לא יודע מה לעשות כבר
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום לד"ר הידש היקר הייתי רוצה לספר את הסיפור שלי שהוא קצת ארוך אבל אני ממש זקוק לעזרה אני אורן ואני בן 23. הכל התחיל כשהייתי בן 18 לפני הצבא היה לי דיכאון וחרדה ולא ידעתי מה לעשות סחבתי את זה במשך חודשים עד שפניתי לפסיכיאטר והוא נתן לי סרוקסט והסרוקסט עזר והמשכתי לקחת אותו פאקסט 20 מ"ג אחד ביום עד שהרגשתי ממש טוב הרגשתי ממש טוב שיכולתי לעשות הכל ולא פחדתי מכלום במשך תקופת הצבא המשכתי לקחת את הכדור כל יום והייתי חייל רגיל לכל דבר כששמח שמח וכשעצוב עצוב ולא הייתה לי נפילה אף פעם וגם מצאתי חברה. השתחררתי עדיין ממשיך עם הפאקסט 1 ביום ונפרדתי מחברתי והמצב הדרדר החברה לא יצאה לי מהראש עדיין לפעמים שכשאני עושה אוכל דברים מסוימים או שאני רואה נערה שדומה לה אני מפחד כזה אז פניתי לטיפול פסיכולוגי ובמקביל המשכתי עם הפאקסט מצבי יותר הדרדר הייתי בטיפול וניסו ללמד אותי להמשיך הלאה ואיך להתמודד אבל ללא הועיל ולא הצלחתי בטיפול ועזבתי את הטיפול הפסיכולוגי. אז חזרתי למה שאני הכי מכיר הפסיכיאטר שלי שלמרבה הפלא כבר לא עבד יותר אז פניתי לרופא אחר שהחליף את הפאקסט בציפרלקס היה איום ונורא בחילות בלתי פוסקות רעד התקפי חרדה חוסר ביטחון איומים ביותר ולא יכולתי יותר ואז חזרתי לרופא והוא החזיר את הפאקסט לשניים ביום אותם אני לוקח כבר שבועיים אין לי ביטחון בלעשות דברים ואני חושש לגבי העתיד. אני מרגיש כל כך חלש וממש דיכאון וחוסר תיאבון וחוסר רצון לשתות עייפות וחולשה והלכה לי לאיבוד כל שמחת החיים שלי אבל אני מצליח לנהוג באוטו ולעשות דברים שצריך: לעשות קניות לדואר לשחק במחשב לקרוא קצת למרות שיש הרבה חוסר ריכוז לעשות הליכות אבל קשה לי לצחוק או להנות ממשהו אין לי תיאבון אבל אם נגיד יתנו לי פיתה אז אני אוכל את כולה או יגדו אורן אני חייב שתלך לשם להביא משהו אז אני אלך אבל קשה לי להתמודד עם הדיכאון ביום יום ועכשיו אבא שלי מנסה לסדר לי עבודה שאני חושש מזה כי קשה לי קצת לבצע דברים אני מרגיש יותר טוב מאז התקופה של החודש וקצת שהשתמשתי בציפרלקס אבל כל הזמן אני מרגיש דיכאון חוסר תיאבון ותחושת מועקה כאילו בא לי לבכות ולא יוצא לי וקשה לי לדבר עם אנשים כאילו לא יוצא לי אין לי על מה לדבר אני מאוד מפחד לגב מצבי ולא יודע מה יהיה אני לא רוצה להגיע לאשפוז כי אני לא שוכב במיטה ובוהה אם אני בבית אז אני רואה טלוויזיה משחק במחשב וקורא ספרים ומידי פעם יוצא אבל זה לא כמו שהיה לפני זה אני מפחד להגיע לאשפוז ואני אלחם בשיניים כדי לא להגיע דוקטור מה אתה אומר ומייעץ לעשות? ומה יהיה? סליחה על האורך ובתודה רבה אורן
תקראו את זה היטב. את השורות הללו. אורן, שלח לי מייל.
וגם ל"חברים "שלה"... בקרוב אבוא לביקור קצר .
לאורן כעת הדבר החשוב ביותר הוא לחכות, לחכות שהפקסט=סרוקסט יתחיל להשפיע ונקווה שבקרוב. עם השפעתו אתה תרגיש טוב יותר כפי שהרגשת בתקופת הצבא. עם זאת נראה שכדאי מאוד להגיע למסגרת של שיחות, לברר את התגובות הרגשיות לפרידה וכיצד הייתה מערכת היחסים, ללמוד להכיר את עצמך ולקבל את עצמך עם היתרונות, כשרונות וגם החסרונות. שבת שלום, דר' גיורא הידש
אורן שלום ! אין לי ספק שהטראומה שעברת השפיעה על מצבך הנפשי. עם זאת, אתה סובל מבעייה שיסודה פיזיולוגי, והפיתרון הינו תרופתי בלבד. אומר לך, בלי לפרט, כי לך ולי הרבה מן המשותף ! אני מזדהה ומכיר את הרגשותיך ופחדיך ואסיים בזה שאומר לך שתיתן לזמן ולתרופות לעשות את שלהם, אתה תצא מזה ובגדול !! אגב, לגבי אפשרות אישפוז: לדעתי, אם אין אצלך מחשבות אובדניות, אין צורך באשפוז. התרופות שאתה מקבל טובות בדיוק כמו טיפול במסגרת אשפוז, אז אל תכניס לך לראש שטויות. (ולא ברור מניין המחשבה על אישפוז, מישהו איים עליך באשפוז ?..) בהצלחה, כריש
