חוסר החלטיות

היי עבדתי כ-7 שנים כמעט רצופות(עם החלפת מקומות עבודה) -מקומות שלא ריצו אותי ולא תאמו את כישוריי.לכל מקום נכנסתי תוך ידיעה שזה לא בשבילי אך בשל לחץ חברתי "חייבים לעבוד" וכלכלי פשוט השתלבתי. מקום ראשון שעבדתי בו נסגר, מקום שני מנהלת לא נורמלית (מוכח),מקום שלישי היה לי רע והמנהל דרש שאהיה לבושה כמו דוסית כי רובם דתיים לא התאים לי כמובן, מקום 4 עם מוניטין ושם ותנאים מעולים אבל הלחץ בו הייתי שרוייה היה עד כדי שגעון וגם משם ברחתי... כעת אני בצומת דרכים- חייבת למצוא עבודה אך בפנים לא באמת רוצה. בעבר בתק' ביניים הייתי נכנסת להסטריה אם הייתי בבית ללא מעש והנה כעת אני נהנית להיות בפיג'מה כל היום ולא לעשות כלום!! פשוט כיף לי. כמובן שעומדת מאחורי זה סיבה אמיתית שהיא בריחה מאותה מציאות קשה של התמודדות בחוץ. מה שמקשה עליי זה הידיעה ששוב אהיה ערה מאוד לביקורת האחר,וארגיש שאיני טובה, ואשן מוקדם כי מחר עובדים..בקיצור,כשאני במסגרת עבודה אמנם "טוב" לי כי אני כמו כולם אבל קשה לי עם עצמי כי אני תמיד חייבת להיות עם יד על הדופק.. מבחינת "מה יגידו" "איך אהיה" ואם יאהבו אותי... יש לי בעייה נוספת שאיני מבינה איך זה משתלב יחד - מצד אחד כל סיפורי חוסר הבטחון הללו ומצד שני בחברה זרה אני מרבה לדבר להיות במרכז לנסות לעניין את כולם להיות אובר נחמדה להיות השולטת והמובילה שאני לפעמים עוצרת ואומרת :תראי כמה שטויות את מכניסה לראש שלך...את חזקה ואת פשוט לא מאמינה לזה" כי לא כל אחד ובטח לא דימוי נמוך מסוגל לשלהב קהל ולעורר אותו... מכל הניסיון (שלא מכוון) להראות הנה אני פה מתקבל בסופו של דבר בחורה שמתערבת בכל דבר,ומחטטת ומתעניינת בכל דבר שזז.אנלא עושה זאת מחטטנות אלא כנראה מעודף רצון להיות שייכת.שכולם יספרו לי את מה שעובר עליהם ויהיו פתוחים ושתהיה איזושהיא הרמוניה...ככה נראה לי שהעולם צריך להיות. מאחר ואני מבינה שאין זה כך לא בעבודה ולא בחיים אני הופכת לאינטרסנטית ואז הגלגל מתהפך ואני מצטיירת כבחורה מניפולטיבית ואולי דווקא כזו שרצוי להתרחק ממנה מקווה שהשאלה שמשתמעת מכאן ברורה. מדוע אנלא מצליחה להישאר הבחורה החברמנית והטובה?? למה אני מנסה להתחמק תמיד מידיעה שאני מניפולטיבית בסופו של עניין? אנלא עושה את זה מרוע זה פשוט מתבקש!