איבדתי את החשק לחיות.

שלום לפני 3 שנים חליתי בלוקמיה וטופלתי בטיפול י כימותרפיה שגרמה לנסיגת המחלה(וחבל-כך אני מרגיש כעת). מאז חיי אינם חיים,אני כל הזמן מחליף תרופות (בהמלצת רופאים שהם כמובן יודעים הכל הכי טוב..).חודש לאחר ששבתי לעבודה והבייתה מהאישפוז בגין הלוקמיה,התחלתי להרגיש תחושות דיכאוניות והפסקתי לתפקד כרגיל,הן בעבודה(הייתי "מבריז" חופשי) והן בביית(כגון,להתחמק מלקחת את הילד הקטן לגן ו/או אי -עשייה של שאר החובות שהיו מוטלות עלי).לתקופה של כ-14 חודשים הייתי מאוזןעם טיפול ברסיטל 40 מ"ג ליום והרופאים חושבים שהייתי אז במאניה.ואז,עקב עלייה במישקל וקשיים בתפקוד מיני החלטתי שצריך לעשות משהו.פניתי לרופאת המשפחה, שהמליצה לי על פרוזק.מס' ימים לאחר נטילתו,התחלתי להשתולל בביית ולא ללכת לעבודה,הייתי פשוט יללן ובלתי ניסבל.החלפתי לציפרלקס וגם זה לא עזר.הלכתי פעמיים(כל ביקור 1200 ש'!)לפרו' וייצמן שאמר לי שמבחינתו אין מניה לחזור ל"רסיטל" ,אבל זה כמו פיאט מול מרצדס(הכוונה לציפרלקס).עקב כל הבלגן הזה,אישתי עזבה אותי ואושפזתי לשנה בבית חולים גהה במחלקה סגורה כשגם שם כל כמה שבועות/חודשים "מנסים על השפן" תרופות אחרות ו/או יותר טובות.(גם) שם ניסיתי(כן,בבית החולים) להתאבד מס' פעמים ותמיד תפסו אותי - וחבל !!לצערי באותה תקופה גם הפסקתי את תקפקיד הרגיל בעבודה,תפקיד שנילוו אליו הטבות כגון רכב,נסיעות לכנסים בחו"ל וכו'. ).מאז חיי אינם חיי.הלכתי לאין ספור מתקשרים,אסטרולוגים,נומרולוגים ו"להבדיל" פסיכיאטריים ו/או כל מיני מומחים בתחומים שונים ומגוונים ומאומה לא היטיב את מצבי ,אלא רק את מצבם הכלכלי של אלו שפניתי אליהם.. .איבדתי את הקשר שלי עם הילדים(בהיעדר קשר עם אישתי הם לא שויים,את חיי ה"קודמים" ואיני יכול להשיבם.יש רצון ללכת לישון ולא להתעורר.ההורים שלי כבר עייפו ממני ואינם מסוגלים להבין אותי ו/או לעזוב אותי לנפשי.אבא שלי אפילו אמר לי שאם אפנה לתוכניות טלויזייה בענייני הוא ינתק איתי קשר והוא בהחלט מתכוון לזה.אמא שלי פשוט אומרת לי ש"אתה לא רוצה" ואבא עוד מוסיף ש"אתה פשוט עצלן". מה ללעשות ?אילו עצות אתם נותניםך לי ? אגב,הטלפון שלי 050 -5782373. אני משווע לעזרה/תמיכה/סיוע בדחיפות ובאהבה רבה נא הוכיחו לי כי יש לי פתרון.כל מה שאני רוצה (ואני יודע שכעת זה לא ריאלי)זה לשוב הבייתה ולמה שהייתי קודם-איך עושים את זה??

