פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

יש לי תלמידה בכיתה שמסתובבת עם חברים לא פשוטים. היא יתומה מאב. כשהיא מתבקשת לספר עליו איננה זוכרת אותו. לאימה יש בן זוג ולהם ילד משותף. התלמידה מטפלת בו באהבה. יצויין כי האם לא מגיעה לפגישות עם בית הספר בטענה שיש לה כאבי גב. ניראה כי מדובר באם מניפולטיבית. התלמידה קיבלה לפני שנתיים פסיכודרמה. על פי הערכה הילדה נוטה להידרדר. ניראה שהיא זועקת מבחוץ. היא מגלה עצמאות אך יחד עם זאת היא לבד מאוד. כיצד אוכל לעזור לה?

שלום, במובן הטכני, כדאי לשקול ביקור בית, זאת כדי לראות מקרוב באילו תנאים חייה הילדה (פיזיים ורגשיים), וכדי לנסות ולגייס את האם לשיתוף פעולה עם בי"ס. כפי שאת וודאי חווה מדי יום... גיל ההתבגרות מתאפיין בהתנהגויות שונות שמטרתן גיבוש עצמי בוגר, עצמאי ואוטונומי. תופעת הנשירה הסמויה והגלויה של בני הנוער היא אחת התופעות הנפוצות והלא פשוטות להתמודדות. לצד ההשלכות השליליות והמדאיגות שיש לתופה (בעיות במשפחה, יחסים בעייתיים עם ההורים, דימוי עצמי נמוך, והתנהגויות מסכנות, כגון שימוש באלכוהול וכו'), חשוב גם להבין את הפונקציה שהיא מהווה עבור בני הנוער. לתפיסתי, נשירה היא חלק מהכלים דרכם נערים/ות מחפשים את דרכם הייחודית להגדרה עצמית, נשירה כניסיון להשתחרר מתפקיד של אובייקט לאחרים ולציפיות שלהם אל עבר עיצוב הסובייקט. ההבנה הרחבה של תופעת הנשירה חשובה משום שכך ניתן לראות את הנשירה כתופעה שלמה ומורכבת, שלילית אך בו זמנית חיובית. על אותו משקל פרדוקסלי, אני מאמין שכדי לעזור לה עלייך להניח למחשבה שאנו (המבוגרים) יודעים מה נכון לה. לנסות ולגשת אליה ממקום אמפתי, לא שיפוטי ולא נאבק. מדיווחים של תלמידים רבים, החוויה החשובה שסייעה להם בגיל ההתבגרות כללה קשר עם מבוגר משמעותי שהאמין בהם, הקשיב להם, ראה את הכוחות ולא הרפה גם בזמנים קשים. לכן אני מאמין שהדרך הטובה ביותר בה תוכלי לסייע לה כוללת קשר שכזה- מכיל, בוגר, יצירתי וקשוב. זאת במקביל לעזרה בקשיים הקונקרטיים (לימודיים וכו') אם יש כאלו. מקווה שלא סיבכתי יותר מידי... אם את נשארת עם שאלות את מוזמנת לפנות שוב, בהצלחה! קובי

רחלה עלתה לפני חצי שנה ארצה. המורים מתארים את התנהגותה כחצופה ומזלזלת. אימה מרבה לטעון כלפי בית הספר ומביעה חוסר שביעות רצון. רחלה מתחרה באחותה הגדולה ומביעה אכזבה מעצמה. לפני מספר חודשים האם עברה ניתוח בשל בעיות בשרירים. ניראה כי האם חצופה מעט וכך גם ביתה רחל המתבטאת בחוצפה. ישנם הרבה חיכוכים בינה לבין המורים. אשמח לשמוע דעתך בעניין.

שלום, הגירה מהווה אחד ממוקדי הלחץ המשמעותיים ביותר שיכולים להוביל למשברים נפשיים ומשפחתיים. במקביל לזה, כמו כל ילד, נשמע שגם במקרה הזה הילדה מייבאת את דפוסי התקשורת שהיא סופגת בביתה למסגרת בי"ס. חצי שנה זה טווח זמנים קצר מכדי להעריך את הכרוניות של התופעות שאת מתארת. בכל זאת, חשוב להתייחס אליהן ברצינות. מהתיאור שלך זה נשמע שכל עוד שהמערכת לא תזכה לגיבוי של האם, זה יהיה קשה מאוד לגייס את הילדה לתהליכים. בשל המורכבות הכרוכה במקרה, חשוב מאוד לגייס את האם (מתוך מקום אמפתי ומתוך מטרה משותפת- טובת הילדה) לטיפול ולהדרכת הורים. את יכולה להפנות אותן לעמותת אל"ה, או למרכז סל"ע המתמחים בטיפול בעולים חדשים. במידה ובכל זאת האם מתנגדת, את יכולה להסתייע בפקידת הרווחה של המשפחה. באשר לעבודה איתה בבית הספר, חשוב לאתר ולהבין את הקשיים של הילדה, מהם הטריגרים להתחצפויות ולחוסר שיתוף הפעולה. לנסות ולסייע לה להשתלב חברתית ולאתר את הכוחות והיכולות שלה ואותם להבליט ולחזק. הצבת הגבולות של המורים צריכה להיות אסרטיבית אך רגישה. חשוב לבחון האם הילדה מסוגלת לעמוד בדרישות הלימודיות, ולוודא שאין ברקע הפרעת קשב או קשיי למידה שאינם מטופלים. במידה ויש לך שאלה ספציפית יותר שלא עניתי עליה כאן, אשמח אם תכתבי אותה בהודעת המשך. בברכה, קובי.

היי, אני אמא לילד בכור בן 5 שלא מזמן קיבל במתנה בית חדש ואחות חדשה . חשוב לי לציין שהכל קרה השנה ובמקביל היה בגן עייריה שהגננת לא הכי הכילה אותה יותר השיבה אותו כל הזמן לבד בגלל שלא ידעה להתמודד עם הקשב שיש לו . בתקופה האחרונה הילד התחיל גם לפתור בעיות באלימות פיזית ומילולית בלי לחשוב פעמיים. לאחרונה הוא נמצא בקייטנה של המשפחה והגננת פנתה ואמרה לי שיכול להיות שיש לילד משהו ריגשי . אשמח אם תוכלו לעזור לי בכל אינפורמציה שיש לכם בנושא איך לעזור לילד שלי

שלום נטע, התנהגויות שליליות או אלימות, מעבר לקשיי רקע נוספים, נוטות להתחזק ולהישנות אם הן מובילות לתוצאה חיובית, והן נוטות להיכחד אם בעקבותיהן מגיעות תוצאות שליליות. כלומר, במקרים בהם אנו מגיבים בענישה ובכעס אנו בעצם מעניקים תשומת לב לילד ובכך מחזקים את התנהגותו השלילית. בנוסף, כאשר ההתנהגות באה על רקע קשיים נוספים (כגון הפרעת קשב, לה יש גם השלכות התנהגותיות ורגשיות) חשוב לעבוד עם הילד ולסייע לו לרכוש דפוסי התמודדות יעילים יותר. בגילו הצעיר סוכני השינוי החשובים ביותר הם המבוגרים המשמעותיים בסביבתו, לכן, בשלב הראשון אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג ילדים קליני לצורך הערכה והדרכת הורים, במקרה הצורך ניתן גם לשלב טיפול רגשי בילד. חשוב להבין כיצד ניתן להתאים את הסביבה ליכולותיו ולצרכיו באופן שיאפשר לו פיתוח דפוסים אחרים, והתפתחות רגשית תקינה. בנוסף, חשוב לתת את הדעת על השפעותיה של הפרעת הקשב ולטפל בה בהתאם. בברכה, קובי

תודה על התגובה המהירה , אני מעונינת לעדכן שכן הוא אובחן כקשב קל מה כן תוכל לעזור לי בהתנהלות מולו, טיפים או כל דבר תודה רבה

שלום. יש לי 4 ילדים. בת 11, בת 8 ותאומים בנים בני 5. אחד מהבנים מאוד אלים כלפי בני המשפחה. גם בהרבצות והצקות וגם מילולי. חשוב לי לציין כי הוא ההיפך הגמור במסגרת הגן ובמסגרת הצהרון (שתי מסגרות נפרדות). לדברי הגננת ילד מתנה. כל בני הבית סובלים מכך ואני מוכרחה להגיד שהקושי והאווירה שזה משרה בבית היא בלתי אפשרית!!! בשיחות רגועות איתו או אחרי בכי הוא חוזר וטוען בפני שאני תמיד מעירה לו, כולם מציקים לו, וכו' וכו'. מבקשת יעוץ מה עלי לעשות ? תודה.

