אנשים?? חברים??

למה אנשים טובים מתרחקים/ נוטשים כשיש קושי נפשי מתמשך? ומחלה כרונית? האם רק כשאנחנו בסדר (לא צריכים) היו לנו חברים??

אנשים מרוכזים בד"כ בעצמם ולכן לא פנויים לזעקות של אחרים. מניסיון אישי הבנתי שלרוב האנשים קיימת גם איזשהי נטיה גלויה/נסתרת לדיכאון ולכן גם חשש 'להדבק' בזה- ולדכאון אכן יש כוח מדבק ושואב. ולכן זה בכלל לא מפליא שאנשים מעדיפים אותנו במצב מחוייך ושמח- דווקא באופן שאולי אנחנו פחות זקוקים, משום שהפחד של רוב האנשים הוא שיפתחו בהם תלות והם יצטרכו לקחת אחריות ועלולים בנוסף לכל עוד- 'להדבק' במחלה. ואני חושבת שהטרגדיה הגדולה של אנשים בדיכאון הוא שנוטשים אותם בדיוק מתי שהם כ"כ צריכים- כשלרוב זה דווקא צורך בהקשבה ותמיכה, לדעת שהם לא לבד בעולם, ולאו איזה פרוייקט אימוץ נורא גדול. ודווקא לדכאוניים יש יכולת הכלה נורא גדולה- והם יודעים להושיט יד לאחרים במצוקתם- כי הם מכירים מקרוב את הצרכים האנושיים במצבי מצוקה. והיחס ההפוך הזה של קבלה מול נתינה יכול לפעמים להראות נורא לא צודק והוגן ולכן עוד יותר לדכא...