חוצמזה עם כל ההוכחות שיש לי נוכחות, לטוב או לרע ,אני עדין מרגישה פחד מעבודה חדשה ובכלל מכל ניסיונות הקבלה הזו שיהיו בהם דחיות ואתאכזב אני מרגישה בכל מגע חברתי במבחן-שעליי להתאמץ כדי שיקבלו אותי וכנראה האמת החבוייה שלי היא לא בדיוק אותו פרצוף גלוי ולכן אני מתפוצצת מבפנים. למה אני לוקחת את זה כ"כ קשה? למה אני מרגישה שלהיות "אני" פשוט לא יהיה מקובל? ולכן אני נלחמת בהצגה של מישהי נחמדה וטובה יותר. זה כ"כ קשה עד שבעצם עבורי לחפש עבודה עכשיו זו משימה שאינה פשוטה ולכן אני דוחה את הקץ. אני תמיד מרגישה לא אמיתית וביקורתית כלפי עצמי שנראה לי שכולם רואים את זה ולכן אני נעלמת. אולי אני באמת אדם רע? ולכן אני לא אוהבת את עצמי וכך אני מבינה רואה אותי החברה? אוף רע לי עם המחשבות הללו? האם אני מכניסה למוח שטויות? אני מאמינה בתוך תוכי תמידדדדדדדד שכל תחושה שלי היא האמת הנצחית ולכן קשה לי לערער אותה. ובקיצור,האם אתה ממליץ לי לנוח "מהשגעון" ולחפש עבודה בשלב מאוחר קצת? אני חוששת שאחרי הטרומה של העבודה הקודמת פשוט אכנס למקום החדש עם חולשה כלשהיא. אני תמיד צריכה שהכל יהיה על משטח חלק לפני המשימה הבאה- ילד-כשאהיה שלמה(לעולם לא) עבודה-כשיהיה שקט נפשי בית- כשיהיה כסף יש לציין שאיני בשנות העשרים.. למה הכל כ"כ כבד לי?? למה דבר שאנשים עושים בשלוף לי לוקח שנים לביצוע? אני לא יוצלחית ואדישה כנראה לחיים מחשש לאכזבה. אין לי שום תשובה אחרת. אשמח לשמוע ממך.

היי לך, אומרים, שלפעמים התנהגות של עודף בטחון משקפת למעשה חוסר בטחון. אני מניחה שאת זה את מבינה בעצמך... ההתנהגות החטטנית והנדחפת שלך, כדברייך, בהחלט יכולה להעיד על חוסר רצון להישאר מאחור, נשכחת. ברגע שאת כופה את עצמך על אחרים, מתעניינת בכל דבר - בין אם הוא עניינך ובין אם לא - את מכריחה אנשים להכיר בעובדה שאת קיימת. את צודקת בכך שזו לא הדרך הנכונה, לטווח ארוך, ליצור קשרים חברתיים ולהסתדר בחברת אנשים, משום שאנשים לא בהכרח רוצים/צריכים שיכנסו להם לוריד. זו שאלה של מינון ושל רגישות לגבולות הזולת. גם למניפולטיביות יש רווחים משניים, למרות שבפועל, בסופו של דבר, זה פוגע בך. אבל אם את מעדיפה לספוג את הפגיעה הזו, כנראה שבתוכך יש מקום פגיע יותר, שאת לא רוצה לחשוף ומנסה להגן עליו בכל דרך אפשרית, אפילו כזו שכוללת היפגעות, אבל שונה - זה כאילו שאת משכנעת את עצמך ש"עדיף להתנהג בצורה מסוימת, כזו שתגרום לכך שידחו אותי, ואז תהיה סיבה לדחיה ולאכזבה ואני לא אצטרך להתמודד עם אכזבות שאין לי שליטה עליהן". שאלת שאלות בקשר ל"אני" שלך, זה שאת לא מראה לזולת... יש דברים שבמסגרת של פורום אי-אפשר להסביר, משום שהם מתייחסים למשהו מהותי מאוד באישיות. בסופו של דבר, כל ניסיון לדון בזה בצורה השטחית, יחסית, שמאפשר הפורום לא יביא תועלת או אפילו יזיק. אבל דבר אחד אני יכולה לומר לך - את לא רעה!!! אם את באמת לא אוהבת את מי שאת, יש לכך בודאי סיבה/סיבות אחרת/ות. אבל, כאמור, במסגרת כזו זה בעייתי