שלום צילה, העובדה כי ההתנהגות המתוארת מתרחש רק בבית ולא בגן, מרמזת שהיא תולדה של הדינמיקה המשפחתית או אופן ההתנהלות בבית. בשלב הראשון, אני מציע להקשיב לו, לשמוע מה יש לו לומר ולקחת את דבריו ברצינות. במקרים כאלו, הסוכנים החשובים ביותר של השינוי הם ההורים. לכן אני חושב שעליכם לחשוב מחדש על אופן ההתנהלות בבית, על אופן הצבת הגבולות, התערבות באינטראקציות של הילדים, ביקורתיות, אילו התנהגויות מחוזקות (ע"י תשומת לב חיובית או שלילית) ואילו לא. בנושא האלימות, הצבת הגבול חייבת להיות ברורה, אך כדי ליצור שינוי חשוב שתבינו את הדינמיקה שמובילה לכך. מניסיוני, התהליך יעיל ומהיר יותר כשהוא נעשה במסגרת של הדרכת הורים. לכן אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג ילדים לצורך הדרכת הורים קצרה דרכה תוכלו לבחון את הדברים ולמצוא פתרונות שיסייעו לכם מאוד. בברכה, קובי

הבן שלי בן 4 וקצת...ילד מקסים, חברותי, רגיש, תקשורתי מאוד אך שובב מאוד, די היפראקטיבי, לעיתים כשמתעצבן הוא גם נעשה מעט אלים. הוא אומנם לא מרביץ חזק כמובן אך עדיין, אני ממש מתנגדת לכל התנהגות אלימה מצידו. כשהוא לא מקבל מה שהוא רוצה או כשהוא מתעצבן על משהו הוא מרים יד. לא עוזרות שיחות חוזרות שלי איתו, אנו מנסים להציב לו גבולות וזה מאוד קשה. גם עונשים ופינת מחשבה לא עוזרים... ראוי לציין שנולד לו אח קטן לפני כשנה וזה גם עודד את ההתנהגות הזו...בעוד כחודש הוא יעבור לגן חדש ואני מקווה ששם יהיה שינוי מכיוון שהגננת שם קשוחה וטובה יותר..מה ניתן עוד לעשות שלא עשינו? בנוסף, המגע אצלו הוא תמיד נורא חזק. למשל, החיבוק חזק, הוא מצייר בצורה חזקה...האם כדאי לבדוק אם יש לו בעיה כלשהי בויסות החושי? למה זה מרמז? ועוד שאלה קטנה בנושא - האם לרשום אותו לחוג ג'ודו לילדים או קראטה יכול להועיל או לגרוע? ועוד דבר - ראיתי בחנויות צעצועים מעין שק אגרוף קטן כזה שתולים עם כפפות (ראיתי זאת גם בגי'ימבורים שונים)...האם כדאי לקנות לו כזה כדי שכך הוא אולי יוציא אגרסיות או שזה גם עלול לעשות את ההיפך?

שלום יערה, את מעלה שאלות חשובות, נדמה לי שמרבית התשובות כבר נמצאות אצלך.. יתכן וזה מעיד על בעיה בוויסות החושי, חשוב לאבחן (מכון להתפתחות הילד) ולהתאים טיפול במידת הצורך. בנוגע לאלימות, לתפיסתי הדרך הטובה ביותר להתמודד כוללת כמה מרכיבים. מניעה, איתור מצבים או שעות ביום בהם האלימות מתרחשת או גוברת ולנסות ולמנוע מצבים בהם היא מתרחשת. כשהוא נוקט באלימות, התגובות שלכם צריכות לכלול הסבר קצר שממשיג את האירוע כמו "אני מבינה שאתה כועס כי לא קיבלת X, אבל אלימות לא מקובלת עלי והיא אינה הפתרון" (משהו בסגנון). לצד זה, התגובה ההתנהגותית צריכה להמחיש לילד שכאשר הוא נוקט באלימות הוא מפסיד מזה ולא להפך. כלומר, כעס, שיחה ארוכה, הרמה על הידיים וכו' מהווים חיזוק חיובי שבסיסו הוא תשומת לב מוגברת כתוצאה ישירה של האלימות. במקום זה, אני מציע להניח לו ולהתרחק ממנו, במידה והוא מכה ילד אחר אז להרחיק את הילד האחר ממנו ולא אותו. המרכיב השלישי הוא מתן התנהגות חלופית. כשהוא כועס ומתוסכל אפשר להציע לו "להוציא" את העצבים על משהו אחר, שק אגרוף יכול להיות פתרון מצוין. בנוגע לחוגים, למרות שקרטה או ג'ודו נתפסים כאלימים, בפועל מדובר באומניות לחימה שהבסיס שלהם בנוי על שליטה עצמית וויסות. לכן אני חושב שגם זה רעיון מצוין שיאפשר לילד לפרוק אנרגיות ובמקביל ללמוד לעשות שימוש נכון בגופו ובכוח שלו. בברכה, קובי.

בני בן 8.5 יש לו התנהגויות אובססיביות של הכנסת דברים לפה, בעיקר פרקי אצבעות. וגם צביטה של שתי הפטמות שלו עם שתי ידיים. הוא אוהב לצאת בפרצי צחוק מלאכותי "מרושע" בקול רם, באורח מוגזם שלא נעים לסביבה. הוא גאון שכלית. מחונן. קורא ספרים של 800 עמודים בכמה ימים. הוא לא משתף אותנו במה שעובר עליו בכלל. אנו מודאגים כי הבנו שיתכן והוא נגע בילד אחר באיבר פרטי. הוא מסרב לדבר על זה איתנו ולמעשה מכחיש את זה. גילינו את זה מהאמא של הילד שזה קרה לו, וגם המחנכת יודעת. אבל הוא לא מדבר. טוען שדבר לא קרה מעולם ונפגע מאד אם אנו לא מאמינים לו. כאשר הוא נפגע ממשהו חברתי, הוא נכנס לאלם. לא מדבר. ואחרי לחץ הוא מתקשר רק בפנטומימה. עכשיו הוא סיים לקרוא הארי פוטר 7 וכנראה שהיה משהו בספר שזעזע אותו מאד. אבל הוא מסרב לומר מילה. רק הבעת הפנים שלו עם סיום הספר אמרה לנו שמשהו לא טוב קרה. לחצנו עליו והוא אמר שזה פרטי והוא לא מוכן לספר. שזה רק שלו ושזכותו לא לשתף. לא עזר שניסינו להסביר את ההבדל בין סוד טוב לסוד רע. הרי אולי הוא ככה בגלל משהו שקרה לו היום כשביקר אצל חברו? אנחנו אובדי עצות. איך לתקשר עם הילד? איך נדע אם הוא נפגע ממישהו? משהו? או אולי שהוא פוגע?

שלום אמירם, אתחיל מהסוף, בתיאור שלך עולות כמה נקודות מדאיגות שלדעתי מצריכות בירור מקצועי מעמיק ויסודי יותר. לכן, אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג ילדים קליני לצורך הערכה ובמידת הצורך טיפול ו/או הדרכת הורים. באשר לשאלתך, זה לא מאוד ברור אם קרה משהו או לא, אך נדמה לי שההתנהגויות שאתה מתאר אכן מעידים על מצוקה פנימית וקשיים בפיתוח של מנגנוני התמודדות. אני חושב שכנקודת מוצא, אתם צריכים לכבד את רצון הילד שלא לשתף אתכם. אני מאמין שכשתצליחו להרפות (וזה לא פשוט) הסיכוי שהוא ישתף אתכם יהיה גדול יותר. אתם יכולים לנסות ולהבין מה עובר עליו מתוך משחק, ומתוך האזנה לתכנים שעולים תוך כדי המשחק (תכנים כמו- דמויות מפוחדות, פגועות, לחוצות וכד'), או אפילו כתיבת סיפור קצר, קומיקס או בכל דרך לא ישירה אחרת התואמת לתחומי העניין שלו. לפעמים תוך כדי משחק ומתוך עיסוק הקרוב לתכנים שמעסיקים אותו, הילד מרגיש בנוח לשתף בתכנים עצמם. ושוב, חשוב שתפנו לפסיכולוג. בברכה, קובי

הבת שלי בת חמש ילדה מקסימה, מחונכת, טובה...הכל בסדר לעיתים מגלה שתלטנות ואוהבת להחליט (לעיתים גם משחקת יפה) זה מתבטא בלהחליט עבור חבריה מה לעשות, היכן. י עושה מה ומתי, קשה לה שהיא משחקת בחוץ ומישהו נכנס לחדרה לשחק (פריק קונטרול...) אני מניחה שזה חלק מאופיה ונראה שהיו סימנים כבר מגיל קטן יותר, אך זה מפריע לסובבים אותה אני לא חושבת שאנו מתנהגים כך כלפיה ואני לעולם לא משתמשת במילים שתלטנית וכדומה כדאי לא לתייג איך עלי להתנהג מולה ? כיצד להגיב

שלום מירה, אני לא חושב שההתנהגות שאת מתארת מצריכה התערבות מיוחדת, בסה"כ מדובר בתכונות חיוביות שהיא עוד צריכה ללמוד ולווסת אותן ולהתאים אותם לסביבה. את השינוי היא תוכל לעשות מתוך אינטראקציות חברתיות בבית ומחוצה, ומתוך למידה של השלכות ההתנהגות שלה והשפעתן על האחר בסביבתה. כשהיא עם חברותיה, אני ממליץ שלא להתערב ולא להעיר לה, פשוט לתת לה להתנהל בטבעיות ולהתמודד עם ההשלכות. בבית, חשוב לאמן את הילדה ולהפגיש אותה עם מצבים בהם רצונותיה והעדפותיה אינם מעל לכל. במילים פשוטות קוראים לזה 'גבולות'. הגבולות מאלצים את הילדה לאפק את רצונותיה, ללמוד להתחשב בזולת, לכבד בני אדם אחרים, לציית לסמכות, ולקבל - גם אם בצער - את הידיעה שלא היא "מנהלת" את העולם. הצבת הגבולות צריכה להיעשות בעדינות ובעקביות באופן מכיל וקשוב, וזאת כדי לאפשר תהליך למידה בטוח ובריא. נדמה לי שכך אתם נוהגים עד עתה... בברכה, קובי

שלום רב. יש לי שתי בנות- בת 9 ובת 8. בת ה- 8 מפגינה סימני אלימות בהתנהגותה, מרביצה לאחותה הגדולה, מאירה לכולם כל הזמן, תמיד מנסה להיות ראשונה ולעבור את כולם. לא מקשיבה, צריך לחזור על בקשה מס פעמים. הכל כזה דווקא ואנטי.... על שאלה- למה את מרביצה, למשל. עונה- פשוט לא ידעתי...שתיהן מקבלות אותו יחס, אך בגלל ההתנהגות האלימה כמובן שיש הרבה כעסים על הקטנה...אנחנו ההורים די מיואשים ולא מצליחים לתקן את המצב. הבית נהיה שדה קרב ומלחמה עם הילדה...אשמח להכוונה, יעוץ, כל עזרה. תודה.

