דיסטימיה - לגיא, נילי, שיבולת וד"ר הידש

גיא, נילי, שיבולת, וד"ר הידש, מודה לכם מאוד על התשובות הכנות והתומכות. נילי - תודה מיוחדת, אך מטעמים מובנים אני חוששת ליצור קשר. אולי בהמשך אשמח לפנות ולחלוק איתך "גורל משותף". אני רוצה לחזור ולשאול 4 שאלות: 1. לא הצלחתי להבין מדבריכם - האם ניתן לפתור מצב זה גם ללא תרופות (כלומר: בשיחות) ? 2. מהן התרופות הניתנות במקרה זה? (אשמח לקבל שמות ספציפיים!). 3. ולסיום, 2 שאלות אליך, ד"ר הידש. השאלות קשות [ואני מקווה שלא אעלה את חמתם של באי הפורום]. אתה אולי תחשוב שכיוון החשיבה שלי - טעות ביסודו, אבקשך לנסות ולפרש אותן מנקודת התצפית של "האדם הסביר" ולא של הרופא-המטפל: א. אם אני זקוקה לתרופות (קרי: לחומר כימי) כדי לתפקד, אזי מה ההבדל ביני לבין נרקומנית ? גם היא תלויה בסם כדי לתפקד. למעט ההבדל בחוקיות החומר ובפיקוחו, הסיטואציה דומה - תלות (פיזיולוגית? נפשית?) בגורם כימי חיצוני לשם תיפקוד אופטימלי, תוך חשש לפיתוח סבילות. גוועלד!.. ב. גם אם אשמור את דבר הטיפול ב"סוד", לא יהיה מנוס מחשיפתו - במוקדם או במאוחר - ידעו על כך (רופאים / רוקחים/ אחיות בגלל "תגובות בין תרופתיות" או בדיקה/ טיפול רפואי הדורש מידע על נטילת תרופות, בני זוג, חברים). כידוע לך, התפיסות החברתיות שליליות ביותר (מחקרים הוכיחו!), הבורות והרתיעה גדולים - גם בקרב משכילים ו"נאורים" (מניסיוני המקצועי). הסבל שעלול להיגרם כתוצאה מתיוג ו"שמירת מרחק" ממני - האם הוא "שווה ערך" או "מקזז" את הסבל שגורם לי מצבי הנפשי? האם לא "אחליף" סבל אחד באחר ? אשמח לשמוע האם יש מי מכם שהתלבט בשאלות אלו ודומות. תודה, דפי.

דפי שלום. ייתכן שאת לא תאהבי מה שאכתוב לך עכשו, אבל: התפיסה שאת מעלה הינה איך לומר לך, מיושנת במקצת... אפילו בהרבה,. היום לדעתי אחוז ניכר של הציבור , כך נראה לי, צורך תרופות מסוגים אלה. לפעמים נראה לי, שאין אחד שלא לוקח, ואם יש אז הוא זה שחריג... אם תעייני היטב בפורום זה ובדומיו בוודאי תקבלי תחושה דומה, "טיפול פסיכיאטרי- שומו שמיים- הס מלהזכיר- גוועלד!"???? לא הגזמת? העיסוק שלך- מרצה וחוקרת,- עושה אסוציאציה של גישה מתקדמת, ההיפך משמרנות יתר, העולה מדברייך. לכי עם הקידמה! ככ הרבה אנשים פונים היום לטיפול זה. איך זה שדווקא בעיסוק כשלך את מעלה גישה זו, האמת זה מוזר. אני חושבת שאת מאוד מגזימה בתיאור שלפיו כל העולם יידע על שאת לוקחת תרופה ואף ייקח מרחק ממך גם אם איזו רוקחת תדע לרגע, או רופא, בין זה לבין פירסום הדבר בחדשות יש עוד הרבה מרווח לדעתי חשוב לא פחות הוא שתפסיקי לשים כל כך על מה שהעולם חושב, בסך הכל ביסוד אף אחד לא ממש מעניין את השני משהו שקשה לנו לעיתים להפנים כל אחד מאוד מרוכז בעצמו לגבי הנרקומניות- קודם כל התרופות החדישות לדברים אלו אינם גורמות להתמכרות, ואם הגמילה הדרגתית סיכוי טוב לחסוך גם קשיי גמילה. אם מתעוררים. אבל חשוב מכך- אם התרופות משפרות את איכות חייך, מה איכפת לך איך זה מוגדר, אפילו נרקומנית, אז מה? אם יהיה לך יותר טוב, מה עניין ההגדרות? חוץ מזה, הרעיון הוא להיעזר בדברים הללו תקופה מסויימת במהלכה את גם עוברת טיפול, במהלכו או לאחריו את יכולה להשתחרר מן התרופות. כאילו תמיכה לבינתיים. אני באמת חושבת שאת צריכה להשתחרר ממה שנראה לי תפיסות מה-זה מיושנות, ובבקשה אל תכעסי עליי, לחשוב על עצמך, ולא על מה יגידו, ולהצטרף אל רוב הציבור.... במצב דהיום , כלכלי-ביטחוני וכו', ככ הרבה אנשים נעזרים בתרופות הללו. היי אחת מאיתנו. אגב לא הבנתי מהם אותם טעמים מובנים בשלהם את חוששת ליצור קשר. נילי.

