הרה,התמודדות עם אבדן ושכול

בעלה של ידידה ממקום העבודה הקודם שלי שאחר כך היינו קצת בקשר התאבד בעקבות דכאון מתמשך טראומה ואבדן בן .זה כל כך כואב לי לחשוב על זה שהו לא הצליח להתגבר על המחלה שלו .אני יודעת אי אפשר לשפוט אדם שכל כך סבל מאבדן ושכול ושאף אחד מאיתנו לא יצטרך חס וחלילה להתמודד עם מציאות אכזרית כזו אבל ,לדעתי חייבת להיות דרך להתמודד ,הוא היה צריך לקחת את הכדורים שלו ולהשתדל להיות חזק למען עצמו ולמען משפחתו ולקוות להקלה אבל ככה לנפנף את כולם .זה בושה לקבל עזרה פסיכיאטרית כשבאמת זקוקים לה ? לדעתי אדם שניגש לקבל עזרה פסיכיאטרית כי הוא במצוקה קשה ובכוחות האישיים שלו וגם בעזרת התרופה הוא מתגבר אז הוא גיבור אמיתי .מי שנכנע למחלה ומוותר מחמת בושה ,או התנשאות הוא ממש חלש אופי .זה כל כך כואב לי לחשוב על זה ואני אפילו לא הייתי ממש קרובה .

האמת היא שזה לא משנה אם קרובים או לא ,פשוט זה כל כך טרגי וכואב אפילו אם לא הייתי מכירה אותם בכלל

נכון, זה מכעיס לשמוע על אדם - קרוב יותר או פחות - שמעדיף להתאבד מאשר להמשיך לחיות. אבל דכאון זו מחלה איומה. לא כל תרופה עוזרת לכל אחד, ולפעמים עוברים גם 10! תרופות שונות לפני שמוצאים את זו שמתאימה. ומצד שני יושב הדכאון האיום הזה, ובמובן מסוים זה מירוץ נגד השעון. אבל את צודקת בכך שאי אפשר לשפוט אדם שאיבד בן ושנתון בדכאון קשה. יש משהו אגואיסטי בהתאבדות. אבל צריך להבין, שאם אדם בחר בזה כמוצא האחרון, אז כנראה שהסבל שלו היה גדול מנשוא, באופן שאי אפשר לתאר. להצדיק התאבדות? לא. בעיקר כשיש אופציות אחרות. להבין את המעשה? כן, יש מצבים בחיים שבהם עבור אנשים מסוימים אין יותר טעם בחיים. זו לא בושה לבקש ולקבל עזרה פסיכיאטרית. אבל לפעמים דרוש יותר מזה, מסגרת אשפוזית למשל, שבה אפשר להשגיח על האדם עד שהתרופות מתחילות להשפיע. אני לא חושבת שאדם שנכנע ומוותר הוא חלש אופי. אני כן חושבת, שמדובר באדם עייף מאוד (ולא רק פיזית, כמובן) שלא יכול להמשיך עוד.