מה זה? מה שאני מרגישה...

יש לי בעיה ואולי הבעיה שלי היא בעצם הזדקקות לדחיפה לעשות את הצעד בללכת לפסיכיאטר. רק המילה פסיכיאטר מעלה בי קונוטציות שליליות, תחושות של שונות וחוסר יכולת נורמטיבית להתמודד עם מצבים שבהם אנשים "נורמלים" מתמודדים איתם באומץ ביום יום. קשה לי לתאר מדוע אני חושבת שאני זקוקה לטיפול באמצעות כדורים, אני מטופלת כבר שנתיים ע"י פסיכולוג שעזר לי בהרבה תחומים ביחוד בנושא של הבטחון העצמאי, המצבים שאליהם אני נקלעת מבחינה רגשית אינם תואמים מציאות או נכון יותר לומר אני מקצינה את המציאות. אני נחרדת במצבים בהם אני באה מול קבוצה חדשה של אנשים המחשבה על זוגיות מעוררת בי גם כן חרדות על אף שניהלתי מערכות יחסים אבל רובם מערכות יחסים שהסיכוי שהן תשרודנה היו קלושים מראש. ואני מתפתה בכל אופן להיכנס לשכאלו. אני אישית מיד משליכה זאת לבטחון העצמי שיש בי, ושכנאה אני רק חושבת שרכשתי אבל הוא איננו עומד איתן במצבים שבהם אני כביכול נתונה לחסדיהם של האחרים : במצבים כפי שציינתי בהם אני חושבת שאני צריכה להרשים את הצד האחר וכו'. מעבר לכך , ועם התחושות הבאות קשה לי הרבה יותר להתמודד מבעבר : אני לא רק נתקפת לפניקות במצבים שבהם עומת קבוצה חדשה מולי אלא גם במחשבות על משהו רע שעלול לקרות. הפיגועים בשנים האחרונות, דאגות מוגזמות לבינ משפחתי ולקרובים לי. נדמה לי כי אני דןאגת יותר מאחרים מאשר לשקט הנפשי שלי. כל דבר קטן הופך להיות פיל. אני משתפת את הפסיכולוג שלי בתחושות הללו. הוא בינתיים משאיר את הבחירה בנוגע לפסיכיאטר בידי (הרועדות). אני חוששת מהצעד הזה – כי נראה לי שבמצב שבו אני אקח את התרופות אני כמו אומרת לעצמי – זהו – את לא נורמלית. את לא חזקה. את לא מסוגלת לבד. ויתרה מכך יש בי את התחושה שאם אעשה את הצעד הזה אז מה שיקרה הוא שאני אשים את החיים שלי ב HOLD עד אשר אני אבריא. האם מבריאים מחרדות? האם מפסיקים אחרי תקופה את השימוש בתרופות? האם הפסיכיאטר בוחר את התרופות שיתן לי על בסיס מה שאומר לו? האם מספרים להורים ואו חברים על נטילת התרופות כדי שאם יקרו לי תופעות לוואי כלשהן יוכלו לעזור לי? ולמה זה כל כך קשה לעשות צעד שעלול ויכול להיות הפתרון? כל חיי רציתי להגיע למן נחת, רגיעה ואני מרגישה שהגיעו מים עד נפש, אני מרגישה כמו בתוך מרוץ שבהם אני רודפת אחר הזנב של עצמי: מחפשת להגדיר את עצמי כשיש שני קטבים שלי – האחד הוא הבסיס שלי – השמח הקופצני, המצחיק, המעורר, החי , זה שאנשים כל כך אוהבים לשהות במחיצתו, והשני שאותו אני כל כך שונאת זה החלק שבו אני מפחדת, מרגישה חוסר ביכולת לשלוט על עצמי (ברגעים של חרדות או עצב כזה). אתה מבין?! זה המקום המעורער שבי שאני לא מסכימה בכלל לקבל בי. אני כבר לא מבינה אם זה חרדה או דיכאון? זה משנה מה זה? איך מאבחנים את זה ? (אני חייבת לציין שבזכות הטיפול הפסיכולוגי עשיתי צעדים משמעותים, והגשמתי את עצמי הרבה מאוד, האם כדאי להמשיך עם הפסיכולוג ללא תרופות?) לא יודעת מה לעשות סליחה על האורך

אני לא יודעת אם את צריכה ללכת לפסיכיאטר או לא אבל אני רוצה להגיד לך כמה דברים: החיים קצרים מדי ולכן לא כדאי לבזבז שניה אחת של סבל וייסורים לשווא. אם תרופה יכולה לעזור לך להרגיש יותר טוב אז למה לסבול? חוץ מזה, היום בשנות האלפיים הליכה לפסיכיאטר מאוד מקובלת.יש אנשים שהולכים לפסיכיאטר רק כדי לשפר את איכות חייהם אפילו שהם לא במצב קריטי. בריאות הנפש נשמע דבר מפחיד והמילה פסיכיאטר גם,אבל תחשבי שזה רופא כמו כל רופא אחר.אם יביו לך כאבי ראש חזקים אז תלכי לנוירולוג לא?? אל תיכנעי לסטיגמות. מי שדעתו שלילית לגבי פסיכיאטר זה נובע מבורות. תטפלי בעצמך ואל תסבלי. בהצלחה,