שלום אולגה, מהתיאור שלך נדמה לי שהקושי שאת מתארת רחב יותר מכפי שהגדרת בכותרת, והוא כולל בתוכו את כל בני המשפחה. כלומר, הסיכסוכים בין האחיות מובילות ובמקביל נוצרות ומתגבשות מתוך הדינמיקה המשפחתית הכוללת. כדי לטפל באלימות גוברת של הילדה יש לבחון את התופעה בכמה אספקטים. האחד, בירור והבנת הקושי של הבת הצעירה, לבחון מדוע היא נוטה להשתמש באלימות כדרך התמודדות. במקביל להצבת גבול ברור, יש לסייע לה בהרחבת ארסנל התגובות שלה על ידי עזרה בתרגול של אופני תגובה חלופיים. חשוב לבחון את תפקודה של הילדה במסגרות אחרות כמו בי"ס או חוג ולראות האם יש כאן ביטוי לקושי כללי ולא מקומי. במקביל, חשוב לבחון את האופן בו אתם מגיבים ומנהלים את האירועים בבית. במובנים מסויימים, גם כעס הוא סוג של יחס ותשומת לב של ההורים ולעיתים יכול ליצור תגובה הפוכה ודווקא להגביר את שכיחות האירועים האלימים. לכן, בנוסף להבנת הקושי והטיפול בו, יש ליצור מערך תגובות דרכן הילדה תבין שבדרך זו היא תשיג את מבוקשה. חשוב להבין שמצב כזה בו יש אלימות של אחת הבנות ובשל כך כעס וסנקציות כלפיה, פוגע בשתי הבנות במקביל. לנסות ולהרגיע את האווירה התחרותית בבית, לכוון אותה לתחרותיות בריאה ומתונה. זאת ניתן לעשות על ידי עידוד מרחב אישי לכל אחת, הימנעות מעריכת השוואות בין הבנות וכד'. האספקט השלישי, מתייחס לבעיה של ילד אחד בבית כסימפטום מייצג לקושי משפחתי. לכן, בשלב הראשון אני ממליץ לכם לפנות להדרכת הורים אצל פסיכולג ולבחון איתו את הנקודות הללו ונקודות נוספות באופן נרחב יותר. חשוב לטפל בנושא מוקדם ככל הניתן כדי למנוע נזקים עתידיים. בברכה, קובי

שלום!!! יש לי ילד בן 11 שכל יום מנסה להגיד לי כמה הוא אוהב אותי...יגיד לי תודה כמה פעמים על דבר אפילו פעוט שאני אתן לו..על פניו זה נשמע טוב אבל ידוע לי שזה בא מחוסר ביטחון..או מדימוי עצמי נמוך. הילד הוא הבכור מבין 3 ילדים ...הוא תלמיד מצויין ולא חסרים לו חברים..לאחרונה הוא גם כל הזמן מתקרב אליי פיזית . זה לא נעים לי להעיר לו על כל תודה שהוא אומר לי...אבקש לדעת איך מתמודדים עם התופעה. תודה...ירון

שלום ירון, בשלב הזה אני מציע לא להתרגש מזה, ולא לעשות מזה עניין גדול. אני לא בטוח שזה מבטא חוסר ביטחון וכד', באותה מידה זו יכולה להיות גם תקופה חולפת. אתה יכול להסביר או לשאול אותו מדוע הוא מרגיש צורך להודות לך כל כך הרבה פעמים. אני תוהה אם חלק מהדאגה לא קשור גם אליך ולתחושותך. מציע לך לחשוב עם עצמך על העמדות שלך כלפי מגע פיזי, ביטויים של חולשה או תלות. מחשבה שכזו יכולה לעזור בזיהוי תגובות אוטמטיות ובהתאמתם לקשר עם בנך. אנסה לפשט את הרעיון על ידי דוגמה, אם למשל, ביום יום אתה נרתע מלחבק גברים, זה עלול לקבל ביטוי גם בקשר עם הילד (שהולך ומתפתח), הילד חש את הרתיעה שלך ומפרש זאת כפחד מלאבד אותך ומכאן הניסיון שלו להתקרב ולרצות. בכל מקרה, כרגע אני ממליץ להמשיך ולהתנהל בטבעיות. בברכה, קובי

שלום, אני רוצה להתייעץ לגבי בני הבכור היה בן 12 והבעיה שלו שלא מצליח להירדם לבד,זה אומר שעד שהוא לא נרדם אני אני ובעלי לא יכולים ללכת לישון כדי להירדם הוא חייב שמישהו עוד יהיה ער בבית,גם אם הוא מצליח להירדם אז באמצע הלילה הוא עובר לחדר שלנו למזרון שיש ביקון לאחותו הקטנה בת ה-4. האמת שזה די מטריד אותי כי הוא כבר גדול וכמעט כל ערב עובר לחדר שלנו,איך עוזרים לו כי הוא ילד בוגר אבל בלילות זה נראה שהוא חוזר להיות תינוק.אנא עזרתך, תודה

שלום ולרי, אני נוטה לחשוב שקשיי ההרדמות והשינה של בנך הם סימפטום לתופעה רחבה יותר. עולות בדעתי שתי אפשרויות, האחת נוגעת בסף חרדה גבוהה שיכול לנבוע מגורמים פנימיים (תוך נפשיים) או כתוצאה ממוקדי לחץ חיצוניים בבי"ס וכד'. במקרה כזה יש לבחון את משך התופעה ואת העקביות שלה לאורך תקופת זמן. חשוב לנסות ולאתר מוקדי לחץ, או קושי איתם מתמודד הילד ביום יום. אפשרות שנייה היא שקושי זה הוא חלק ממכלול רחב יותר הנוגע בקשר שבינכם לילד, הצבת גבולות, גוננות יתר וכד'. תהה הסיבה אשר תהה, אני מאמין שלטובת הילד יש ליצור תהליך הדרגתי שבסופו הוא מסגל הרגלי הירדמות ושינה עצמאים שאינם תלויים בכם או בסביבתו. חשוב להבין את מקור הבעיה ולהתאים את הטיפול הנכון. בשלב הראשון אני ממליץ לכם לפנות להדרכת הורים, דרכה תוכלו לבנות תוכנית הדרגתית שתסייע לכם להציב גבול באופן הדרגתי ונכון עבור הילד. בברכה, קובי.

תודה רבה על תשובתך

ובזמן האחרון רק משקרתלי מה עושים??? דוגמא למצב היא לומדת איתי לוח כפל בחופש הגדול רבע שעה כל יוםלא הצליח לה תרגיל התחילה לבכות ופרשה דוגמא אחרת קנינו אופנעיים בלי גלגלי עזר לא הצליח שווי משקל בכתה ופרשה

שלום רוז, לרוב ילדים משקרים במצבים בהם הם חוששים מהשלכות המעשים שלהם. שמירה על תקשורת פתוחה, ניסיון לראות את הדברים גם דרך העיניים שלה וכו' יכולה לסייע מאוד בנושא. מהתיאור שלך אני מבין שהצלחה חשובה מאוד לבתך, למרות זאת, בכל מפגש עם חולשה או כישלון היא מתקשה להכיל את רגשותיה ו"בוחרת" בהימנעות. במצבים כאלו אני מציע להמשיך ולעודד אותה, תוך שאתם ממקדים את הפוקוס בדרך ולא בתוצאה. התמקדות בתוצאה יכולה מאוד להלחיץ משום שהיא מעלה רצון להגיע אליה ומגבירה חששות מכישלון אפשרי. התמקדות בדרך (מה מעשיתי לא נכון, מה עוד אני יכול לעשות, במי אני יכול להעזר וכו') מאפשרת גיבוש של דרכי התמודדות יעילות שזו המטרה החשובה בהתנסויות האלו. חשוב להמנע מביקורת, או מהפעלת לחץ עליה. לאפשר לה את חופש הבחירה ולחזק אותה על עצם הניסיונות והמוטיבציה שהיא מפגינה. בהצלחה, קובי =

בני בן 5.5 , בעל אופי חלש וחסר בטחון עצמי , אם לא משחקים איתו הוא בא קורא לי , אם הוא נמצא בסביבה שלא מכיר אף אחד , אז הוא לא מעז לגשת לילדים ונשאר לשחק לבד , לאחרונה התחלנו לקחת אותו לחוג כדורגל שהוא ממש אוהב , מה אפשר לעשות לחזק את הבטחון העצמי שלו ?

שלום דליה, להוציא את הנטיות המולדות, ביטחון עצמי נבנה מתוך התנסויות בבית ומחוצה לו, מתוך הפנמות שעיקרן נוצר בקשר שבין ההורה לילד. לכן, השינוי הראשון שצריך להעשות הוא באופן בו את מגדירה את הקושי של הילד. מילים כמו "אופי חלש" או "חסר בטחון עצמי", מגדירות עבורך את בנך, כתוצאה את משדרת לו (באופן מודע ולא מודע) ביקורת, חוסר קבלה, ואמונה מועטת ביכולתו לשנות דברים. אני מבין שאת פועלת מתוך מקום שרוצה לסייע לו, אך מאמין שהשינוי הסמנטי הזה חשוב. לשאלת הביטחון העצמי, אני מאמין שדברים כמו החוג לכדורגל זה הכיוון הנכון. ליצור חוויות של מסוגלות והצלחה. בנוסף, גם בבית, לעודד גילויים של עצמאות ויזימה, לחזק אותו על ההצלחות שלו ולהמנע מביקורתיות בנושאים בהם הוא מתקשה. במקרים כמו שתיארת, בהם הוא בא וקורא לך, אני מציע להשאיר את האחריות וחופש הבחירה בידיו. כלומר, להציע לו לגשת, לחשוב איתו על דרכים לתקשר עם הילדים וכד', אך להשאיר את הבחירה אם לעשות זאת או לא בידיו. במילים אחרות, הכיוון שלכם צריך להתמקד יותר בהקניית כלים כמו מה לומר או איך לגשת, ופחות בניסיון לדחוף אותו לעשות דברים שאינו רוצה, או לבקר אותו על ההתנהגות שלו. בברכה, קובי

