אומללה ומפורקת...

בגיל 18 חוויתי התמוטטות עצבים ראשונה. פחדתי שיש לי איידס ושנה סחבתי את עצמי מחכה למוות עם מליון סמפטומים מוזרים ופחד איימים. בסוף נבדקתי ואיכשהו יצאתי מזה. לאורך השנים פרחתי וצמחתי ועשיתי המון. מצאתי עבודה טובה, לימודים אקדמאים וגם התחתנתי עם גבר נפלא ואמיד. היום בגיל 26 נפלתי לתהום מטורפת של דכאון והתקפי חרדה כמעט יומיומיים. אני לקראת המון שינויים בחיים שלי (דירה חדשה, העבודה מתרחבת, השנה הכי קשה בלימודים...) הכל בבת אחת ואני מרגישה שאני לא עומדת בזה! כואב לי כל הגוף, כל יום אני מדמיינת שיש לי מחלה סופנית אחרת, אני בוכה המון ואין לי תיאבון. כולם נורא מודאגים כי אני בסדר בד"כ, אבל אני לא מצליחה בשום אופן להעמיד פנים שהכל כרגיל.. רע לי נורא וזה כך כבר 3 שבועות. אני על רסיטל שבוע וחצי ואין שום תזוזה. (הייתי "בסדר" איזה 3 ימים, ושוב נפלתי עם איזה שינוי חדש בלוח הזמנים...) אני מפחדת למות כל הזמן, פוחדת לשגע את בעלי ושהוא יתייאש ממני, פוחדת לאבד הכל- להשתגע. הייתי כבר אצל 3 רופאים כולל מיון בגלל כל מני מיחושים מפחידים. לא מצאו כלום, אבל אני כמעט משוכנעת שיש לי משהו סופני. רע רע רע רע רע רע לי. כל חברי כולל בעלי אומרים שזה זמני, שיעבור לי. אבל אני פוחדת שלא... וכל חיי אהיה אומללה.. (אם אחיה באמת) איזה אימא אהיה? איזה בת זוג אהיה? איך נפלתי ככה פתאום? האם זה קשור לכך שהיתה לי ילדות נוראית ושבגרתי נסיתי לתקן את הכל ולהיות אדם מצליח בכל מחיר? אף אחד לא ממש מבין "יש לך שינויים טובים בחיים" "מה את מדוכאת"? אבל אני מרגישה שזה מעבר לכך. פשוט התפרקתי למליון חתיכות ואני לא מצליחה לחברן. כאילו היה טריגר שפשוט מוטט אותי. אלוהים- אני חייבת עידוד מכם... למרות שכולם מנסים.. יש למישהו פסיכולוג טוב אולי להציע לי? חייבת להתרפא...

היי שירי, לפעמים שינוי אחד יכול לעשות שמות אצל אדם עם אישיות רגישה, כך שמובן מאוד שקבוצת שינויים תעורר אצלך מתח, חרדות ודכאון. רק הערה קטנה וטכנית - כתבת שאת מקבלת רסיטל שבוע וחצי. אני יודעת שקשה לקרוא את זה אבל, ס-ב-ל-נ-ו-ת. את ההשפעה של הרסיטל מתחילים להרגיש רק אחרי 3-4 שבועות (שזה מהיר יחסית לתרופות דומות). לפעמים, לפני שמתחילים להרגיש טוב, יש ירידה נוספת במצב הרוח. כדי לקבל עוד מידע ספציפי על זה, אני מציעה שתכנסי לפורום פסיכיאטריה. אני מבינה את התחושה שלך, שאנשים חושבים שאת סתם מתפנקת - מי שלא חווה דכאון מעולם, לא יכול להבין באמת את ההרגשה (פיזית ונפשית). הרי בניגוד למחלות אחרות, פיזיות, לא רואים על האדם שום סימן למחלה, ולכן מפרשים את ההתנהגות שלו כפינוק או סתם עצלות. אבל זו טעות איומה! דכאון הוא מחלה ביולוגית-נפשית, וזו מחלה שגורמת סבל עצום למי שחולה בה ולמעגל הסובבים אותו. בקשר להמלצה לפסיכולוג - יעזור אם תוכלי לכתוב על איזה איזור בארץ מדובר. ועוד משהו - הדבר הכי חשוב בטיפול פסיכולוגי הוא הקשר שנוצר בתוך הטיפול, וזה מבוסס על הכימיה עם המטפל. כך שיכול להיות מצב שאמליץ לך על מטפל/ת, אבל את לא תרגישי איתו/ה בנוח. והכי הכי חשוב - אני יודעת שכרגע זה נשמע לך בלתי אפשרי או דמיוני, אבל זה לא אבוד. באמצעות טיפול משולב תוכלי למצוא את הדרך החוצה בחזרה, ולחזור לחיים עשירים יותר. ואם תשתפי את בעלך, אפילו בלי להרחיב, בכך שאת לא עושה הצגות אלא סובלת מבעיה אמיתית, הוא יוכל לשמש לך משענת ברגעים הקשים. תרגישי טוב (וכן, זה עוד יקרה), הרה.

תודה על העידוד הרה ושלומי הנפלאים. מעבר לכך התחלתי כבר טיפול אצל פסיכולוגית ואני מקווה שהוא יעזור. סופ"ש נעים לכולם

את חושבת שמדובר בתופעה הנקראת היפוכונדריה ? סבתא שלי היתה כזו. תמיד חשבה שיש לה אלף מחלות. והיא חיתה עד שיבה טובה ונפטרה בגיל 86. משהו כזה. תהיי חזקה. יו קן דו איט ! אולי תתחילי פחות לקחת את החיים בכזו רצינות. סך הכל זמן שאול. חיים כמה שנים ונגמר הסיפור אז למה להכנס לדכאונות ? אני יודע שזה קל לומר וקשה לבצע, אבל כדאי באמת לנסות לראות דברים בפרופורציה. טייק איט איזי, בהצלחה שימי פס על העולם. בסדר ? ותהיי בריאה. יום טוב.