שמש היקרה, אני שומע את הכאב במכתבך, את הרצון לשנות את עצמך ואת המציאות שלך ואת הקשיים. כמובן שקיימת התלבטות לפני שמתחילים ליטול טיפול תרופתי וללכת לפסיכיאטר. בכל מקרה חשוב לי שתביני שללכת לפסיכיאטר אינו מראה על כישלון ואין בו בושה, כבר מזמן עברנו את התקופה הזו. בשלב הזה אסתפק בתשובתי הקצרה, אני מקווה שהקוראים בפורום ישתתפו ויספרו מניסיונם האישי. פעמים רבות תשובות של חברים טובות בהרבה מתשובות של רופאים מלומדים. לכן בפורום הזה תקבלי את שניהם. נחכה קצת לתשובות של משתתפים ובערב אני מקווה שלא אשכח ולא יהיו יותר מדי שאלות, גם אני אוסיף. אם אשכח, אל תתביישי להזכיר לי, זה רק בגלל לחץ של שאלות. תוכלי גם לעיין בשאלות ותשובות אחרות בפורום, והן נוגעות לא מעט לשאלותיך. טוב, נחכה ונראה ונמשיך להתראות דר' גיורא הידש

שמש שלום אני הולך לפסיכיאטר כי הוא הרופא שמוסמך לעקוב אחר המצב ריגשי מה שאנינו המומחיות של רופא משפחה. עברתי מזמן את התקופה שבושה לקחת תרופות ובושה להתיעץ עם פסיכיאטר אני חורג ממנהגי ואני מגדיר את הבושה כ "שטויות במיץ עגבניות" יש אנשים שהפיתרון להפרעותיהם הנפשיות הוא טיפול פסיכולוגי ממושך בשיחות והפרעותיהם הנפשיות קשות בהרבה מההפרעות הנפשיות של אנשים שנזקקים לתרופות שאול

לשמש שלום, הבטחתי וחזרתי אליך. את מעלה הרבה מאוד נקודות ואפשר למלא אתם מספר פגישות טיפוליות אצל הפסיכולוג. אני מבין שפניה לפסיכיאטר נתפסת אצלך ככישלון, או ככשלון נוסף בסידרה ואולי גם הרגשה לא טוב כלפי הפסיכולוג שלך, כאלו הוא לא הצליח לפתור את כל הבעיות שלך ולכן את פונה למטפל אחר. כדאי לבחון את הרגשתך ביחס לפסיכולוג כי תחושת "הבגידה" בפסיכולוג יתכן והיא המעכבת אותך. כפי שכתבת, החרדות מעצימות ומגדילות את הבעיות מעבר לגודלן האמיתי. את כותבת הרבה מאוד פרטים על הטיפול התרופתי שפשוט אינם נכונים. כיום הטיפול בנוגדי דיכאון וחרדה מאוד שכיח וישנם אנשים רבים אשר מדברים על כך בגלוי. אפילו יש מועדון לילה הנקרא בשם פרוזק, איני זוכר אם בתל-אביב או חיפה. האינטרנט מלא באנשים שכותבים על כך שהם נוטלים טיפול תרופתי, ומספרים שבשינקין מי שלא בטיפול הוא לא IN. אם תדברי עם אנשים אז פתאום עוד אחד ועוד אחד יספרו שהם נוטלים/נטלו טיפול. בארצות הברית 50 מיליון אנשים כבר לקחו פרוזק! וכנראה שזה עשה להם טוב. לא שאין לטיפול חסרונות...אני פשוט רוצה שיהיה לך אומץ לשמוע ולהתעניין על הטיפול באופן יותר משוחרר. הטיפול הוא לא לכל החיים, פעמים רבות הטיפול התרופתי עוזר ומקדם את הטיפול בשיחות. יש לי ניסיון מצוין בטיפול משולב, פסיכותרפיה ותרופות, ופעמים רבות אני עובד כפסיכיאטר ביחד עם הפסיכולוג עם תוצאות טובות. תתעודדי, הדבר החשוב ביותר שתרגישי טוב ומשוחררת, שתמשיכי את חייך ואל תהיי ב- HOLD. תמשיכי להתעניין בנושא עד אשר תהיי משוכנעת שתרופות עוזרות ואין זה כשלון. נטילת תרופות זה סימן לבגרות שאת באמת רוצה לשפר את חייך ולהרגיש יותר טוב, במקום לשבת ולדשדש בחרדות המוכרות לך כל כך . תמשיכי לבדוק את הנושא, עד שתשתכנעי מה טוב בשבילך. גם בפורום את יכולה למצוא הרבה תשובות שיקדמו ויוסיפו לך. תעדכני ותתעדכני ביי דר' גיורא הידש