שלום בתי בת 4 היא נורא רגישה היא נורא אהובה בגן כל הזמן יש אצלה חברים אנחנו הולכים לחברים אבל היא לא יודעת לעמוד על שלה וכל הזמן מתבכיינת נורא רגישה לדוגמא חברה תגיד לה משהו אז היא תבכה במקום לעמוד על שלה נורא מתסכל איך אני יכולה לעזור לה לא להיות כל כך רגישה ובנוסף התחלתי לראות הרגל שהיא משחקת עם הצפורניים שלה כשלא נוח לה כאילו היא בלחץ תודה

היא לא מוכנה להיפרד מהמוצץ בבי ת .ליד חברות שלה היא לא שמה מחוץ לבית אין מצב בבית עצמו היא מרגישה חופשי להיות איתו איך מורידים אותו

שלום דנה, אתחיל מהסוף. לגבי המוצץ, ודווקא בגלל שהיא לוקחת אותו רק בבית, כשהיא לבד, לא הייתי עושה דבר. היא תיגמל לבד כשיתאים. כל זמן שהמוצץ ממלא תפקיד מרגיע ומנחם, אין טעם להיאבק. ובעניין הרגישות. "התבכיינות" - אם להשתמש במונח שלך - היא דרך התמודדות שילד מאמץ לעצמו, כאשר הוא מגלה שזו דרך להשיג תגמולים מסוגים שונים. כאשר ילד מתבכיין (כלומר, מגיב בבכי גם בנסיבות שאינן מצדיקות זאת), הוא עושה זאת כי הוא גילה שבעקבות הבכי המבוגר מיד מתגייס לעזור, הילד האחר מוותר, הסביבה מנסה לפצות ולנחם אותו, וכד'. כל אלה מהווים סוג של היענות מתגמלת, וכך הילד לומד שזה כדאי. לפעמים, כשאנחנו אומרים "ילד רגיש" אנחנו מתכוונים לילד שמתקשה לעמוד בתסכולים (זה די נורמלי כשמדובר בפעוטות בני 2-3-4 שנים). הוא כועס בקלות, בוכה בקלות, מתפרץ, מכה, או מגיב בעוצמה לא מותאמת. כהורים, עלינו לסייע לו להתאמן במצבי תסכול, לא להרשות הכל, לאמן אותו באכזבות (להגיד "לא" כשצריך מבלי לוותר), ובעיקר, לא להיכנע מול בכי. כשמדובר בילדים כ"כ קטנים, אפשר לעזור להם 'להיאסף', להציע הסחת דעת, להציע אמפתיה, אך לא לוותר על מה שלא נכון או לא ראוי לוותר. בהצלחה ליאת

שלום, בני היחיד בן שנה ו 3 חודשים מעוניין כמעט שרק אביו יטפל בו. אני מציעה גם את המענה שלי לבקשות (כמו האכלה, משחק, החלפת חיתול וכו') אבל הוא צורח 'אבא אבא' ומעוניין רק באביו, מגיל חצי שנה בערך. אציין כי שנינו מבלים איתו פרק זמן דומה ביום. כשאני לבד איתו הוא נהנה איתי מאד ואין מגבלה וכשאביו מגיע הוא מעוניין כמעט רק בו. יש לו העדפה ברורה ומוחצנת גם לסבתו על פני סביו. אנא הכוויני אותי מה לעשות כיוון שאני במצוקה גדולה. תודה רבה

שלום מורן, העדפה עקשנית של הורה אחד על פני האחר אינה משקפת בדר"כ יותר אהבה להורה המועדף, או דחייה של ההורה האחר. לעתים קרובות מדובר בתוצאה של משהו "מקומי" ושולי, שהתנפח וגדל בממדיו כתוצאה מתגובת ההורים עצמם (בדר"כ ההורה הנעלב). לפעמים, ברגע מסוים הילד באמת מעדיף הורה אחד על פני ההורה השני, והעדפה זו קשורה למשהו נסיבתי וחסר חשיבות. ההורה הנעלב, נעצב מאד, מרגיש אולי גם כעס, אכזבה, בושה או אשמה. רגשות אלה עלולים להפריע לו לתפקד ביעילות, לעורר מתח בבית, ובדרך מעגלית להנציח את ההעדפה כלפי ההורה האחר, שנשאר נינוח וזמין רגשית. אם תוכלי לומר לעצמך שאת אמא טובה, לפרגן לתינוק ולאביו את הקשר החם והאמיץ, ולשמוח ברגעי הביחד שלכם, משהו ישתחרר שם באטמוספירה בבית, והילד יוכל לחוש את הנינוחות והשלווה שלך. לעומת זאת, מתח וחרדה אצלך עלולים לעבור גם אל תינוקך, ולפגום בתחושת הנוחות בקשר. הזכירי לעצמך עד כמה תינוקך זקוק לך, נהנה בקרבתך ואוהב אותך. נצלי את הזמן שהוא עם אביו למילוי מצברים ולפעילות מהנה עבור עצמך. אם את מרגישה שהאווירה בבית נשארת מתוחה ומכאיבה מדי עבורך, פני לעזרה אצל פסיכולוג ילדים, ובקשי הדרכת הורים קצרה. בהצלחה ליאת

בני בן 11.5 עולה לכיתה ו', הוא עבר בכיתה ב' את המבחנים למחוננים ומאז כיתה ג' לומד יום בשבוע במסגרת מיוחדת למחוננים. בעיתי היא שהוא ממש לא רוצה להמשיך בשנה הבאה וטוען שהוא משתעמם שם ולא מרגיש שהוא מתאים. הבעיה, כפי שהוא מתאר אותה, היא בעיקר חברתית, לא התחבר עם הילדים שם. לימודית. הוא ילד חכם מאוד, אבל לא משקיע כלל בלימודים או בהעשרה, אלא עסוק, כמו ילדים בגילו, בפן החברתי של החיים, להבדיל מהילדים האחרים הבמסגרת המחוננים בעלי ידע כללי רחב הנובע מהתענינותם הגדולה בלימודים מעבר למסגרת בית הספר. יש לי ויכוח עם בעלי האם לוותר לו, שלא ימשיך בשנה הבאה, או להכריח אותו ללכת מאחר והתוכנית הלימודית מעשירה יותר מהלימודים בבית הספר הרגיל. האם לדעתך יש יתרון גדולה יותר בהתעקשות שילך, ולא יהנה (ועל פיו גם יסבול), או לוותר ולא לקדם את הפן המחונן שבו. אודה על התגובה מהירה מאחר ואנחנו צריכים להחליט בהקדם.

שלום מיכל, קשה לי לנקוט עמדה בעניין הספציפי, שכן איני מכירה את בנך כלל וכלל. אוכל לשתף במחשבותי. למרבה הצער, יש ילדים מחוננים המתנערים מה'תואר' וממה שכרוך בו, כדי לא לשלם מחירים חברתיים, כדי להשתחרר ממשא הציפיות של הסביבה, ואולי גם כדי להשתחרר ממשא הציפיות האישי. יש, כמובן, סיבות אפשריות נוספות. יש ילדים מחוננים, אנחנו קוראים להם תת-משיגים, שמחבלים ביודעים בציונים שלהם, כדי לא לבלוט בחריגותם, או כדי לשמר את תחושת השייכות שלהם לקבוצה. הבשורה הטובה היא, ש"חומר הגלם" השכלי/קוגניטיבי מאפשר לילדים הללו לבחור ולממש את עצמם במגוון דרכים ואופנים. יש לא מעט ילדים שמסיבות כאלה ואחרות אינם לומדים במסגרות המחוננים הרשמיות, ועדיין זוכים להעשרה בתוך ביה"ס או במסגרת של חוגים אחה"צ, עפ"י נטיית לבם. זה לא אסון. בעיני, חשוב לנסות ולהבין את המניעים שנחים תחת התנגדותו, ולכוון אליהם כשתחליטו את החלטותיכם. כדאי לזכור שהפסקת השתתפותו במסגרת המחוננים (אם תקרה) אין פירושה שקידומו נעצר או מואט. אדרבא, זה אומר שיהיה עליכם לחשוב יצירתי, ולהמשיך לספק לו את הגרייה וההעשרה בדרכים אחרות. בהצלחה ליאת

שלום מיכל, בתוכנית של ימי השליפה אמורה להיות יועצת, שמניסיוננו קשובה ומנוסה בקשיים אופייניים לילדים מחוננים. אפשר לנסות להיעזר גם בה.

