בעניים הפסיכולוגית- המשך.

לכל מי שהגיב בעקבות ההודעה שלי על הפסיכולוגית אני מודה מאוד. העניין מעסיק אותי ומטריד אותי. אני חשה שאני לא יכולה לתת בה אמון, והיא הייתה אמורה לסייע לי באותו מקום שבו אני מתקשה ולא לתת לי להישאב שמקומות שבהם קל לי ואני לא צריכה להתמודד.. במקום זאת, היא נשאבה כנראה למקום שבו גם לה היה נוח, ובכך גרמה לי להרגיש כמו שאני מריגשה לגבי אנשים רבים בחיי- שהתגובות שלהם כלפי מה שאני אומרת אינן תואמות את אופיי ותחושותי. לדוגמא, חברה שלי מזה 10 שנים אמרה לי לפני שבוע שהיא אף פעם לא ראתה אותי בוכה. ועברנו תקופות מגוונות יחד, כולל תחילת הטיפול בדיכאון . זה לא שאני לא בוכה, זה שהיא לא ראתה אותי בוכה. בגלל שאני לא מצליחה לממש שום מערכת יחסים עד רמה כזו שבה מישהו יודע מהן הנקודות הרגישות שלי, אף אחד לא יודע כיצד להגיב לדברים שאני חולקת איתם. אני מקווה שהייתי מובנת. אצל הפסיכולוגית החלטתי שאני פותחת דף חדש, ובאמת לאורך תקופה מסויימת, דברים איתה היו שונים מאשר עם כל אחד אחר. שם הצלחתי לספר לה באמת מה כואב לי ומה קשה, וגם בכיתי. משהו שהיה לי מאוד קשה לעשות. בדרך כלל כשאני ממש מדוכדכת אני מוסרת אינפורמציה יבשה ומדברת לאט ובשקט רק כדי לא לבכות... אצלה ז היה אחרת. ואני חוזרת- היה. וזה כי לפני מספר חודשים היא בעצמה עברה איזה טיפול או הארה או לא משנה איך קוראים לזה, וגם דברים רבים בחייה השתנו. אני משערת שבעבות כך ההתיחסות של אלי השתנתה. לפני כן היא קראה אותי היטב, עודדה אותי לדבר על דברים שהתעלמתי מהם, לבכות למרות שניסיתי לבלוע, ועוד כל מיני.היו פגישות שיצאתי בתחושה מאוד טובה כי סוף סוף למישהו באמת היה אכפת, מישהו באמת הבין אותי וידע איך להגיב אלי. אני מאוכזבת כיוון שהיא לא שמה לב שאני נשאבת לאותו מקום בעיתי שבו אני חייכנית וצוחקת רק כדי לא לבכות, שבו אני מנהלת דיונים אינטלקטואלים במקום לדבר על מה שכואב. אני מאוכזבת כי היא כבר לר רואה מבעד למעטה. הרגשתי דחוקה לקיר בכל מצבים בהם נשאבתי לדבר על מה שהיא ספרה במקום על מה שקורה אצלי. מצד שני אולי למצב זה יש מה ללמד אותי. אני צריכה באיזשהו שלב לדבר עם חברות ולהיות מסוגלת לפרוק ולבכות גם מול אנשים שאינם הפסיכולוגית שלי. אני צריכה לדעת ליזום פתיחות ולא לצפות שמישהו יבין שמשהו עובר לי בראש ושאני עצובה או מדוכאת. מה שהדליק אצלי הכי נורה אדומה זה שמספר אנשים לא הבינו למה אני אומרת שאני בדיכאון. למה אני צריכה טיפול כי מבחוץ הכל נראה בסדר. חוץ מזה ששמנתי המון, ל אראו עלי כלום, הכל היה יופי כלפי חוץ. רק החבר שלי אז ידע. אני יושבת וחושבת לי עכשו שאולי אני יודעת מהי הסיבה שמעולם לא נפתחתי בפני אף אחד. זה לא שאני לא מספרת מידע חשוב ורגיש עבורי לחברות ואנשים קרובים, אלא שאף פעם אני לא מראה שזה נוגע לי, נוגע בי. זה תמיד מרוחק, סטרילי, יבש אינפורמטיבי. אני מרגישה לא משמעותית, מסיבות רבות, וכשאני עם חברות אני תמיד מרגישה שמה שיש לי בראש הוא לא מספיק חשוב כדי לדבר עליו, שאני לא רוצה שאור הזרקורים יהיה עלי, שאני אראה מגוחכת ומגעילה אם אני אבכה. טוב , עכשו אני דומעת אני הולכת לישון במחשבות, אני צריכה לקום עוד כמה שעות לעבודה. ד"ר הידש, תודה רבה על ההתחשבות שנתת לאנשים אחרים להגיב לפני שנתת את דעתך, אני בטוחה שזה סיפק לי תשובות מגוונות יותר. אם אתה מבין את כוונתי. תודות רבות על הזמן ותשומת לב לפרטים הקטנים. אין כמוך בעולם. אני לא בן אדם מאמין אבל יש לי תחושת בטן שלפי כמות מעשיך הטובים לא תהיה לך בעיה ביום כיפור להכנס לספר החיים. כן ירבו. גמר חתימה טובה לך ולכולם.

לשירה שלום, תודה על המילים החמות ואני מקווה שתחזרי להרגיש בטוב. עלה במוחי רעיון, אולי יש לפסיכולוגית כתובת דוא"ל ותשלחי לה את כל התיכתובת? אולי זו דרך טובה להתחיל להגיד דברים ואחר כך תדברו על זה? גמר חתימה טובה הידש