עצתי אלייך תנסי להתחיל בטיפול שיחתי ולא קונבציונלי תזונה נכונה ויטמינים טיפלוים אלטרנטיבים תפעילי את חייך תמצאי תחביבים ועיסוקים. כל זה עצות בחינם שהכי מועילות רק אם אין לך מ מ ש ברירה תלכי על הכדורים. ממש לא כל העולם לוקח תרופות אך לצערי אחוז השימוש הולך וגובר . אנשים מחפשים חיים קלים .

אחוז ניכר מאוד מן הציבור צורך תרופות.

איתן עם כל הכבוד כמה זמן אדם צריך לסבול עד שיקח כדורים שישפרו את איכות חייו?? אני אישית סבלתי 15 שנה !! והיום במבט לאחור אני שואל את עצמי למה לא שילבתי טיפול פסיכיאטרי כבר אז מההתחלה , הלכתי לפסיכולוג ואח"כ הייתי בטיפול קבוצתי במשך 6 שנים אמנם החרדות נעלמו עם השנים אבל נשאר ברקע דיכאון קל ..או דיסטמיה אז כמה שנים צריך לסבול כדי לקחת כדור?? לדעתי שווה לנסות תקופה של מכסימום שנה בטיפול פסיכולוגי ואם לא עוזר לשלב טיפול פסיכיאטרי תרופתי חבל על הזמן החיים קצרים וחבל לסבול שלא לצורך.. לדפי .. מה כבר יש לך להפסיד?? סבל מיותר?? תלכי לאבחון ע"י פסיכיאטר/פסיכולוג ואם את סובלת מדיסטמיה תטפלי בה בכל הכלים שעומדים לרשותך כיום , פשוט חבל על הזמן שאת יכולה להנות מהחיים.

שלום דפי, גם אני שאלתי שאלות דומות. והרי התשובות שקיבלתי: * לצאת מזה בשיחות בלבד? - אולי זה עשוי לעבוד. לא מכריחים אף אחד לבלוע כדורים. אבל, אם זו הדרך שנבחרה, בד"כ, דרושה עבודה יותר אינטנסיבית וארוכה. בכל מקרה, התהליך ארוך, אין הוקוס פוקוס. התרופות - מטרתן להקטין את הסבל העצום של היומיום, ולעיתים אף מאפשרות פתיחות גדולה יותר בפגישות עצמן. כשאת לוקחת תרופה, את מתרכזת פחות בסבל המטריד. לקיחת התרופות לא משנה אותך. הבעיות יישארו בעינן, ולכן יש צורך גם בקיום שיחות. אנשים מחפשים פתרונות קלים, כפי שטען איתן? לאו דווקא. לקיחת תרופות בלבד אינה פותרת את הבעיות העמוקות כלל ועיקר. שיחות + תרופות הוא המומלץ ואמור להיות שילוב מנצח (או לפחות מגדיל הסתברויות לצאת מזה). דרך אגב, ההוכחה לכך שהתרופות אינן פותרות את הבעיות היא העובדה, שעצם הפסקת לקיחתן מחזירה את המצב לקדמותו, אם לא טופל. * התרופות החדשות נגד דיכאון אינן סמים! כששאלתי את השאלה הזו, קיבלתי תשובה חד משמעית, שהצביעה על בורותי הרבה: " מה פתאום, מאיפה הבאת את זה בכלל?" * האנשים שאני מכירה לא סולדים בכלל מתרופות "פסיכיאטריות". חלקם אף השתמש בהן בגאווה. להיפך, הם היו שמחים מאד אילו היו יודעים שמצבי השתפר מלקיחתן. אני סתם דבילית שדוחה את כל העניין, אל תלמדי ממני. שיבולת