התגעגעתי אליך קצת((-: שמתי לב שזה טוב להתגעגע לאנשים שאוהבים בימים הטרופים האלה. רוצה לשתף במחשבות שעוברות לי בראש בימים אחרונים. גדלתי בברית המועצות על סיפורי הגבורה של מלחמת העולם השניה...ועל סיפורי הזוועות שלה כולל סרטים דוקומנטליים שחייות אדם אלה צילמו בזמן אמת...הייתי ילדה כבת 8 או9 כש ראיתי את "באבי יער" מתחילתו ועד סופו לא זזתי ממקומי מרוב איימה...אחר כך היו כמובן סויטים,פחדים,פחדתי מהצל שלי(לא רק בגלל זה)זה רגש מרכזי שזכור לי מאז.הלכתי ברחוב והסתובבתי אחורה המון זמן אחרי זה...עד יום הזה הזיכרון הזה גורם לי דקת דומיה...אני זוכרת את עצמי בתור ילדה יושבת ומתבוננת בחיילי "SS" ומנסה למצוא שוני כלשהו בינינו.הייתי בטוחה שאמצע כי אדם לא מסוגל לעשות את מה שהם עשו.היה לי מוזר שיש להם אף,אוזניים,פה וכו' אבל איכשהו כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שלא תהיה עוד מלחמה ואם אנחנו לא נשכח(כמו שחונכתי)לא יהיה יותר חיות אדם על פני האדמה...והנה היום אחרי שבכיתי אתמול שוב כששמעתי את הלוויות של החיילים שלנו שכל אחד מהם הוא אבדה כבדה שלנו כעם אני שוב באותו מקום מתקשה להתוודות לצד הבהמי של נפש האדם...ה' ינקום דמם!ימך שמם של הרוצחים.את יודעת,הארץ והעם הם מקומות שאני מרגישה כל כך חלק בהם,כל כך שייכת... חני,באהבה

חני, כמו תמיד, את נותנת ביטוי ציורי ונוגע ללב לרחשי לבך. מלחמות הן עניין רע מכל בחינה. קשה לראות אבידות כה רבות, אומללות, פציעה והרג של בני אדם, חיילים ואזרחים חפים מפשע. אני מתפללת שימים אלה יביאו איתם, בסופו של דבר, שלווה ושלום לנו ולשכנינו. מאחלת לכולנו סוף שבוע שקט, ללא אבידות בחזית, וללא פגיעות בעורף. ליאת

שלום בני בן 7.5 עולה לכיתה ב', מאז ומתמיד היה ילד קופצני שמתעצבן מהר מכל דבר, אם אני לא מרשה לו דבר מה , או אם אחותו הקטנה מציקה או מסתירה לו טלויזיה גם לא בכוונה התגובות שלו ממש עצבניות ומגיעות לכדי התרתחות וזעם ממש חזק , הוא נהיה אדום בפנים ובנוסף גם יכול לזרוק חפצים או לפזר דברים עקב הכעס החזק שבו , אני חוששת שתגובות כאלו בסופו של דבר יפגעו בו בריאותית, הלא להתעצבן זה ממש לא טוב לגוף . שאלתי היא איך אני עוזרת לילד להגיב בצורה מתונה יותר ומרגיעה כלומר שמותר לו להתעצבן אך במידה פחותה מתגובתו בפועל. אני ממש חסרת אונים ולפעמים מוותרת לו רק כדי שלא התעצבן ויזיק לעצמו, אני ממש מודאכת מכך כי כל שיחותי עמו ונסיונותיי להרגיעו לא עוזרות אודה להכוונה .

שלום רב, למרבה הצער, אני חוששת שאופן הטיפול שלך בהתקפי הזעם של בנך מחזק אותם ומנציח את הדפוס. חשבי על מה שאת אומרת בעצם: הוא מקבל התקף זעם נורא, את חוששת לבריאותו ונכנעת לדרישותיו. למעשה, מה שבנך לומד הוא שהתקף הזעם משתלם, ומזכה אותו בתוצאות חיוביות. זאת ועוד: כאשר הוא צורח וזועם, ואת עומדת על שלך, כל מה שהוא צריך לעשות זה להגביר עוד קצת את הווליום, ובכך להכניע את התנגדותך. מרגע שתביני את המנגנון, יהיה לך קל יותר להכחידו. בעיני, מוטב להגיע להדרכת הורים קצרה ולקבל כלים יעילים. בעיקרון, הפיתרון כרוך ביכולת שלך לעמוד על שלך ולהציב גבול גם מול מחאות קולניות. הנזק הבריאותי מהתקף זעם, אם בכלל קיים כזה, בטל בשישים מול הנזקים החברתיים והרגשיים של התנהגות אלימה וחסרת גבולות. ממליצה בכל פה להגיע להנחייה קצרה אצל איש מקצוע. כמו כן, תוכלי לדפדף כאן בפורום, ממש מימיו הראשונים, ולקרוא המון (ממש המון!) המלצות בנושא של הצבת גבולות וטיפול בהתפרצויות זעם. בהצלחה ליאת

לפני ארבעה חודשים עברנו דירה לעיר אחרת, בעקבות כך נאלצתי להעביר את ביתי (שהייתה בת שנתיים בדיוק) לגן חדש. ההתאקלמות הייתה לה מאוד קשה, במיוחד בגלל שזה היה המעבר הראשון בחייה (מגיל חצי שנה היא הייתה באותו מעון) וכן היא ילדה שאוהבת שגרה ומגיבה קשה לשינויים, אך לא הייתה ברירה... יחד עם זאת-בגן החדש גיליתי כמה דברים שלא מצאו חן בעיני, במיוחד מבחינת שמירה על הגיינה, הגן הוא פרטי וללא פיקוח וזה הפריע לי מאוד! אחרי הרבה התלבטויות החלטתי לרשום אותה שנה הבאה לגן אחר (למותר לציין שבדקתי אותו בקפידה...), שאלתי היא- איך ניתן לסייע לה שנה הבאה ע"מ שתעבור את כל המעברים הללו בצורה הטובה ביותר ועם מינימום קשיים?

ענבל שלום, מאחר ומעברים לא תמיד פשוטים עבור בתך כדאי להכין אותה למעבר לגן החדש. לדעתי כדאי שתספרי לה שהיא עוברת לגן חדש, תדגישי את הדברים הטובים והנעימים שיש בגן למשל שיש שם גננת נחמדה, צעצועים יפים וכו'. את יכולה גם ללכת לקנות איתה תיק אוכל ובקבוק שתיה שמיועדים "לגן החדש", רצוי שגם תלכי איתה לגן כדי שהיא תראה את המקום אפילו אם זה רק מבחוץ. ההכנה הרגשית למעבר, הביקור בגן וגם ההתכוננות שבקניית ציוד לגן החדש יכינו אותה למעבר ויסייעו לה להסתגל לגן החדש בקלות. בהצלחה

שלום יש לי ילד בן 6 שבהתחלה היה לו פחד ללכת לחברים ולהשאר לבד הכונה בלעדי אמא שלו ויש לנו שכנים שאחד ב 7 והשני בן 9 ,10 בהתחלה הם כול הזמן כול הזמן שגיעו אותו לבוא והוא לא רוצה אני הייתי בא איתו כמה פעמים ונשארת איתו .עד שיום אחד באמת אגר אומץ שמתי אותו אצל השכנים ואני חזרתי לביתי יש (לציין שזה שכנים שהם צמודים אלינו )יום אחד הוא היה אצלהם ובאמת היה לו כיף לשחק איתם אפילו שבת אחת שיחקו ביחד כדורגל .פתאום יום אחד הבן שלי רצה ללכת אליהם וכמה פעמים אמר להם שהוא רוצה לבוא והם פשוט מאוד סירבו לו אמרו שלא או שהיו מצבים שהם פשוט מאוד בכלל לא מתחייסים אליו ומרגישה כאילו הוא ממש מתחתנן אליהם שרוצה להיות איתם והם מסרבים לו . אפילו כרגע הם לא אומרים לו בוא אלינו הבן שלי כול הזמן מנסה להיות בחברתם והם דוחים אותו . ברצוני לדעת מה עלי לעשות לגבי זה ?? האם לברר אם הורים מה קרה פתאום למה הילדים לא רוצים לשחק אם הבן שלי ?? האם יש משהוא שהבן שלי עשה והוא לא בסדר ?? איך עלי להגיב בכול הסיטואציה הזאת ?? אשמח מאוד לתשובה תודה רבה והמשך יום טוב יסמין

שלום יסמין, קשה למצוא פעילויות רבות שיכולות להתאים לילד בן 6 ולילד בן 9-10. לתחושתי, במקום להתעכב על העלבון או הדחייה מצד ילדי השכנים, מוטב להשקיע מאמץ ביצירת קשרים חברתיים עם ילדים בני גילו. יכול להיות שהקרבה הגיאוגרפית בין המשפחות היא שמסבירה מדוע הוא מעדיף את חברתם של ילדי השכנים, אך רצוי בעיני לא לבנות עליהם, ולהרחיב את מעגל החברים שלו. אני מאמינה שההתרחקות שלהם נובעת מהיעדר עניין (טבעי ותואם לגיל) ולא ממשהו שבנך עושה או לא עושה. קבלי זאת כעובדה ופעלי בכיוונים אחרים. מה את אומרת? בהצלחה ליאת

שלום רב, אשמח לשמוע את דעת אנשי המקצוע לגבי עניין של אתיקה. בני בן ה-7 מטופל בשירות הפסיכולוגי העירוני. לא קשור לעניין - אבל יש לי רק שבחים למהירות בה התקבלנו לטיפול, ובאופן כללי לרמת השירותיות שלהם. אבל לגופו של עניין - הוא נמצא כחצי שנה בטיפול, בעיקר בגלל ענייני חרדות. בפגישתנו הראשונה והמקדימה עם הפסיכולוגית, היא ביקשה שלא נשאל אותו שאלות שקשורת לפגישותיו עימה, כדי שירגיש שזה מרחב שלו בלי שהוא צריך לתת עליו דין וחשבון. נשמע לי הגיוני. היא אמרה שבפגישות איתנו תעדכן אותנו במה שצריך. היא נפגשת איתנו בערך אחת לחודש וחצי. ב 2-3 הפגישות הראשונות היא בעיקר תיחקרה אותנו על עברנו בעניינים שאני מבין שעוזרים לה להבין את המסגרת המשפחתית של הילד. בפגישות אלה ביקשתי שתספר קצת מה קורה בפגישות, וקיבלתי תשובות מאד כלליות "מדברים על נושאים שונים" "צפות חרדות" "הוא מאד ורבאלי אז מדברים הרבה ומאד נח לעבוד איתו" דברים כאלה. בפגישה האחרונה (כאמור, כבר אחרי חצה שנה של טיפול) לחצתי קצת יותר. אמרתי שאני מבקש שתספר לנו אילו דברים עולים. איך הטיפול מיועד לענות על אותם דברים ספציפיים. אילו דברים אנחנו צריכים לקחת בחשבון בהתנהלות שלנו ובנגיעה בבית בעניינים שונים. מה מטריד אותו. בקיצור, רוצה להתוודע למה שעובר על הילד וצף בטיפול וגם למה בדיוק הטיפול (מעבר לזה שנאמר לי בעבר שזה "טיפול דינמי" וכמה מלים כלליות על מה זה אומר). הפסיכולוגית הגיבה די ברתיעה, אמרה שההסכם ביננו הוא שהיא צריכה לעדכן אותנו רק אם מתעורר חשש שהוא מסוכן לעצמו או לאחרים. אמרתי לה שזה לא כל-כך מקובל עליי (הכל היה בעדינות ובנועם) ושזה הילד שלי ואני מצפה לדעת עליו כל מה שרלוונטי לקידום אושרו ורווחתו והטיפול בו. זה נגמר בזה שכבר לא היה זמן והיא אמרה שאולי היינו צריכים לעשות יותר תיאום ציפיות ונעשה את זה בפעם הבאה. אשמח לשמוע את דעת אנשי המקצוע פה לגבי הזכות של הורה להיות מעודכן בפרטים של טיפול בילדו בן ה-7. כמשפטן שעוסק בתחומים של מידע, אני חושב שאני יודע מה זכויותיי החוקיות, ובמישור הזה ודאי שאני חולק על גישת הפסיכולוגית. אבל זה פחות מעניין אותי, ויותר חשוב לי להבין את הגישה מהצד של אנשי המקצוע והחובות האתיות שלהם/ן. מודה שלי קצת קשה לקבל את זה שאני מוסר את הילד שלי לידי אשת מקצוע ואמור לסמוך בצורה עיוורת על זה שמטפלים בו בצורה המיטבית ולא לקבל שום מידע על מצבו. ודאי שבטיפול פיזיולוגי בבית חולים בחיים לא היינו מקבלים גישה כזו. תודה, עופר

