ד"ר הידש - אני צריכה את עזרתך

שלום לך ד"ר הידש. ראשית ,תבורך על היותך אדם כל כך מקסים ,סבלני ונעים הליכות, אין לך מושג כמה טוב לדעת שיש אדם כמוך בפורום זה שכולנו זקוקים לו כל כך.... לשאלתי : לפני גיוסי - בערך לפני 14 שנה ,עבדתי במשרד כלשהוא באופן זמני,ושם "חטפתי"את התקף החרדה הראשון שלי ,ההתקף הגיע בעקבות העובדה שהבוסים שלי לא רצו לשלם לי משכורת , ואני ,כנערה תמימה, די נאכלתי , עד כדי כך שהגוף הגיב בצורה כזו. מיותר לציין שפחדתי מהתקף לב,שחשבתי שמותי קרוב ,וכל התסמינים המוכרים של התקפי חרדה. עד לגיוסי היו לי עוד כמה התקפי חרדה שעליהם התגברתי בעזרת טיפול פסיכולוגי. אני חושבת שבעקבות כך גם פיתחתי פחד מהמוות - פשוט,כל הזמן אני חושבת על כך שהחיים פה למעשה הם זמניים ,שהכל הבל הבלים מכיוון שממילא נמות,הרעיון שיום אחד נהיה שלד פשוט מחריד אותי,אני מרבה לחשוב על אנשים שנפטרו ואיך עכשיו הם פשוט שוכבים כשלד בקברם. נורא בשבילי לחשוב שכל יום שחולף רק מקרב אותנו אל המוות... אני יודעת שלכולנו כבני אנוש יש פחד מסויים מהבלתי נודע ,מהמוות , אולם , כשזה הופך להיות חלק בלתי נפרד ממחשבותיך במשך היום וכל היום ,אז זה הופך להיות הפרעת חרדה. יש לציין שבתקופה ההיא ,הפסיכולוג שלי שאני רואה אותו פשוט כמלאך , ישב איתי באמצע היום ,בתוך בית קברות , כן כן , פשוט התניע את המכונית ואמר לי - עכשיו הולכים לבית קברות - כדרך להתמודדות עם הפוביה , אני זוכרת איך פשוט ישבתי איתו על ספסל בבית קברות ,והוא התחיל לשוחח איתי,ולהסביר לי שבמחקרים ובבדיקות EEG שעשו לאנשים שנפטרו , מכשיר המוניטור הראה קו ישר - ללא חשיבה וכו,,, יש לציין שמאז התגייסתי ,התחתנתי ,ילדתי שני ילדים ,התגרשתי,ובכל זאת ,המחשבות הללו מלוות אותי רוב הימים , מה גם שהיום בדיעבד אני נזכרת שכמה ימים לפני שהכל קרה ,ראיתי אדם שמת מהתקף-לב ממש מולי ,וכיסו אותו וכו,,, וכל זה לידי. מה שעוד קרה באותו יום ארור הוא שמאז ועד היום ,אני מרגישה מן מוזרות נוראית, כאילו שאני רואה את העולם דרך מסך ערפל,מן ניתוק בלתי מוסבר מהרצף של חיי עד לאותו יום. אני מחלקת את חיי ללפני ואחרי אותו יום . יש לציין שאני היום בת 32 ,אשה נאורה,עובדת במשרה מכובדת ,מגדלת לבדי את ילדיי ואף אחד לא יודע מה אני עוברת . אינני לוקחת תרופות, כי אני עדיין חושבת שניתן לפתור זאת בלי תרופות. האם התופעות המוזרות שאני מרגישה הן נורמליות?, האם כל הנושא הוא רברסיאלי , כלומר, האם אי פעם אוכל להמשיך מהנקודה שחיי "נעצרו? אני מצטערת על אריכות השאלה , ואני מקווה שהקוראים יבינו את מצוקתי . תודה יפית

ליפית שלום, הדברים שאת כותבת הם נכונים, כל יום מקרב אותנו אל המוות וכך הלאה, כמובן שאף אחד אינו יודע מה מצפה לו ובטח לא מתי. כבר נאמר "כל החיים כולם הם גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל", אולי כתבו את השיר עליך אבל אני בטוח שלא. הסיבה שאני מצטט את השיר היא כדי להראות לך שהדברים הם "נורמליים" או בשפה שלנו שכיחים וישנם אצל אנשים רבים אשר מסתובבים ברחובות ולא רואים שהם מוטרדים או שיש להם בעיה. את כותבת שהחרדה החלה כאשר ראית שאדם נפטר מהתקף לב, אני חושב שאת מתכוונת לתקופה שלפני הגיוס אבל יתכן שאת מדברת על משהו לאחרונה, לא ציינת במכתבך. בכל אופן איך את מתמודדת עם חוסר הוודאות של תקופתינו והפיגועים התכופים והאיומים? יתכן וגם הם תורמים למצבך. לעתים פסיכולוגים מדגישים משפט אחד חשוב. המשפט החשוב שלך הוא שאת מרגישה שהחיים שלך נעצרו, אבל את כותבת, שנישאת, יש לך שני ילדים ועבודה טובה, זה לא מסתדר עם חיים שנעצרו. עם זאת מדובר על תחושה שהחיים נעצרו, זו הנקודה למחשבה ואולי לטיפול פסיכולוגי. בקשר לתרופות. מאוד תלוי מה השאלה ששואלים, לשאלות שונות יש תשובות שונות. אם השאלה היא האם את חייבת בטיפול תרופתי, כמובן שהתשובה היא שלילית, את חיה חיים טובים, מתפקדת ומתקדמת למרות המחשבה הטורדנית שלעתים לא נותנת מנוח. יתכן מאוד שהמחשבות הללו יחלפו מבלי לעשות שום פעולה מיוחדת וללא טיפול. אבל אם השאלה האם תרופות עשויות לשפר את איכות חייך והמחשבות הללו יעלמו מהר יותר עם הטיפול התרופתי, התשובה היא שסביר מאוד שכן. כך שאת יכולה לבחור איזו שאלה לשאול. כמובן שמבחוץ המצב נראה פשוט יותר וקל יותר. עם זאת אני מתרשם מהכוחות שלך, ואני יודע שלמרות שהמחשבות על מוות מלוות אותך כבר שנים רבות, יתכן מאוד שהם יחלפו, במיוחד עם טיפול (שיחות או תרופות או שילוב של שניהם). הטיפול בהחלט עשוי לזרז את העלמות המחשבות החרדתיות לגבי מוות. שיהיה רק טוב והמון אושר דר' גיורא הידש

הי יפית כמו שציינת, הבלתי נודע הוא תמיד מפחיד ומאיים ולכן מוות ומחשבות על המוות מרתיעות ואני לא חושבת שיש מישהו שמחשבה על מוות לא חלפה במוחו במהלך חיו. אולם, אם המחשבה על המוות הופכת לאובססיבית ומטרידה יש צורך בטיפול. לא ציינת אם אחרי הארוע שראית חזרת אל הטיפול הפסיגולוגי? אני חושבת שכדאי לעשות את זה כי אין ספק שאת צריכה לדבר על הטראומה שחווית ולהתמודד איתה בהצלחה אריאל