להבין את זה. לדעתי, את מתיייחסת לשני דברים שונים, שקשורים זה בזה - התחושות שלך לגבי עצמך מחד, והקשיים במציאת עבודה מאידך. בסופו של דבר, עד שלא תוכלי לקבל את עצמך כפי שאת ולהיות מרוצה יותר ממי שאת, סביר להניח שתתקלי בקשיים נוספים במקומות עבודה אחרים. זה לא אומר שזה בהכרח נכון, ושאת לא צריכה לחפש עבודה (אם את צריכה אחת כזו - מבחינה כלכלית, מבחינת דרך חיובית להעביר את הזמן...). גם ההערכה העצמית שלך לא בשמים (כפי שאת בטח מזהה בעצמך). אומנם לטעמך האמת שלך היא אבסולוטית, והכל צריך להיות בדרך שלך... כי מה בעצם יקרה אם זה לא יהיה כך? בסופו של דבר אני לא חושבת שפורום יוכל לתת לך פתרון נכון ומשביע רצון. אנחנו (חברי הפורום האחרים ואני) יכולים לקרוא את דברייך, להזדהות - אולי - עם חלקים מהם ועוד, אבל לא נוכל לעשות עבורך דברים שרק את יכולה וצריכה לעשות. ויש דברים שאנחנו לא יכולים לעשות לבד עבור עצמנו, וזקוקים להכוונה ועזרה חיצונית-מקצועית. האם במהלך השנים האחרונות חשבת על האופציה של טיפול פסיכולוגי? משהו שיעזור לך להכניס סדר בחיים? אחרי הכל, נראה שמדובר בהרבה יותר מחוסר החלטיות, כפי שכתבת בנושא ההודעה. הרה.

את יקרה, איך אני מבינה אותך, כמו שנאמר הייתי שם, עשיתי את זה ואפילו קניתי את הספר. אבל תרשי לי להמליץ לך על מסלול שיכול לסייע בכל מקרה לי זה עזר מאד ואני עכשיו הרבה יותר בחלטית באופן כללי. לקחתי לי מאמן אישי, זה סוג די חדש של סיוע במצבים כמו שלך, בתוך פחות משלושה חודשים במהלכם מצאתי עבודה הרבה יותר טובה ומהנה, מצאתי לעצמי עולם שלם מלא בכל מה שמעניין אותי ומשמח אותי ועכשיו כמעט עולה לי חיוך בכל פעם שאני קוראת על אנשים שנמצאים במצב שאני קוראת לו "ההוא". אני מצרפת לך מאמר מן העיתון על מנת שתוכלי לדעת עוד. אימון לפני תעסוקה קרן צוריאל-הררי (מתוך כתבה "אימון לפני תעסוקה" שהופיעה במגזין כסף של גלובס ב-29-1-2004) עזבו אתכם מפסיכולוגים: הלהיט העכשווי בתחום ההתפתחות למנהלים הוא קוצ'ינג – אימון רוחני צמוד, המשלב רוח וחומר, פרקטיקה מזרחית ופרקטיות קפיטליסטית. לצמיחה או אופיום להמונים? את התשובה, כמו שאומרים, תמצאו בתוככם. יום חמישי, שש בערב. בקומת הכנסים של מלון בזל בתל-אביב מכונס מיקרוקוסמוס של מנהלים, בעלי עסקים קטנים, רואי-חשבון, יועצים ארגוניים, סוכני ביטוח, אנשי שיווק ופרסום. דתיים וחילוניים, מבוגרים וצעירים. באולם הזה הם תלמידים של "קוצ'ינג אקדמי", בדרכם להיות מאמנים. למבקר התמים זה נראה ככנס מקצועי לכל דבר: השולחנות מסודרים בצורת ח', שבראשה ניצבים שני לוחות. על אחד הלוחות כתובים חמשת צירי האימון: אימון להתאמנות, העצמה, לעשות הבדל, ערך מוסף ואינטגריטי. על השני מופיעות מטרות הקורס. בהמשך, כשמייסד "קוצ'ינג אקדמי" והמאמן הכריזמטי של המאמנים לבעתיד, טל רונן, ירצה להמחיש משהו, הוא יסיט את הנייר הזה לאחור וישרטט דיאגרמות עם חצים שלוחים. במקרים אחרים יבקש מהשותף שלו, ערן אוליניק, להקרין שקופית מהמצגת הממוחשבת. בתחילת המפגש מוקרן המשפט הסיני "לימוד הוא כמו חתירה במעלה הזרם. אם אינך מתקדם תיסחף חזרה", על רקע אגם כהה וצללית של דייג. על גבול הקלישאה. בתחילת המפגש מקבלים המתאמנים-מאמנים לעתיד דקה וחצי לדווח איך התמודדו עם משימות השבוע הקודם (לעשות ביקורי תודה אצל מכרים, לצפות בסרט "יחסים פורנוגרפיים" ולמתג את עצמם), ולדווח כיצד התקדמו מבחינת האימון ומה המטרות לשבוע הקרוב. אוליניק קוצב את הזמנים כל חצי דקה, בקריאות חדות אך חייכניות. "טיים אאוט" או "זמן", הוא מכריז כשנגמרה הדקה וחצי. מגיע תורו של אודי קדים, מנכ"ל חברת ההנדסה לסיכו. "כתבתי חזון, ומאז אני לא מעיז לגעת בו, גדול עליי", הוא מתוודה . אחרי כמה שאלות, רונן מגלה שאודי בפיגור של חודש אחרי הקבוצה. "אתה עובד איתי כשברקע יש Unfinished Business , מה שהופך אותי ללא יעיל ואותך לשמוק". האוויר בחדר נהיה דליל. "אתה מבין, זה No-Win Situation . הדרך היחידה להצדיק את זה היא לעשות אותך או אותי טועים. בשני המקרים, ביחסים האלה אתה מאבד אנרגיה. ובנוסף אין אותנטיות, כי אתה אומר 'לא עשיתי'. אתה משלים משולש: אתה לא מועצם; אתה לא בחזון של התכנית מבחינתי, בלעשות את המשימות; ויותר מזה – נפתח פער מול המקום שאתה צריך להיות בו. "זה לא אקראי, אודי. זו מדיניות, מוצהרת או לא מוצהרת. ובביזנס מישהו צריך לשלם את המחיר, כי כשאין רווח מישהו משלם את המחיר. זה סוג של 'מרקטינג' שאומר, מקדימה יש לי חנות סוכריות ומאחור אני סוחר בסמים. יש חוסר הלימה, ואתה באמצע רץ ביניהם ומשלם את המחיר. זה ניהול רע עם מדיניות מאוד ספציפית. Have a Good Life . זה עובד בשבילך? האויב עדיין בשטח והוא לובש בגדים כמו שלך". אחרי הדיון הנוקב הזה, ששולב פה ושם בבדיחות לשיפור האווירה, אודי הסיק שהוא צריך לחזור כמה שלבים לאחור ולקיים את ביקורי התודה. הוא מודה לטל. מכונת-כסף עם שמחת-חיים "בעיקרון, אני כל הזמן מחפש כלים להשביח את יכולות הניהול שלי", מסביר לי קדים בשיחה יום קודם. "בקוצ'ינג זיהיתי משהו שבהחלט יכול לתרום לי. יש פה תפיסת-עולם שמעודדת פעולה, כמעט ברמה שאי-עשייה זה פשע. בנוסף, זה מבנה כלים שמשפרים את היכולות לניהול, ומפקסים לכיוון של קפיצות-מדרגה. התפיסה בבסיסה מדברת על פריצת-דרך, מה הדבר