שלום עופר, ברור שחיסיון על התכנים הנאמרים בחדר הטיפול הוא אחד היסודות החשובים בעבודתנו הטיפולית. זהו הבסיס לאמון ולתחושת הביטחון של המטופל, ותנאי בסיסי ליכולתו לשתף. עם זאת, כשמדובר בקטינים, וילדים קטנים בפרט, ההורים הם חלק בלתי נפרד מן הטיפול, ולטעמי אף סוכני השינוי החשובים והעיקריים. בעבודתי, אני נוהגת לשגרר את הילד, וליידע את הוריו בצורה מלאה על מצבו (מבלי להיכנס בדר"כ לרמת התוכן). בתחילתו של הקשר הטיפולי, אני מנסחת סוג של חוזה טיפולי, ומיידעת הן את הילד והן את הוריו על מה שיכול/רצוי/צריך להיאמר או לא להיאמר. יש ילדים, לפחות ע"ס ההתרשמות האישית שלי, שאינם מוטרדים מאד סביב נושא החיסיון (לפחות עד הגיעם לגיל ההתבגרות). אחרים דווקא דורשים את החיסיון ומקפידים לשמור עליו. ברמה הפרקטית, חדר הטיפול בילדים הוא מרחב מאפשר, עשיר בגירויים ומשחקים, ובו הילד מרגיש בטוח 'לשחק' את רגשותיו, לבטא אותם ישירות או בעקיפין, לרוב לא בדרך של שיח, אלא תוך פעילות משחקית או יצירתית. הפנטזיה (של חלק מן ההורים), לפיה הילד יושב ומדבר את מצוקותיו, כמו המבוגרים, בדר"כ אינה אחוזה במציאות. התכנים מבצבצים תוך כדי פעילויות טבעיות כמו משחק בפלסטלינה או במשחקי קופסא. יש הורים הסבורים בטעות ש"לא בשביל זה שלחנו את הילד לטיפול. הוא בסה"כ יושב ומשחק טאקי במשך שעה". לכן, חשוב מאד לשמור על ערוץ תקשורת והסברה בין המטפל/ת להורים. לאור החשדנות שאתה מתאר (זה באמת באמת לא קל למסור את הילד שלנו, את נפשו, בידיו של מבוגר אחר), נדמה לי שהדבר הדחוף ביותר הוא לפתור את בעיית האמון שלכם במטפלת. בעיני, בהיעדר אמון כזה, אין טעם להמשיך בטיפול, גם אם מדובר במטפלת המושלמת. בברכה ליאת

תודה על תגובתך. כמובן שאיני מתערב באופן הטיפול, ואין לי בעיה אם הם משחקים כל הטיפול, אני יותר רוצה לשמוע ממנה, מה היא רואה במשחק. מעבר לכך, במקרה הספציפי שלי היא ציינה (ואכן כך) שהוא מאד ורבאלי, לכן גם הרבה דברים צפים בשיחה. בכל מקרה, אני מניח שנעלה את זה בפגישתנו הבאה איתה, רציתי לקבל קצת יותר מדד על מה מקובל במקרים כאלה, וקיבלתי ממך, אז שוב תודה.

שלום, ביתנו המקסימה בת כמעט שש, מאוד חכמה, שובבה, ושמחה. לעיתים אנו שמים לב שלא אומרת את האמת. למשל, כששואלים אם ציחצחה שיניים או שטפה ידיים, היא מנסה כל מיני שקרים. אנו מסבירים לה שכדאי להגיד את האמת, ומשתדלים לא לעשות מזה סיפור. בכל זאת נשמח להכוונה איך להגיב כאשר מבינים שהיא לא אומרת את האמת.

שלום יורם, ליקטתי עבורך חלק מן התשובות הרבות שניתנו כאן, בפורום, לשאלות דומות מאד. אם תרגיש שאתה זקוק לחידוד נוסף מעבר למה שנאמר בהן, אתה מוזמן לשוב ולהתייעץ. בהצלחה, והנה הקישורים. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-92956#message-92956 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-83994#message-83994 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-76128#message-76128 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-24823#message-24823 בברכה ליאת

בני הבכור בן 8, ילד חברותי ומקובל, ספורטאי מצטיין ותלמיד נהדר. בתקופה האחרונה (ועוד לפני התקופה הנוכחית) החל לפרום את בגדיו. זה התחיל עם הגרביים. הוא יושב בכיתה ולטענתו משעמום הוא משחק עם החוטים של הגרביים והן נפרמות. עד היום נפרמו מעל 30 זוגות. מדי פעם הוא מגוון בחולצות ובמכנסיים וכך הורס לעצמו את הבגדים. שיחות לגבי ערכם של בגדים, הסברים ושאלות לגבי המצב, אולי הצקות או סכסוכים עם חברים, או מדוע זה קורה מעלות חרס. הוא טוען שאינו שולט בזה ושהוא מנסה לזכור אבל שוכח שאסור לפרום. מה עושים??

כמובן שהתכוונתי לכתוב שהעניין החל עוד לפני המלחמה הנוכחית (צוק איתן)

שלום רחל, אם נעזוב לרגע את פן הכלכלי (:-)), אפשר להניח בזהירות שמדובר בהתנהגות הקשורה לסוג מסויים של מתח, הנפרם יחד עם חוטי הבגד. לכן, בשלב ראשון, הייתי מנסה להפחית גורמי מתח בחייו, אם את מזהה כאלה. ברמה הפרקטית, אפשר לעזור לו להיגמל באמצעות פעילות חלופית הרסנית פחות, כמו למשל מעיכת כדור סיליקון, ציור מנדלות (יש ילדים ששרבוט מנדלות מציל אותם בשיעורים ממושכים, ומייעל את הקשב והריכוז). אפשר לנסות להיות יצירתיים, ולהתיר לו "להתחרע" על גרביים/בגדים שכבר פרם, שיחכו לו בילקוט לשעת חירום. אם תחושי שהדברים אינם נרגעים, התייעצי שוב. בהצלחה ליאת

שלום, לא מצאתי פורום של פסיכ' התפתחותית ואני מקווה שאקבל מענה בפורום זה. יש לי תאומים בני שנה, עם תחילת ההסלמה במצב הבטחוני מזה כשבועיים חל שינוי רגשי אצל אחד מהם. הוא בוכה במהלך כל היום ורוצה להיות אצלי בידיים. הוא לא מוכן להיות עם אף אחד מלבדי והוא נכנס לבכי היסטרי כשהוא לא רואה אותי. ברגע שאני לוקחת אותו לידיים הוא נרגע מיידית, שליו ומחייך. יש לציין שאביו במילואים וכמו כן נשללה סיבה רפואית. בנוסף קשה לו מאוד להרדם בלילה, דבר שלא התרחש לפני. אשמח לשמוע את התייחסותכם וכיצד עליי לנהוג, בהתחשב בעובדה שיש לו תאום ואחות בת 2.9 שנים. תודה רבה!

שלום ימית, ברור שתינוק בן שנה אינו מודע כלל למצב הבטחוני, אך הוא מושפע ממנו דרך המבוגרים שמטפלים בו. ילדים רגישים ו"תגובתיים" בהחלט עלולים לספוג את המתח והדריכות של האנשים סביבם, ויתכן שזה מה שקורה אצלכם. אני משוכנעת שבתום תקופת המילואים של בן זוגך, ולאחר המלחמה הקשה הזו, את עצמך תרגישי רגועה ושקטה יותר, מה שישפיע לטובה גם על ילדייך. אם גם אז תחושי שאין הטבה בהתנהגותו של תינוקך, נכון יהיה לשוב ולהתייעץ. עד אז, נסי לשמור על עצמך רגועה ככל האפשר, להיעזר בבני משפחה וחברים, ולהישאר קרובה ונוסכת ביטחון מול ילדייך. לטעמי, לא נכון להתחיל "לחנך" תינוק רך דווקא בימי משבר כאלה. תני לכם עוד קצת זמן ליל מנוחה ושלום ליאת

בתי בת שנתייים וחודשיים. לפני חודש וחצי עזבתי את אביה על רקע אלימות מילולית שלו גם בפניה. עונשים שנקט נגדה ועוד. נקבעו הסדרי ראייה מאוד נרחבים למרות שאני הייתי ההורה הדומיננטי, היחידה שטיפלה, קילחה והרדימה. בכל פעם כשחוזרת משבת איתו (6 שעות) חוזרת סמרטוט, עייפה מאוד וטוען שישנה ואכלה ונהנתה. היום (שבת שלישית) היה הכי מדאיג, לפני השינה היא התיישבה במיטה והחלה למשוך לעצמה את ציפורני הידיים. שאלתי "מה את עושה?" וענתה "אבא" (יש לה עיכוב שפתי עדיין אינה מדברת משפטים שלמים וברורים (האב מתנגד להפניית הרופא לקלינאית). ביקשתי שתעשה לי את מה שעושה לעצמה וממש נחרדתי, היא משכה לי את קצות ציפורני הידיים. המשיכה כך בישיבה ואח"כ בשכיבה עד שנרדמה. מה זה אומר?