שלום נועם, מבחינת הלוקמיה, כרגע אתה מצוי בשלב של רמיסיה? האם במהלך הטיפול במחלה, קיבלת גם תמיכה נפשית מקצועית, או רק לאחר הטיפולים שעברת נגד הסרטן? נועם, דבר אחד למדתי בחיים שלי - רופאים חושבים! שהם תמיד יודעים הכי טוב. אבל בפועל, מי שצריך לדעת מה הכי טוב עבורו זה החולה/מטופל (בעיקר מבחינת תופעות לוואי של תרופות שונות או מידת היעילות שלהן). הדכאון שלך, בעקבות הטיפולים בלוקמיה, מובן מאוד והגיוני. אנשים רבים, שחלו במחלות קשות, חווים גם דכאון ברמות שונות. ולכן, אגב, ברוב המחלקות האונקולוגיות (ולא רק), יש מערך תמיכה נפשי מקצועי שמספק ביה"ח. מערך שכזה כולל, בין היתר, עזרה במהלך האשפוזים וכן הכנה פיזית ונפשית להתמודדות עם החזרה הביתה ולשגרה (עם או בלי מגבלות שקשורות למחלה). אם יש משהו שפסיכיאטרים "לא מגלים" למטופלים שלהם זה, ש20% - 25% מהאוכלוסיה שנזקקת לטיפול אנטי-דכאוני, לא מגיבה כלל לתרופות (אלא רק לתופעות הלוואי שלהן). ייתכן והמספרים ירדו קצת מאז שיצאו לשוק כל האנטי-דכאוניות מהדור החדש, אבל בבייסיק - יש הרבה אנשים, שטיפול אנטי-דכאוני לא מיטיב את מצבם, ולעתים אף מחמיר אותו. כל ה"תורה" של טיפולים תרופתיים מורכבת למדי, ועד כמה שאני מתמצאת בנושא, אני לא יכולה לתת תשובות ברמה של פסיכיאטר - אז שווה וכדאי לפנות גם לפורום פסיכיאטריה במקביל. על רגל אחת - הרבה פעמים טיפול אנטי-דכאוני חושף מאניה ו/או פסיכוזה חבויה, ולכן מתחילים אותו רק אחרי שמתחילים טיפול בנוגדי פסיכוזה. לפעמים הטיפול בכלל צריך להיות במייצב מצב רוח, ולא באנטי-דכאוני. וכו'... אני לא מכירה את פרופ' וייצמן, ולא נראה לי הוגן לדון כאן באמירות ובהחלטות שלו. מה שכן, אני קוראת שקיבלת רק אנטי-דכאוניים מהדור החדש... ידוע לך אם בשלב מסוים קיבלת משהו מהדור הישן? לפעמים דווקא הם מפתיעים לטובה (מרוניל, אנאפרניל וכו'). ורק עוד שאלה אחת - מה הדיאגנוזה שקיבלת במהלך שהותך בגהה ולאחר השחרור? כיום אתה מקבל טיפול כלשהו? טוב, אלה היו 2 שאלות... אז באמת רק עוד אחת: בשלב מסוים במהלך השנים האחרונות היית גם בטיפול פסיכולוגי? כיום יודעים, שב - 95% מהמקרים, ההצלחה הטובה ביותר היא של טיפולים משולבים (תרופות+שיחות). למה שלא תנסה לחדש, בהדרגה, את הקשר עם האישה והילדים? אני חושבת שזה יוכל לתת לך משמעות כלשהו וטעם לחיים. ולא, אני לא חושבת שאתה עצלן או לא רוצה. אני מאמינה לך ויודעת, שאתה מצוי בתוך קושי אמיתי וכואב. אבל לפני שכל מיני טיפולים עוזרים, אתה צריך לרצות לעזור לעצמך, למרות החוויות התרופתיות והטיפוליות המאכזבות שעברת עד היום. וכן, זה קשה להחליט ש: "מעכשיו אני אדון לעצמי. הגיע הזמן לתפוס את עצמי בידיים ולהחליט מה אני רוצה ואיך אני הולך לעשות את זה". אתה יודע, אפילו בקרב הדתיים ידוע, שגם אלוהים לא עוזר, אלא למי שעוזר לעצמו... או לפחות למי שרוצה ומוכן לעזור לעצמו. אין פתרונות קסם. אין שיוויון בין אנשים - חלק מקבלים קלפים טובים יותר ואחרים טובים פחות. ההחלטה מה לעשות עם הקלפים (גרועים ככל שיהיו) היא של כל אדם ואדם. ואפשר לעשות גם את מה שאתה רוצה. זה עלול לקחת זמן, להיות קשה וכואב, מורט עצבים ומתסכל לעתים. אבל אם עושים את זה step by step, בלי מטרות גדולות מדי, שקשה לבצע בתחילת הדרך - בסוף מגיעים לאן שרוצים, או לפחות מספיק קרוב לזה. אשמח אם תמשיך לכתוב כאן ולעדכן. אני משתדלת להיות זמינה כאן כמה שיותר. הרה.

הרה כתבה על תרופות מהדור החדש שהן ללא תופעות לוואי אז יש לי תיקון קריטי. אנאפרניל כנראה מעוררת ו/או מעודדת אובדנות וזה רציני.

נועם היקר שלום קראתי את מיכתבך והוא נגע לליבי מאוד אני לא הבנתי מה אתה רוצה אז היתה חולה אז עברתה טיפולים נו ומה עכשיו אחרי שיש כזו הקלה שאתה מאחורי כל זה פתאום אתה מתחיל לבעות בכל מי שעזר לך כבר שחתה אותם בתקופת הטיפול מה אתה רוצה עכשיו להרעיל את עצמך בכל מיני תרופות דיכאוניות או לבזבז זמן וכסף על כל מיני עובדי אלילים למה שלא תרים את ראשך לשמיים ותגיד תודה לבורה עולם על האיזדמנות הנוספת לינשום אויר וליראות את ילדייך לחבק אותם חזק חזק אל ליבך ונצל כל יום נוסף במחיצת אורייך ואישתך לירשם לאיזה חוג ללכת להצגה לקרוא קצת בספר תהלים זה מקל מאוד ולהודות לכל האנשים שעזרו לך . כי לך אין כל זכות או יכולת לקבוע מתי תיחיה ומתי תמות אתה לא ברעתה את עצמך לכן לך לעשות קצת יוגה וקצת דימיון מודרך לאהבה עצמית וללימוד לקבל כל משה נגזר על בן אדם באהבה בהצחה בריאות וחיים טובים תקוה מאוד [מקל מאוד