לא יודעת מה לעשות

שלום לך אני נ נשואה 17 שנים ועד שלא היתפרצה לי מחלה. הכל עבד לגביי טיפ טופ. מבכינת כל מילה שלו לי היא היתה קדושה מאוד. בקיצור אף פעם לא היתערבתי. מה שאמר קיבלתי. עים היה כועס או עצבניעל הילדים או מרביץ להם לא היתי מעירה. היום הכל שונה שונה. פיתאום אני לא שלמה עם כל מה שמתרחש בבית מצד הבעל. אומנם הוא אוהב אותי ותומך מאוד מאוד עד אין גבול.עושה קניות לבית. אפילו מכולת אני לא קונה. אפשר לומאר שהיום אני יותר מידי טלותית בו. מצד אחד נימאס לי ממנו שהוא לא שומע לי. כי של תיקון ותיקון בבית. זה צריך להעשות רק אחרי שאני מתעצבנת ואצלי היום לא קשה לעצבן אותי ישר אני מתפרצת כועסת אוכלת את עצמי מבפנים ומכעיס אותי מאוד. אומנם אני בדרך לשינוי בחיים לגביי. עד עכשיו עדיין לא הישלמתי עם מחלה. ועקב זה נוצר לי מצב של יאוש דיכאון שאני כבר מטפלת בעצמי ואני נעזרת באנשים ומפגישות שהיו לי עם פסיכולוגית. ופסיכיאטרית. היום כל משימה קשה לי . כי הגוף זה לא מה שהיה לפני המחלה. לכן מאוד חלשה. היום בעלי גם הוא היתיאש לגמרי ממני. ואני לא מבינה למה אין לי את הביטחון לקחת איש מקצוע להזמין שיתקן בבית. גם את זה בעלי היה עושה. לכן הוא הכל היה דואג לבית בזה אין באמת מה להגיד. אבל מצד אחד הוא בעל קנאי מאוד מאוד. ומאוד קשור אליי שעד כדי כך , לא מסוגל להיות לבד אבל מצד אחד חנק אותי, אני לא יודעת עם אני אוהבת אותו. אבל יותר מעריכה אותו היתי.היום אני קשה לי מאוד איתו שאני עושה מאמצים לתקן והוא רואה כמה שעושה. עם זה לדאוג להכין למשפחה שזה לזכור דברים ואוכל. והוא לא עושה שום צעד . סליחה אולי לא הזכרתי שלי בית מבולגן עושה רע מאוד מאוד וגם משפיע עליי נפשית.וגם הוא בלגניסט. אז נכון יש לי סומכת ואני נעזרת בה. מה אני יכולה לעשות שיהיה לנו טוב.דוגמא כשהוא כועס עליי. אני עושה לא דפקה שזה לא מכינה לא לאכול. או שתיה חמה. איך יש לי חשק להכין לא אחרי גם כשהוא כועס הוא לא מיתיחס אליי. וכשרוצים לישון כאילו לא קרא כלום. ואני מבכינת מין תמיד נתתי לפחות זה הדבר היחיד שאני יכולה לטמוך. אבל לדעתי חוצפה שהוא כועס ואני עצבנית ופיתאום מבקש מין. אני לא מוכנה לת לא. הוא לא מקבל את זה מה דעתך

שלום שושנה, אחרי 17 שנות נישואים שהתנהלו בצורה מסוימת, שהתאימה לשניכם, קשה פתאום לשנות דברים. אני מבינה שהמחלה שלך קשורה לשינויים שאת מתארת מבחינתך, ואני מבינה גם שקיבלת תמיכה נפשית (את עדיין נעזרת באנשי מקצוע, או שהפסקת את הטיפולים?). אך מאחר שאת מתארת מצב שבו ההשפעה היא על הזוגיות שלך, אני חושבת שזה תהליך שאת ובעלך צריכים לעבור ביחד, אולי אפילו במסגרת של ייעוץ זוגי, שבה תוכלו לבחון ביחד את המשמעות של הספקות שלך לגבי האהבה שלך כלפיו והקנאות שלו כלפייך ויתר הדברים שעומדים היום במוקד הקשיים שבזוגיות שלכם. את כותבת, למשל, שאת יותר מדי תלויה בו. כנראה שזה מצב שנוצר, משום שהיה נוח ככה לשניכם (יש אנשים שצריכים מישהו שיהיה תלוי בהם, בעוד שאחרים צריכים מישהו שאפשר להיות תלוי בו). את יכולה לבדוק בינך לבין עצמך, איפה את יכולה להיות קצת יותר עצמאית (תוך התחשבות במגבלות שהמחלה מטילה עלייך, אם יש כאלה). אני מסכימה איתך שמגבלה גופנית, כזו ש"נוחתת" פתאום באמצע החיים, אכן יכולה לגרום לכעסים, תסכולים, יאוש ואולי גם פחדים. ובהחלט קשה להתרגל למצב חדש שכזה, שדורש מאיתנו התארגנות מחודשת בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין הקרובים לנו. אבל למה את חושבת שבעלך התייאש ממך לגמרי? ולמה "גם" בעלך? את חושבת שעוד אנשים התייאשו ממך? הרה.