שלום שירלי, ראשית, ברצוני להזכיר לך שבמקרים מסוימים, בעזרתה של פקידת סעד, ניתן לשלוח את הילד לטיפול חרף התנגדות ההורה. ולשאלתך, יתכן שמדובר בהתנהגות מפיגת מתח ( כמו כסיסת ציפורניים או מציצת אצבע). יתכן שמדובר בתגובה לפרידה שלכם, למתח הקשור למפגש/פרידה מאביה, או לגורמי לחץ אחרים. אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים, ולהיעזר בהמלצותיו. במקרה של ילדה בת שנתיים, ממילא ההתערבות היא בעיקרה הדרכת ההורים, ולפיכך התנגדות האב אינה רלוונטית. בברכה ליאת

בני בן השנתיים וחצי לאחרונה התחיל לדפוק את הראש ברצפה בחוזקה ובנוסף הוא משתולל ומתנהג באופן לא אופייני אני מודאג מאוד וכמובן בת זוגי גם . שאלתי היא א. מה כדאי לעשות ב. ולמה זה קורה האם זה יכול להיות בגלל הגן או שזו התנהגות רגילה .

שלום איציק, אשמח אם תוכל לתאר סיטואציות בהן ההתנהגות הזו מתרחשת קובי

זה קורה בעיקר בשעות לאחר חזרתו נהגו ובנוסף הוא נינשך בגן מילידים אחרים נינשך יחסית המון לאחרים והוא לא נושך

שלום רב קובי וליאת בני בן 3 עדיין לא נגמל מחיתולים , נולדה לנו בת לפני ארבעה חודשים. אני מתכוונת להתחיל עם תהליך הגמילה בזמן הקרוב מאוד. החלטתי לא להכניס לגן עיירה ולהשאיר אותו עוד שנה בגן פרטי . הגן בו נמצא כרגע מבחינת החינוך והגישה אני מאוד אוהבת ולבני טוב בגן הבעיה היא שרוב הילדים יהיו קטנים ממנו כנראה אולי הוא יהיה אפילו הכי גדול . ולגן עצמו יש בעיות ניהוליות שוטפות תחלופה של אנשי צוות, הגננת עזבה שהייתה ממש מדהימה . אני מתלבטת האם להעבירו לגן פרטי חדש שבו יש קבוצה גדולה 24 ילדים עם לפחות חצי בגיל שלו וגם ארבעה מהגן שלו עוברים. הגן נראה לי טוב אך אינני יודעת אם הבעיות הניהוליות בגן שמפריעות לי ואולי לא נוגעות לבני וצריך לעשות את ההפרדה לטובת הילד , אני מאוד מבולבלת ואשמח לשמוע דעתכם בנושא יש לציין שבגן שבו נמצא כעת תהייה קבוצת ילדים של 12 לערך תודה רבה רבה רבה :-)

שלום גלית, קצת קשה לי לומר מה עדיף, אני מאמין שבגילו אין בעיה עם גן שיש בו מספר גדול יותר של ילדים, בעיקר כאשר ישנם ילדים נוספים שעוברים גן. אם פער הגלאים בגן הנוכחי יהיה משמעותי זה עלול להיות מעט מתסכל עבורו. באופן כללי אני חושב שגם ההורה צריך להרגיש בנוח עם הגן ועם אופן ההתנהלות שלו, ובמיוחד חשוב שתאמיני ותבטחי בגננת. לכן אני ממליץ לך ללכת עם האינטואיציה שלך, ולא לפחד משינויים, לרוב הם קשים יותר להורים... שיהיה סופ"ש שקט ובטוח קובי

ליאת שלום, גיליתי באקראי שבני בן 14+ כנראה עישן. הוא חזר לאחר בילוי בשעה מאוחרת (קבועה) עם החברים אותם אני מכירה והרחתי ריח של טבק מפיו. שאלתי בעדינות אם עישן והוא כמובן מיד הכחיש ולאחר הפעלת לחץ מתון הודה שישבו איתם מס' נערים שעישנו וכנראה זה מקור הריח... בקיצור, לא הודה. לדעתי, זה קרה מאחר וזה ניכר בשפת הגוף והתגובה. בשל השעה המאוחרת הודעתי לו שנשוחח על הענין למחרת. מדובר בילד חמד, ממושמע ומקובל ולדעתי קצת נגרר.. השיחה עדיין לא נערכה. איך את מציעה לי להגיב? האם רצוי לשתף את הורי החברים בחשד?

שלום, מניסיוני (ולצערי), אם נער בגילו מחליט לעשן אין כל דרך למנוע ממנו מלעשות זאת. לרוב, ברגע שההורים מנסים למנוע מהילד מלעשן על ידי עונשים וסנקציות, הנושא מקבל דגש משמעותי והופך לכלי במאבק על אוטונומיה ושליטה שגם כך מאפיין את גיל ההתבגרות. וכך, כאשר הנער מוצא בעישון גורם דרכו הוא מוכיח לעצמו שהוא בוגר ועצמאי הסבירות שיתחיל לעשן באופן קבוע רק גדלה. לכן אני מציע למקד את השיחה בקשר שלכם, באמון ההדדי ובביטחון שלכם בשיקול הדעת שלו. ניתן להסביר לו על נזקי העישון ועל המשמעות של ההתמכרות, ולהעביר מסר שאתם סומכים עליו ומאמינים בו. מסר שהשקר גרוע יותר מכל מציאות תהא אשר תהא. מקווה שזה היה רק ניסיון מתוך סקרנות ושכאן זה ייעצר... שיהיה סופ"ש רגוע ובטוח קובי

שלום רב, מקווה שתוכלו לעזור לי. הבן שלי בן 8.5 ילד מבריק! היום שוחחה עימי מנהלת הקייטנה וסיפרה לי שאתמול היתה סצינה שהדאיגה אותה, הם היו צריכים לצאת כל הקבוצה להצגה והוא בכלל לא רצה, אז הוא הטיח את הראש בדלת ואמר שנמאס לו מהחיים האלו..... כששוחחתי עימו בערב להבין מה היה הוא אמר לי שהוא לא התכוון לומר את מה שאמר ולפעמים כשהוא מתעצבן או מתוסכל הוא מרביץ לעצמו או מכאיב לעצמו וזה גורם לו להרגיש יותר טוב....... נורא נורא מדאיג אותי המשפט הזה... אנא עזרתכם והכוונתכם לטיפול הראוי!!! תודה מראש

שלום, הענשה עצמית מבטאת מצוקה וקושי נפשי. הפגיעה העצמית היא הדרך של הילד להתמודד עם המצוקה ולתקשר אותה לסביבה. הקושי הטבעי של הבוגרים לראות ילד פוגע בעצמו מייצר התגייסות ותשומת לב מוגברת, לכן חשוב שתתמקדו יותר בקושי עצמו ופחות באופן ההתמודדות ובהכאה העצמית (זאת כדי למנוע מצב בו ההתנהגות מקבלת חיזוק מהסביבה). כמובן שרצוי להימנע מהעברת ביקורת, כעס או עונשים כתגובה. ישנה סבירות גבוהה שהסימנים האלו מעידים על מצוקה אמיתית המחייבת התייחסות מקצועית, לכן למען הסר ספק, אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג/ית ילדים קליני לצורך הערכה, ובהמשך טיפול ו/או הדרכת הורים לפי הצורך. שיהיה סופ"ש רגוע ובטוח, קובי.

שלום רב, בני בן 4 נכנס לפני כחודשיים למסגרת בפעם הראשונה. הילד לא עושה את צרכיו בגן/ בצהרונית כל היום הוא מתאפק מסתובב ומחזיק ע"מ שלא ייצא לו במכנסיים. כתוצאה מכך הילד לא רגוע במהלך היום אינו אוכל ושותה. אי לכך אני נקראת לבוא לעזרתו ונאלצת לצאת ממקום עבודתי. שאלתי אותו מה מפריע לו? ואין לו תשובה ברורה הוא טוען שהוא מתבייש. האם יש עצה עבורי? חשוב לי לציין שהילד גמול מגיל 3 ואביו מתלווה אליו בדר"כ לשירותים.

שלום חגית, כנראה שבנך מבטא את הקושי שבכניסה לגן דרך עשיית או אי עשיית פיפי בגן. כבר בגיל צעיר מאוד ילדים מבינים את היכולת שלהם להשפיע ולהפעיל את המבוגרים בסביבתם דרך העיסוק באוכל ובצרכים שלהם. במקרה שלכם, אני מאמין שככל שאתם תגיבו לאיפוק או לצום של הילד כך הוא יקבל חיזוק להתנהגות הזו ולכן ימשיך להביע את הקושי שלו בדרך הזו. אם הילד יבין שברגע שהוא מתאפק הוא זוכה ב"פרס" בדמות תשומת לב של הגננות, הגעה של הורה לגן וכד', כך הוא יתקשה להסתגל לגן החדש ויפחד מלוותר על הסימפטום. אני מבין ומכיר בקושי שלכם, אך בכל זאת, המלצתי היא לצמצם למינימום את העיסוק שלכם בנושא. גם אם הוא מתאפק או מסרב לשתות ולאכול, אני ממליץ לכם לא להגיע לגן באמצע היום ולא לשאול אותו בסוף היום שאלות הקשורות בזה. אם הוא מתבייש אפשר לבקש מהגננות פתרון בדמות כניסה לשירותים בזמן שכולם בחצר וכד'. תדאגו שישתה ויאכל לפני ההגעה לגן, ותנו לטבע לעשות את שלו. בניגוד לקקי הדורש הוצאה אקטיבית, פיפי דורש איפוק ושליטה. שליטה בגוף ודרכה שליטה בסביבה. נסיגה שלכם מעיסוק בנושא לא תבטל את הקושי, אך לפחות תפחית את המוטיבציה מלשמר אותו. באופן דומה, גם בבית, אני לא מוצא סיבה שילד בגילו יהיה מלווה על ידי מבוגר בזמן שהוא הולך לשירותים. התחילו בהעברת המסר שהאחריות על צרכיו היא שלו בלבד כבר בבית. בהצלחה, ושיהיה סופ"ש רגוע ובטוח, קובי.

