סיפור קטן

סתם אני כותב,אי אפשר באמת לעזור,אני לא יכול יותר לחיות רק כדי לא לשבור להורים שלי את הלב.כמעט בלי חברים בלי חברה אף פעם,כל החיים שלי אני נלחם-אימונים לימודים ותמיד נכשל בכל דבר בסופו של דבר לא מתקדם תקוע ולבד הגעתי לרוויה,הגעתי לגיל שצריך להבין שכנראה מחר אני לא באמת "אתחיל דיאטה" וזה לא משנה למה וכמה שאני לא רוצה להכאיב כל כך ולהיות אנוכי כל כך אני צריך לחשוב גם על עצמי ואני פשוט לא יכול לסבולל את כל זה עוד כל כך הרבה שנים כשאני יודע שאני פשוט אמשיך להלחם ואמשיך להכשל ואמשיך בחוץ לשחק אותה מלך העולם ולהתנהל כל היום כשאני מסתיר ומתבייש ולבד.אולי אני צריך ללכת לפסיכולוג אולי זה יעזור,אבל זה העניין שאני לא אלך,לא יודע למה כבר,אני יודע שלא.זה העניין.אז סתם באתי לפה אולי אמצא מוצא אחרון ולא ראיתי שום סיפור,דבר או אחד דומה לשלי אז אני כותב רק כדאי לכתוב כדי שאולי מישהו יקרא ואני אוכל להשלות את עצמי שפעם אחת בחיים היה לי ביצים לספר למישהו ואולי אם יש למישהו רעיון מהפכני במהלך השבוע פרידה אז יאלה אני מקשיב,תודה בכל מקרה

עם אתה צריך לדבר עם מישהו אז אני פה ואם אני יוכל לעזור אני יעזור שמחה ויקשיב שמחה