברה על צוואה וחלוקת רכוש, איך תגיב המשפחה ועוד). מצד שני, זה שהיא סיפרה על זה, אולי זה רמז? ומה פתאום לחשוב בגיל 33 על מוות. לכן רציתי לדעת האם לאדם שיש לו מחשבות מוות כ"תוכנית מגירה" יש בעצם מחשבות אובדניות? ולאור הידע שלך, האם אנשים עם תוכניות כאלו נוטים לממש אותם או שמדובר במחשבות שעולות אצל רבים במהלך חייהם, וכפי שהן עולות, כך הן נעלמות. תודה.

לאיריס אכן החלק האחרון של מכתבך הוא החשוב ותמיד הקושי הגדול הוא להבחין בין מחשבות/עסוק בנושא המוות ובין כוונות אובניות. נושא המוות ופחד ממחלות מעסיק רבים מאתנו ותראי רק כמה סרטים יש בנושא, ובטח שיש הרבה יותר ספרים. כך שתופעה זו עשויה להיות דבר טבעי. לכן צריכים לראות את כל האדם כפי שאת עשית. אם האדם בדיכאון, אינו רואה מטרה בחייו, אין לו תוכניות לעתיד/שאיפות וכך הלאה צריכים לדאוג ולהגיע לאבחון מקצועי. אם מדובר בעיסוק מבודד ובשאר התחומים האדם מרגיש טוב ומתפקד, אפשר להרגע. דר' גיורא הידש