חיים בלתי נסבלים

שלום, ב-6 השנים האחרונות אני סובל מדכאון עקב נושאים מגוונים ושונים. בעיקר בעיות בדימוי העצמי ופרפקציוניזם מוגזם מעל לכל שיעור. למדתי לקבל את המצב הנורא הזה למרות שהוא משפיע עליי בצורה קשה מאוד - איני מסוגל לייצור קשר עם בנות המין השני, מעולם לא היתה לי חברה ומעולם לא קיימתי יחסי מין על אף גילי (23). בנוסף איני רואה כל טעם לחיים האלו ומחשבות התאבדות הן משהו שבשגרה מבחינתי. כל זאת על אף שאני בחור אינטיליגנטי, בעל מראה ממוצע לחלוטין ומוצלח מאוד מבחינה חברתית. אולם בחודש האחרון חלה החמרה הגורמת לי לחרדה מתמדת שמא אלו ימי חיי האחרונים ושלעולם לא אזכה לראות את האור ולחוש אושר אמיתי. התופעה מלווה בדפיקות לב חזקות, חוסר יכולת להתרכז בעבודה, מצבי רוח קיצוניים ומשתנים וכנ"ל לגבי התאבון. אני חש זר בחברה בה אני חי, מרגיש נחות ומתמלא חרדה כשנועצים בי מבטים. אני נוטה לבכות מספר פעמים ביום, במקומות ציבוריים ובעיקר לפני השינה. לאחרונה איני שש לצאת מהבית ואני נוטה להסתגר אימת שאני יכול. חברי אינם מבינים אותי כלל ומתבוננים עליי כעל נטע זר בקרבם, עמיתי לעבודה נראים מודאגים ומשפחתי, כרגיל, אילמת/חירשת/עיוורת לכל בעיה שצצה מכיווני. מעולם לא ביקרתי אצל פסיכולוג או פסיכיאטר, על אף שלאחרונה שקלתי זאת. לצערי איני מאמין גדול במערכת הזו, שכן אני מרגיש כי האדם שיושב מולי ושומע את בעיותיי הינו בסה"כ אדם, בדיוק כמוני. דיבורים וניתוחיים קוגנטיביים-התנהגותיים אינם מספיק בכדי לרפא צלקות נפשיות של שנים. העזרה היא בטווח הקצר בלבד, ובטווח הארוך – אלוהים יודע. איני כל כך מוצלח בלשקר לעצמי ואני בטח לא מעוניין לשמוע שקרים מפי אחרים. היריעה קצרה מלהכיל את כל מה שאני חש, אולם חיי אינם חיים ואני חווה סבל עז. אני מפחד למות ומפחד גם לחיות. מצב הביניים הזה מותיר אותי נכה וגורם לי נזק שלטעמי הינו בלתי הפיך וילווה אותי עד יומי האחרון. אני מבקש לשמוע מכם, אולי אתם חשים אותו דבר. אשמח לשמוע כיצד אתם מתמודדים עם בעיותיכם ועם המרוץ האבוד נגד הזמן. הידיעה שאני אולי לא לבד במערכה הזאת היא שאולי תציל אותי ותעזור לי למשוך עוד כמה ימים-שבועות-חודשים, מי יודע. שבת שלום.

עצוב שלום. אני בדרך כלל לא כותבת, נכנסתי כדי לראות את דבריה של מנהלת הפורום וחברתי - מיכל, שבהזדמנות זו אשלח לה ד"ש חם ובהצלחה, כדאי לך לשמוע גם את עצתה, היא מקסימה ותתרום לפורום זה ה מ ו ן! בכל אופן, קראתי את מה שכתבת, והרגשתי שאני רוצה לומר לך מספר דברים. ראשית, אני מבינה לליבך. גם לי תחושות דומות לגבי הדימוי העצמי והדיכאון שאני נלחמת בו בתקופה האחרונה הרבה. לגבי פסיכולוג, אני מאוד ממליצה לך לנסות, דווקא בגלל שהבן אדם שיושב מולך הוא בדיוק הן אדם כמוך, הוא יכול לשמוע אותך ולתת לך את המקום ואת ההרגשה שהבעיות שלך אמיתיות ושרואים ושומעים אותך, תחושה שלפי מה שאתה מספר, אין לך מהמשפחה, וגם את זה אני מכירה. אני מקווה שתהיה חזק, תכתוב גם לפה, כי זה מחזק כשמקבלים תמיכה מאחרים. ואם תרצה לספר יותר, אשמח לשמוע. שולחת לך חיבוק חזק והמון כוח בתקופה קשה זו. שלך אופיר.

תודה אופיר, זה באמת מנחם בצורה כלשהי.

