לעבודה אוניברסיטאית

רציתי לשאול לצורכי עבודה, בתור פסיכיאטר, כיצד היית מגדיר באופן כללי את יחסי הרופא-חולה, האם כפטרנליסטיים או כשיתוף, והאם יש צורך לעיתים לפעול בפטרנליזם במקרה של איומים להתאבדות למשל. כמו כן ברצוני לדעת האם מרבית המטופלים שלך זיהו את בעייתם בכוחות עצמם, או שמישהו שלח אותם, והאם המוטיבציה שלהם להחלים גבוהה חן חן על פועלך, ואשמח אם תוכל להשיב לי על השאלות הללו יעל, תואר שני

ליעל שלום, השאלות הן מורכבות וישנם ספרים רבים על הנושא אבל אנסה לענות למרות שאקצר. יחסי רופא חולה היום הרבה יותר פתוחים, ולכן גם התקשורת רבה יותר. איני חושב שישנו מודל אחד שמתאים לכל אדם, עם זאת כל החוכמה היא להתאים את הטיפול לאדם המסויים היושב מולי. ישנם אנשים המתעניינים יותר והם שותפים לטיפול, וישנם כאלו שמוכנים לבלוע כל כדור ולא לעסוק בבריאות והעיקר להרגיש טוב. כל החוכמה היא לזהות ולגשת לכל אדם לפי טעמו. במקרים קיצוניים בהם עלול להיות נזק בלתי הפיך-התאבדות ובטח בגרימת נזק לאחר, החוק נוטל את הסמכויות לידיו והגישה היא למנוע החלטות רגעיות כאשר דברים עשויים להשתנות. בקשר לשאלתך השניה הקשורה למוטיבציה של אנשים. אני חושב שהשאלה נובעת מסטיגמה על הפרעות נפשיות. בהפרעות נפשיות יש סבל מאוד גדול ורבים מהאנשים באים עם כאב גדול מאוד וגם מרגישים הקלה. לא כל המטופלים הם "חולי נפש" (ובכוונה השתמשתי במונח סטיגמטי זה), יש הרבה נאורוטים ואנשים שגורלם קשה והם פונים לעזרה. כמובן ישנם אנשים שאינם פונים לטיפול. רבים בגלל הסטיגמה הקשורה לפסיכאטרים ולפסיכיאטרייה וחלקם הלא גדול בגלל חוסר מודעות למצבם. את יכולה למצוא מספר שאלות בפורום הקשורות למה עושים או כיצד מתנהגים כאשר בן משפחה מתנהג באופן מוזר ואינו מוכן לבוא לטיפול. לא בצעתי סטטיסטיקה בקשר למטופלים שלי, אבל ברור שישנה כאן הטייה סטטיסטית כיוון שאנשים שכבר מטופלים הם רוצים בטיפול, מי שלא רוצה בטיפול לא מגיע אלי.... מקווה שעזרתי, דר' גיורא הידש