אובדן

שלום, אמא שלי נפטרה מסרטן לפני 12 שנה כשאני הייתי בת 14. תקופת המלחה היתה מאוד קשה וזה אני נאלצתי לטפל באמי ולחבר צינורות שונים לגופה על מנת להאכילה. לפעמים אני מרגישה כאילו זה היה אתמול, כאילו מאז כלום לא השתנה ואני עודנה אותה ילדה שרוצה אמא שתהיה לה ובשבילה. והצרכים האלו כל כך חזקים והם עולים בעוצמות מטורפות בטיפול שלי עד כדי פנטזיה על כך שהמטפלת תאמץ אותי (אפילו אמרתי לה את זה). אני לא מבינה איך אחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין באותו מקום של צורך ונזקקות ולמה לא למדתי לחיות ללא אמא. מה לעשות?

זה ממש לא מפתיע... הרי גם אנשים בני 70-80 מתגעגעים לאמא ואבא שלהם, אלא שאינם מדברים על זה. אני מניח, שגם כאשר יהיו לך ילדים משלך, עדיין תתגעגעי לאמא, אבל, יהיה לך קצת יותר קל לחיות עם זה. הרי בסופו של דבר, כולנו ילדים, וזאת למרות השנים שעוברות, ולמרות הקמטים והשיניים התותבות.

תודה, ובדיוק מזה אני מפחדת שאני אביא ילדים מתוך הצורך לפצות על מה שחסר לי. אני רוצה ללמוד לחיות עם הכאב אך לא מצליחה. בוחרת לברוח דרך סמים או פגיעות עצמיות ובאמת שאני רוצה להפסיק את זה. גל