אופירי, ריגש אותי לקרוא את שכתבת. אני אוהבת אותך בכל ליבי ומאחלת לך שבעזרת כוח הרצון האדיר שלך , גם את תצאי מתקופת ה"שחור" הזה, אל תקופה זוהרת, ציבעונית ומחייכת . את ראוייה לכך!!! שלך, מיכאלה

היי עצוב, זה באמת עצוב לקרוא, שעבור בחור בן 23 מחשבות אובדניות הן עניין שבשגרה... זה לא צריך להיות ככה. נכון - לשבת מול פסיכולוג זה לשבת מול בן אדם בשר ודם, ולא מול איזה אל כל יודע. וזה בדיוק היתרון (אחד מהם) שבטיפול; יושב מולך מישהו שיכול להיות אמפתי כלפיך, להזדהות לעתים עם התחושות שלך, להבין אותך בצורה אנושית ו... פשוט להיות שם עבורך, בלי לשפוט ולבקר את התחושות שלך. העזרה היא בטווח הקצר אם פונים למטפל התנהגותי-קוגניטיבי... אני קוראת לזה "טיפול תכל'ס", וזה באמת לא טיפול שמתאים לכל אחד ו/או לכל בעיה. עזרה משמעותית יותר, מעמיקה יותר וארוכת טווח אפשר לקבל בפסיכותרפיה דינמית. אתה מספר, שאתה בדכאון כבר 6 שנים, ולא רק שאתה לא מצליח להתגבר בכוחות עצמך, כתבת שזה רק מחריף. ולכן אני חושבת, למרות חוסר האמונה שלך במערכת, שטיפול יכול להיות דבר טוב בשבילך; לנסות משהו חדש אחרי 6 שנים של סבל... מה יש לך להפסיד? או ששום-דבר לא ישתנה, או שתתחיל להרגיש שיפור במצב הרוח. וחשוב שתזכור שאתה לא היחיד שמתמודד עם תחושות כאלה. בשלב כזה או אחר, כמעט כל אחד מרגיש כמוך. העניין המרכזי הוא, האם מצליחים להתגבר על זה לבד, או שמא מגיע הרגע שבו מבינים, שאפשר וכדאי לקבל עזרה מקצועית? המרוץ אינו אבוד נגד הזמן. נכון שלזמן יש נטייה להתקדם קדימה, בלי להתחשב באף-אחד ובשום-דבר... אבל אנחנו בוחרים מה לעשות עם הזמן שלנו! אנחנו יכולים לתת לו לברוח לנו ולהשאיר אותנו מאחור, ואנחנו יכולים להחליט שזה לא יהיה ככה, ושאנחנו יכולים לנצל את הזמן שלנו בדרך חיובית. זה בעצם העניין של לסגת לשוליים ולתת לחיים לחלוף על פנינו או, לחילופין, לקחת חלק פעיל בחיים של עצמנו ולנצל את הזמן שלנו על הצד הטוב ביותר. HERA.

שלום לך עצוב, ראשית עליי לומר, שיש לך כושר ביטוי נפלא, ולמרות שהטקסט קשה לקריאה, נהנתי למצוא בו יכולת כתיבה משובחת. העצה שלי, למרות שאיני פסיכולוגית, היא לנסות ולבחון אפשרות לקחת ייעוץ בכל זאת. אתה יוצא מנקודת הנחה נכונה וטובה, שהמטפל הוא אדם כמוך, אך בניגוד למשפחתך /סביבתך הקרובה, הוא אינו מעורב רגשית במה שמתרחש בנפשך, ועל כן יש ביכולתו לסייע לך באופן אמיתי. אני רוצה לומר עוד דבר בנושא הטיפול. אני אומנם סטודנטית לפסיכולוגיה, אך מאמינה גדולה בכל הנושא של טיפול אלטרנטיבי , ובכלל , שילוב של הפסיכולוגיה "הקלאסית" וטיפול אלטרנטיבי. לכל אחד מאיתנו יש את היכולת לבחור מי ומה עושה לו הכי טוב, ובהקשר שלך, איזה טיפול יועיל לך בצורה המיטיבית. זאת לא עבודה קלה, למצוא אדם כזה, אך מניסיון, מוצאים אותו בסוף, גם אם לוקח זמן. אם תרצה המלצות על סוגי טיפול או בכלל , כתוב שוב, נשמח פה כולם לתמוך בך. אך הדבר החשוב בעיניי הוא לא להרפות. הכאב הוא בלתי נסבל, אך כשמתחילים לטפל , הוא פוחת לאיטו. גם תרופות זאת לא מילה גסה, אני מכירה המון אנשים ,שיצאו מדיכאונות וחרדות בעזרת תרופות .ואם תרצה המלצות , אני מציעה לך להכינס לפורום של פסיכאטרים , שם יוכלו לתת לך "עזרה ראשונה" בנושא זה. מאחלת לך שתעשה את הצעד הראשון במהרה, אנחנו פה, ואשמח לשמוע ממך שוב. מיכל