הבלתי-אפשרי הבא שאנחנו רוצים לעשות. זה עזר לי להתחבר לדברים שאני יודע ועשיתי בעבר, ובלהט הקרב נדחקים הצדה. לאחרונה זה נהיה באז". . . . פחות או יותר באמצע הסקלה נמצאת "קוצ'ינג אקדמי" של טל רונן, בן 48, אחד האנשים היותר מוערכים בענף, גם על-ידי הקולגות שמקטרים על שרלטנות. רונן, יליד קיבוץ חמדיה, עבר הרבה מאוד סדנאות, לימודים והכשרות ברחבי העולם. את ראשית דרכו כמאמן עשה בארצות- הברית, בחברות כמו דאדלי בנקר, CA וקבוצות ב-NBA . לפני 15 שנה הקים את קוצ'ינג. "המטרה האישית של טל היא לקחת אחריות לעשיית העולם בית בטוח ומארח לדור הנוכחי ולדורות הבאים", נכתב בקורות-החיים שלו. הוא כריזמטי, סוחף, מסוג המרצים והדוברים שאתה רוצה לרצות. המאמנים לעתיד, במפגש שבו השתתפנו, נעצו בו עיניים מוקסמות והתגלגלו מצחוק מהבדיחות שזרק לחלל האוויר. הרקע האמריקני מתבל את דבריו בהרבה מאוד מונחים באנגלית ובסלנג אמריקני. "באתי מדיסציפלינה של קפיצות-דרך וטרנספורמציה, מחשיבה של ארגונים ואנשים, יותר פרפורמנס, ביצועים ודברים כאלה", הוא מספר. "אני טוען שמה שלא מבוסס על מחויבות, שמונחית פעולה ומגדילה את התוצאות, לא רלוונטי – לפחות לא בעולמות שאני מסתובב בהם. בסוף היום, גם בחיים הפרטיים אתה נמדד בתוצאות. "הקונץ הוא לא להעביר לאנשים עוד ידע ואינפורמציה, כי זה לא חסר להם. אימון מאפשר לתרגם ידע לפעולה, להחזיר אותך למגרש שבו החיים באים לידי ביטוי בפעולה אמיתית, לא בסיפורים, לא בתירוצים ולא במפחי-נפש". במפגש הורית לאחד המשתתפים, שדיבר על התחושות שלו, "להימנע מפסיכולוגיה". למה? זה לא חשוב? "אני קורא לזה פסיכולוגיסטיקה, לכל המחשבות. תראי, אנחנו מתרכזים יותר בנושא של רוח האדם ובמנטלי. לא באמוציונלי. רגשות הם אובר-רייטד, וחלק מזה הוא אשמת הפסיכולוגיה. זה לא רלוונטי איך הוא הרגיש בסיטואציה. הוא לא מקבל משכורת על התחושות שלו. מה שרלוונטי זה העובדות, המחויבויות שלו, הפערים, ואיך סוגרים אותם. זה רגע של החלטות מקצועיות. אולי זה אכזרי, אבל זה העולם שאנחנו חיים בו". "מבחינתנו יש שלושה מצבי צבירה: אתה יכול להיות ריאקטיבי – מגיב, אדפטיבי – מתאים, או ג'נרטיבי – מחולל. אני בעניין של המחוללות. בסופו של דבר, וההיסטוריה מוכיחה את זה, הכל זה רוח האדם, וזה דבר שלא עובדים עליו מספיק במחוזותינו. אני עובד עליו: חזון, שליחות, ייעוד. על מה גדלנו? עלה והגשם, חזק ואמץ. מה זה כל תנועות הנוער, א"ד גורדון, אחד העם, הגליל, עמק בית-שאן? הכל זה אנשים עם שליחות. בגלל שרוח האדם כבר לא כל-כך מפותחת במדינת ישראל, אנחנו נראים כמו שאנחנו נראים. כל פעם שרוח האדם במדינה הזאת