לדפי היקרה!!! קראתי את מכתבך, וליבי התחמץ, מהעובדה, שבחורה נבונה ורגישה כמוך, ממלכדת את עצמה, ותוקעת גול עצמי. נתחיל מזה, שכל תרופה היא חומר כימי, ואנשים זקוקים לחמרים כימיים כאלה ואחרים(קרי, תרופות) במהלך חייהם. במחלת הסרטן - מקבלים כימוטרפיה (עם אפשרות ריפוי גבוהה) למחלת לב - יש שלל חמרים כימיים לתיחזוק נאות, שלא לדבר על סכרת, בעיית כליות, ועוד כהנה וכהנה בעיות, ש"מכונת האדם" מייצרת. ובכן, חומרים כימיים מכל המינים - המותאמים לבעיות השונות, ואף לא אחד מהמשתמשים נקרא נרקומן. החכמה הגדולה, שנקלעים לצרה היא לגייס את כל המנגנונים האפשריים ע"מ להחלץ. אינטילגנציה לפי פרויד מוגדרת, בגילוי התושיה ומציאת פתרון כשנקלעים לסיטואציה קשה. מה איכפת לך מה אומרים? אם למשל ה"לשונות הטובות" יגידו, שדפי המקסימה מצליחה, עושה חיל, ואין כמוה, ואילו את, חלילה וחס, רחמנא ליצלן, תרגישי רע, מה יועילו לך ה"לשונות הטובות"??? חשוב שתרגישי טוב!!! ושתהיי בריאה!!! אנשים נשפטים עפ"י קבלות בשטח, ולא אם הם לוקחים תרופה, כזאת או אחרת. מנסיוני, כשאדם עושה מה שטוב לו, ויודע לעמוד על מה שטוב לו, בלי לפגוע בזולת כמובן, גם הוא וגם זולתו יוצאים נשכרים מקשר שכזה. אם תהיי בקשר, שלא יקבל אותך כמו שאת, הקשר הזה ממילא לא יהיה קשר מוצלח. אדם בראש ובראשונה מחוייב לעצמו (אדם קרוב אצל עצמו) ואת חייבת בראש ובראשונה להציל את עצמך. אם התרופות הן אלה אשר אמורות להוציא אותך ממצב הביש, את חוטאת לעצמך אם אינך נוטלת אותן. אם שיחות מספיקות במצב שלך - מה טוב. המילה תיוג היא מילה "צרה", שמתאימה לאנשים צרי מח, תסלחי לי שאיני מאמינה בה.

