עצוב לי כל כך

שבתי אתמול הביתה לאחר ארבעה ימי אשפוז קשים ועכשיו שנגמר הסבל הפיזי אני עומדת מול הנסיון להתמודד עם הכאב הנפשי המלווה את האובדן. אני בת 43 , חולה במחלה מילדות שהופכת כל הריון להריון בסיכון גבוה.זכיתי להריונות טבעיים ללא שום התערבות הורמונאלית. בשבוע 18 להריון השלישי שלי ( הריון שני הסתיים בשבוע 7 ),גילו בסקירה המוקדמת מיעוט מי שפיר. העובר אמנם ללא שום פגם אולם מדדי הגדילה היו מדאיגים מאוד. באולטראסאונדים הבאים נאמר לנו שהמצב הולך ומדאיג והומלץ על הפסקת ההריון. הרופא שלי הבהיר לי , ראשית על הסכנה לחיי אם נמשיך בהריון ועל סיכוייו של העובר לחיות בכלל אם ישרוד את ההריון בשל חוסר התפתחות של הריאות. את בננו המקסים, בן ה שלוש וחצי, לא שיתפנו בהריון על אף שהייתה לי כבר בטן אולם לא פעם שאל אותי שאלות , שצימררו אותי לחלוטין כמו: הנה אבא,אמא ואני ואיפה התינוק? או: אני שומע את התינוק בוכה. אולי הוא הבין משיחותינו שיש לו אח בדרך ואולי סתם נושא האחים והאחיות מעסיק אותו שכן לכל ילדי הגן יש אחים. ללא ספק שאלותיו העצימו את ההתלבטות הקשה שהייתה לנו.לבסוף קיבלנו החלטה לסיים את ההריון. הימים עד להתכנסות הוועדה וארבעת הימים שאחריה היו קשים לנו מאוד. יש לציין שבוועדה היו נחמדים מאוד והתייחסו ברגישות רבה. הם הבינו את הקושי שלנו להחליט על סיום חיים. לקראת היום בו אמור היה להתבצע התהליך ולהסתיים, התרגשתי מאוד. פחדתי כל כך מהידיעה שעליי לעבור לידה וגרידה. מעולם לא חוויתי לידה שכן בננו נולד בניתוח קיסרי. פחדתי פחדתי פחדתי. בעלי המקסים התלווה אליי . אני יודעת שגם לו היה קשה מאוד. את התהליך הזוועתי שהחל ביום א' בבוקר ונמשך עד יום ג' בשש בערב אין לי כח לתאר. רק אומר שנתנו לי שני סוגים של זירוזים,הכניסו לי בלון לרחם וכשבלילה בין שני לשלישי הגבתי קשה מאוד לכמות התרופות,עד כדי כך שבעלי חשב שאני הולכת למות הבינו הרופאים שאין טעם לדחוף לי עוד ועוד. לידה לא תהיה כאן. באולטרסאונד שהזדרזו לעשות גילו שלמרבה המזל לא נקרע הרחם אולם העובר כבר ללא דופק. לפחות הוא נפטר במקום חם ואוהב. עכשו פחות יכאב לגמור את העניין. בבוקר קיבלו הרופאים החלטה על ביצוע גרידה.הודיתי לרופאים שנחסכה ממני חווית הלידה השקטה. חשבתי שאני מתה והגרידה החזירה אותי פיזית לחיים. עליי לציין שצוות המחלקה וביחוד האחיות היה מדהים. הרגישות,החום והאמפטיה הרבה של כל האחיות היה מדהים ומחזק. הן מצאו את הזמן לעמוד להקשיב,ולתת יד בעת הבדיקות הנוראיות. אני בבית. שבנו אתמול בצהריים . בעלי האוהב ואני. כמה טוב להיות בבית. התחלתי להכין ארוחת ערב חמה. בעלי מילא את המקרר. הכנתי דברים טובים. חיכיתי בציפייה עד שבני מחמלי ישוב עם בעלי מהגן. הוא עמד בכניסה לדלת ובהתחלה סירב להכנס.כבר יומיים שב הביתה וציפה לראות אותי ולא הייתי. אז ראה אותי. חיבוק ענק: אמא,התגעגעתי אלייך. לא עוזב לי את הצוואר. את לא עוזבת אותי יותר,אומר לי ומנשק אותי שוב ושוב. בני ובעלי החזירו אותי לחיים. צר לי כל כך ששבתי בידיים ריקות.כבר דימיינתי את בני מקבל את אחיו בשמחה גדולה,חולק עימו את משחקיו ודואג ומגן עליו תמיד. צר לי שאכזבתי,ביחוד את עצמי . אני מאמינה ויודעת שהאהבה המקיפה אותי תעזור לי לחזור לחיים. והחופשה מהעבודה תסייע לי לעכל את האובדן הקשה בלי לנסות להחביא את הדמעות ולהתנצל. כולי תפילה לקב'ה שיתן לי את הכח ואת האומץ להכנס שוב להריון ולהביא לעולם אח או אחות בריאים ושלמים לבני. תודה.

להביע את השתתפותי בצערך, יקרה. מכל ליבי אאחל לך הריון תקין בקרוב-קרוב, שיסתיים בידיים מלאות אושר וכל טוב. המשיכי בנחישות!! מחזקת את ידיך