בחזית, במלחמות וכדומה, אין עלינו". זו הסיבה שקוצ'ינג כל-כך מצליח בארץ? "הוא מצליח כי עשיתי עבודה טובה. הבאתי את זה לארץ לפני 15 שנה, ומאז אימנתי אישית מאות או אלפי מנהלים. וכן, ככל שהמשבר גדול יותר, הצורך בפיתוח הרוח גדול יותר". אתה מסכים שמאמן זה גורו מודרני? "לא צריך לעשות מזה ניו-אייג'. אני מדבר על רוח האדם, על מחויבות, על אחריות, על חזון, על דברים פרקטיים. אני מדבר על הרוח, הארואסטי של מכבי תל-אביב, הלחימה על כל כדור. זה מה שהביא אותנו לנצח במלחמות, זה מה שהמתנחלים עושים על הגבעות, ואת יודעת מה – זה מה שהחיזבאללה מביא לנו עם הפיצוצים. את רוח האדם חייבים לפתח. אם נפתח אותה, חבל על הזמן". והרוח של הקואצ'רים בארץ מפותחת מספיק? "אני חושש שיש שרלטנות ישראלית טיפוסית. אני מודאג מזה שאנשים קוראים ספר וזה הופך אותם למאמנים. המדינה שלנו חסרה מאסטרים, מומחים. אנשים פה עוברים ליד משהו, נדבק בהם קצת ריח, והם אומרים אני מאמן. יש מישהו מאד מכובד, שהיה אצלי במשרד שעה, והתחיל לפרסם מודעות. יש שרלטנים." רונן עצמו הוא, כנראה, לא אחד מהם. דוד דוידי, לשעבר סמנכ"ל במל"ל ומנכ"ל אי-נס מקבוצת נס טכנולוגיות, מצוי בשלבי פרידה סופיים מעשרות השנים שבהן היה בתפקידי ניהול וטכנולוגיה לטובת אימון. היום הוא מאמן, לומד בקואצ'ינג אקדמי ומלא מילים חמות כלפי החוויה. "השיפט הגדול בקריירה שלי היה כתוצאה מאימון", הוא מספר. "הייתי מנהל שרדף אחרי עצמו ולא ראה מילימטר מחוץ לאף שלו. כשהתקדמתי תוך תקופה קצרה ממנהל תחום במל"ל למנהל חטיבה, המנכ"ל אמר לי 'דווידי, משהו השתנה אצלך'. לראשונה בחיי ידעתי להסתכל קדימה ולשים מטרות, והבניתי לעצמי תרגילי עבודה מסודרים. מאז, זו שיטת העבודה שלי. הנה, הבת שלי בת 20 ומתלבטת מה לעשות. עשיתי לה תהליך, והיא מתחילה לזוז. מלמכור תכשיטים היא התחילה לייצר והפכה להיות בעלת עסק." היית ממליץ לכל מנהל לעבור אימון? "חד משמעית. כל מי שיש לו פרויקט או עוסק בניהול, ורוצה פריצת-דרך או שינוי, צריך אימון. במיוחד היום, במצב הקשה של המשק. התרומה של האימון היא להוציא אותך מהחרא היומיומי של תזרימי מזומנים, לקוחות, בנקים. אני שואל אותם איפה תהיה בעוד חמש שנים, ומכריח אותם להסתכל על האופק ואז הם מתחילים להסתכל קדימה." נקודה מעניינת בקואצ'ינג אקדמי היא החזר עלות הקורס במהלכו בזכות האימון. כל תלמיד מחויב לקחת על עצמו פרויקט, שנועד להגדיל את הכנסותיו, עד שיכסו לפחות את עלות הקורס, במהלכו ובאמצעות התהליך שמתפתח בו. מהתגובות במפגש עושה רושם שלא- מעט נמצאים בדרך הנכונה. ------------------------------ ------------------