קודם כל קראתי וצחקתי - למה? כי זה מאד הזכיר לי את עצמי בתקופה מסויימת אז תחילה את צודקת בקשר לבורות הגדולה ודוקא בקרב אנשי מקצוע ולא פעם אני נתקלת ברופאים עם כאלו דעות קדומות .... שחבל על הזמן . אבל מאידך לכמה מהם את באמת חייבת לספר שאת לוקחת כדורים פסיכיאטרים ? התרופות שניתנות למצב כזה כמעט לא משמשות כקונטרה אינדיקציה בשימוש עם אחרות למעט כאלו שפועלות על מערכת העצבים המרכזית. מנסיוני האישי שהייתי רוב חיי מתוסכלת ומתוסבכת ( ועודני) , הדבר היחידי שהצליח לשנות אצלי משהו היה תרופתי וכשהפסקתי הכל נחת בחזרה . אז תגידי תלות פזיולוגית פסיכולוגית או שזה לא פותר את הבעיה -- נכון ! אבל אף רופא לא מרפא באמת , למעט במחלות זיהומיות , מה שהרפואה יכולה להציע זה רק שיפור באיכות החיים כמעט אף פעם לא ריפוי , אז למה שזה יהיה אחרת בפסיכיאטריה? לא מספיק שזה ממש מעבר לדמיון שיש כדורים שיכולים לשנות לך את זוית ההסתכלות שלך על החיים ? ובאשר לסטיגמה , גם אני מסתובבת ביום יום בחברת " משכילים נאורים ונבונים" אף אחד לא יודע ועוד לא ניתקלתי בסיטואציה רפואית שהייתי צריכה לדווח על כך שאני נוטלת כדורים פסיכיאטרים , במידה ואצטרך לדווח זה ודאי יהיה מאד מביך אבל תאמת איך שחייתי את מרבית חיי זה הרבה יותר מתסכל ומביך........

לדפי ולכולם, נראה שהשאלות גרמו לתגובה רגשית בנוסף לרציונלית וטוב שכך. לכל הדעות שהובעו יש מקום, ולמרות שרוב הדיעות והניסיון האישי הם לכיוון אחד, יש לכבד גם את הדעה השונה. לדפי, כפי שכתבתי ההתחלה היא באבחון מלא ולכן לא אציין את שמות התרופות, עם זאת התרופות שמתכוונים אליהן הן ממשפחת נוגדי הדיכאון שהראשונה ביניהן היא הפרוזק ואחר כך באו רבות דומות אחרות. איני מסכים לגבי הדיעות הקדומות. ספרים רבים נכתבו כבר על הנושא, האינטרנט מלא בשיחות, דיעות וניסיון אישי, כנראה מדובר על חמישים מליון אמריקאים שכבר נטלו את טיפולים מהסוג הזה ובטח שרבים מאוד בעולם המערבי. בדרך כלל איני חושב שאדם חייב תרופות (ברוב המקרים של מה שנקרא "פסיכיאטרייה רכה"), אנשים מתפקדים וחיים עם בעיה. השאלה שצריכה להישאל היא האם טיפול (תרופות או שיחות ) עשוי לעזור לי, לשפר את איכות חיי, ולהנות יותר מהחיים? מה יהיה הרווח שלי מנטילת טיפול? שיהיה רק טוב דר' גיורא הידש

לדר הידש, למה אתה מתכוון "הדיעה השונה"? איזו דיעה שונה הובעה כאן? לפי מה שאני רואה כל הדיעות כאן הן באותו הכיוון.

לדפי, שלום שוב. תראי - לפני זמן מה התחלתי טיפול בשיחות, וגם ההחלטה לפנות לטיפול הייתה קשה לי מאד מאד מאד. בתחילה, שמחתי מאד שהיו אלה רק שיחות שאינן משולבות בלקיחת תרופות. מאד דגלתי בתהליך שינוי מסוג זה. איני יכולה לומר לך ששיחות בלבד עוזרות, משום שעדיין רחוק היום. לא עבר די זמן. במקרה שלי - הסבל ממש נוראי, ולכן, עלה נושא התרופות, ולי באמת אין מה להפסיד! אם את פונה לטיפול פרטי - זה יכול להיות גם שיקול כלכלי: לקיחת התרופה עשוייה להקטין את הצורך בהגדלת תדירות הפגישות. מה שכתבתי לך כאן, היה בעצם ניסיון לשכנוע עצמי שלי. רוב האנשים שהגיבו כאן דברו איתך ממקום של "אחרי", ואנכי מדברת ממקום של "לפני" או "במהלך". אנא, קחי זאת בחשבון. בהצלחה בכל דרך שתבחרי, העיקר שתרגישי נוח עם זה שיבולת