דיכאון

שלום ד"ר!! רציתי לבדוק איתך האם דיכאון ברמה יחסית קלה בהגדרות רפואיות, אך כמובן קשה לחולה במידה שלא תאמן, יש לה טיפול רפואי? אני מדבר על אחי הקטן. הוא ניסה מגוון של תרופות עם מינונים שונים כמו: סרוקסט, רמרון, ציפרמיל, ציפרלקס, וגם אפקסור ואף אחד מהם לא עזר לו אלא רק דיכא לו את היצר המיני(חוץ מהרמרון) למשך הזמן בו הוא נטל אותם.כיום הוא שנה אחרי התרופה האחרונה אותה הוא ניסה. הוא יותר סובל מחרדות, לא קשות, אבל אין לו שמחת חיים בגרוש. הוא בן אדם מצליח, מהנדס תוכנה, עובד כרגע בחברת היי-טק גדולה מאוד בארץ, מתחבב מהר מאוד על אנשים איתם הוא עובד. הוא תמיד היה הליצן של כל מקום בו הוא היה. קשה להבין מה עובר עליו כי על פניו הוא נראה בסדר, אבל הוא ממש לו ואני יודע את זה כי הוא עצוב הרבה, הוא נהפך לטיפוס מאוד עצבני( כך מספרת אישתו) וכבר לא ממש אוהב את החיים כמו פעם, כי הוא לא נהנה מהם.עוד חשוב להוסיף כי אחי ואישתו נשואים טריים והקשר ביניהם הרוס בגלל המצב בו הוא נמצא, דבר שהוא שכיח במקרים בהם צד אחד נמצא בדכאון. הוא כרגע מטופל אצל פסיכולוגית איתה יש לו כימיה לא קטנה, לטענתו, אך הוא ניסה עוד 2 לפניה ועוד 4 פסיכיאטרים. יש בעיה בגישה של הפסיכיאטרים בימינו שלמרות שהוא פנה אליהם באופן פרטי, התשובה מהם הוא קיבל היתה: "אההה...תשמע אין לי הרבה מה לחדש לך חוץ משכדאי לנסות עוד סוג של תרופה", וזה לא מה שהוא ציפה מהם וגם לא אני. למה שלא יסבירו לו שאולי אין יותר תרופה שממליצים לו לנסות כי הוא ניסה את האליטות של התרופות שמוצעות היום לחולה, או שיאמרו לו כי הדיכאון שהוא חש הוא לא קליני (כפי שכבר נאמר לו) , ולכן השפעת התרופות שעומדת על 80% לרוב, עליו היא קטנה על כדי 20% הצלחה לדוגמא או שיבדקו איתו קודם את הסביבה שבה הוא היה חי בזמן שפנה אליהם כי היא מאוד משפיעה, כך אמרה לו הפסיכולגית שלו, על הצלחת התרופה, מכיוון שבאותה תקופה שבה הוא ניסה את התרופות, סבא שלנו נפטר, אמא שלי רבה איתו והוא נאלץ לעזוב את הבית למרות שלא היה לו כסף וזה גרם לו להכנס לחובות קשים והעובדה שהיה סטודנט ובדכאון לא ממש אפשרה לו עבודה במשרה מלאה ובכלל היה לו קשה לעבוד ולכן אישתו שהיתה חברה שלו באותו הזמן מימנה את כל ההוצאות והיה לו מאוד קשה עם זה. בנוסף גם אבא שלנו בעקבות פטירתו של אביו, נכנס אף הוא לחרדות ודכאון (ממש טלנובלה. מאוד קשה לנו גם היום ששניהם במצב כזה), אז כפי שאתה רואה ומבין הסביבה לא היתה מי יודע מה כך שגם אם התרופה היתה "מתה" לעזור לו היא לא יכלה באותו זמן. שוב אני חוזר, דברים אלו נאמרו לו ע"י הפסיכולגית שלו וזוהי איננה דעתי האישית. אז השאלה המתבקשת היא, למה לתת לו להיות כ"כ מבולבל עם מה שקורה לו. מצד אחד אומרים לו שהוא הרבה פחות גרוע מדכאון שהוא קליני אבל, כידוע לך, זה לא ממש מנחם כי הוא סובל ומבחינתו זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. אני לא יודע מהן התשובות, אבל כן הייתי מצפה ממך לתשובה קצת יותר מקצועית ממה ששותפיך לתחום נתנו לאחי. בתודה רבה רבה מראש, האח הדואג אורן

לאורן צר לי על הדדברים הקשים שאחיך עבר ועל כך שהוא לא מגיב לטיפולים המקובלים. למרות מה שכתבת צריך לזכור שדיכאון היא הפרעה שחולפת מטבעה (נכון שלא ב 100%) ולכן צריך לקוות לטוב ויש סיבה לחכות לטוב. כפי שאמרת ישנן סיבות רבות למצב הרוח הירוד, עם זאת כל טיפול נפשי עומד על שתי רגליים בעיקר. החלק של השיחות-פסיכותרפיה והרגל השניה טיפול תרופתי. את החלק של השיחות הפסיכולוגית עושה ולכן מה שנותר לרופאים הוא לעסוק רק בחלק התרופתי. כמובן שעידוד והסברים חשובים, אבל איני מבין מה הציפיות הנוספות מהפסיכיאטרים? במקרים המורכבים ואלו שאינם מגיבים לטיפול בדרך כלל אני ממליץ להגיע לפגישה חד פעמית והתייעצות עם רופא מומחה בעל שם בארץ, אולי הוא יראה את הדברים מזווית כוללנית יותר ותהיה לו הצעה מתאימה יותר לאחיך. שיהיה רק טוב דר' גיורא הידש