שלום רב, אני אמא לשני ילדים הקטן בן 5 וחצי. זו שנה ראשונה שנכנס לגן. היה מאוד קשור אליי. בהתחלה היה קשה חודש ראשון ואחר כך התרגל נכנס מאוד יפה לגן אפילו טוען שמאחר לגן בבוקר. הוא ילד עם בעיית עשיית צרכים מאוד קשה. הוא עושה צרכיו רק בתוך טיטול חד פעמי. קניתי לו שהיה בן שנתיים עלייה של מדרגות לאסלה וקניתי סירים וטיטולי גמילה ומה לא...קניתי ספרים על גמילה ,,,סיר הסירים וכו... בחודש האחרון הוא עושה צרכיו בזמן השינה בתוך הטיטול לילה כי לא קם בלילה אפילו לשתן. במהלך היום בגן מתנהג כרגיל ועושה פיפי בגן כמו כולם. גם עשיית הצרכים מלווה בהשתוללות שלו ממש רוקד מרוב נסיון להוציא, בדקתי פן רפואי עשו לו בדיקות וגם צואה בשלוש מבחנות הכל יצא תקין. בלילות הוא קופץ עם ישבנו כדי להוציא צואה ואני נאלצת להחליף 4-5 טיטולים בלילה כדי שיוציא את כל הצואה, כי זה מרווח של חצי שעה בין חתיכות לחתיכות וזה מייאש מטריד וכבר לוקה בדבר מוזר שאין לי להסבירו. ניסיתי בעבר לאלץ אותו לעשות צואה בשירותים וסירב בטענה שייפול לו לאסלה מין פחד אסלה שייצא לו איבר מגופו ולא יחזור. ניסיתי עם חצי טיטול באסלה באויר כל הפתרונות שרק יש... איימתי שאוריד טיטולים ואף הורדתי ממנו ועשה צרכיו במכנסיים . אינני יודעת כבר איך להתנהל עם גמילה בגיל כזה 5 וחצי זה מציק מטריד וגם מלחיץ אותי שבפני החברים בגן או מבוגרים נאלצים לראותו רוקד כך וקופץ ולא יודעים מה יש לו. אנא עזרתכם.. נואשת. תודה.

שלום אורה, דרך הפנייה שלך אני חש את תחושת חוסר האונים שאת שרויה בה. בהנחה שאין בעיה רפואית, עשיית הצרכים בגילו חייבת להיות באחריותו ובאחריותו בלבד. כרגע, זה נראה שהאחריות מוטלת עליך, העיסוק המוגבר שלך בקושי שלו דרך עונשים, הסברים והחלפת אסטרטגיות. אין בדברים אלו כדי לפסול קושי או חרדה אמיתית של הילד, אך אין לי ספק שמערך שלם של רווחים משניים מחזק ומנציח את הקושי. מעבר לחוסר הנוחות, החשש במקרה כזה הוא מפגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי של הילד. לכן, אני חושב שאת חייבת לפנות להדרכת הורים בה תוכלי לגבש אסטרטגיה נכונה ויעילה דרכה תוכלי לסייע לו ולך בהתמודדות שלכם. אני נמנע מלתת לך עצות מעשיות משום שאני חושב שזה לא יהיה נכון להתחיל באסטרטגיה חדשה ללא ליווי מתאים, זה רק עלול להגביר את תחושת הבלבול שלך ושלו. אני מאמין שהדרכת הורים היא הפתרון הנכון עבורכם. שיהיה סופ"ש שקט ובטוח, קובי.

שלום וברכה, בני בן הארבע וחצי יעבור ניתוח להוצאת שקדים ופוליפים בסוף החודש. שאלתי- כיצד ניתן להכין אותו למהלך הזה? חשוב לציין שהילד מאוד בוגר ומבין אבל עדיין אני מתלבטת כיצד להציג בפניו את העיניין ? תודה

שלום אילנית, עוד לפני שאתם מכינים את הילד, דאגו להגיע לשלב זה כשאתם עצמכם מכירים היטב את התהליך, את מה שצפוי בכל שלב, כולל מה שפחות צפוי, ומסוגלים להתעסק בזה במינימום חרדה. ככל שאתם תהיו בטוחים ורגועים כך הילד יחוש בטוח ורגוע יותר. בגילו, אפשר לחשוף אותו לפרטים רק כמה ימים לפני הניתוח, כדי לא לעורר חרדות מיותרות. בדר"כ, מה שעוזר למבוגרים עוזר גם לילדים: מידע ענייני, הניתן ברמות פירוט משתנות - בהתאם לגיל, להתעניינות ולסקרנות של הילד. לאחר ההסבר על מהות הניתוח והצורך בו ("הניתוח יעזור לך להישאר בריא, ולא לסבול כל הזמן מכאבי גרון"), אפשר יהיה לעבור להיבטים הפרוצדורליים ("נגיע לבית החולים בבוקר, ואז אתה תלך לישון ולא תרגיש כלום. כשתתעורר תרגיש כאב גרון, אבל תוכל לאכול גלידה או משהו קר שייקל עליך"). בשלב זה, אני מציעה להקשיב לשאלות שלו, ולענות עליהן בקצרה, מבלי להעמיס מידע מיותר. אפשר לעודד את הילד לשחק משחק דמיוני שיסייע לו לתת ביטוי לרגשותיו לפחדיו, או להשליכם על מישהו אחר (דובי, בובה) העומד לפני אשפוז או ניתוח. כדאי לזכור שילדים קטנים אינם ערים לסכנות שמפחידות אותנו, ובדר"כ פוחדים מדברים "קטנים" ושוליים יותר. רצוי להקשיב לזה, ולתת את המענה בהתאם. אפשר להצטייד מראש בצעצועים תואמים (ערכת רופא, מזרקי פלסטיק, מסיכות סטריליות, וכו') שיעודדו את המשחק, בספר ילדים העוסק בנושא וכד'. וכמובן לא לשכוח הבטחה למתנה או בילוי ליום שאחרי.. שתהיה רפואה שלמה, וסופ"ש שקט ובטוח. קובי

בני בן ארבע וחודשים כשהיה בן שלוש היה גמול רק מפיפי ולא הצליח להיגמל מהצואה היה עושה בתחתונים היה לו מין פחד כזה לכן לא יכלנו בתחילת השנה שהיה בן שלוש וארבעה חודשים לשלוח אותו למועצה לכן הלך למסגרת מתנס לאחר מכן נגמל גם מהצואה והכול היה בסדר לא פיספס וחשבתי שהכול בסדר לא מזמן לפני חודשים חגג גיל ארבע והוצאנו לו את המוצץ (עשינו זאת בהדרגה שבועיים לפני נתנו לו רק שהלך לישון ואחרי זה לגמרי גם בשינה ) . פתאום הוא החל לפספס קקי בתחתונים ולא להגיד לנו וגם לא אכפת לו שיש לו קקי בתחתונים עובדת עצות כי עוט מעט אחרי החופשה הוא עולה לטרום חובה (מועצה) אני לחוצה מאוד כל הזמן מסבירה לו ואומרת לו שהוא גדול ועושים רק קקי בשרותים אומרת לו שיקבל הפתעות עם אצבור שלוש סמליים . הוא אומר לי אל תדאגי אני יעשה וממשיך .לפעמים הוא כן עושה בשרותים . אבל גם מפספס בתחתונים . זקוקה לעצה דחופה מה לומר לו האים אני פועלת נכון מה אפשר לעשות להגיד האם זה קשור לגמילה ממוצץ שהיה קשור אליו אבל אם זאת חלפו כבר חודשיים מאז אז אני כבר לא יודעת .

שלום, בהנחה שאין בעיה רפואית, עיסוק מוגבר (פרסים, הסברים, עונשים, תזכורות וכד') של ההורים בעשיית הצרכים של הילד מעביר מסר שהאחריות על עשיית הקקי היא שלכם ולא שלו. גם אם הקושי המקורי החל מסיבה אחרת, עיסוק מוגבר של ההורים בנושא הופך לרווח משני של תשומת לב, שליטה וכו'. בגילו, הוא מסוגל לקחת אחריות על גופו ועל צרכיו והתפקיד שלכם הוא ללמד אותו לעשות זאת, למידה שמועברת דרך התגובות ופחות דרך הסברים. אני ממליץ לכם להיעזר בהדרכת הורים קצרה שתסייע לכם לעצב תגובות שיוכלו לקדם את הנושא. בהצלחה, ושיהיה סופ"ש שקט. קובי.

שלום. יש לי ילדה כמעט בת 4, היא ילדה מאוד רגישה וחכמה. הולכת לגן מגיל שנה. פעם בכמה חודשים היא מקבלת מצב רוח מאוד מוזר שגורם לה לפחד או להיות עצובה למשך שבןע שבועיים, ולא ברור למה, ואז זה עובר.בזמן האחרון, וזה כבר נמשך יותר משבוע שבועיים, היא רק רוצה "להשאר בבית ולא לעשות כלום". היא בד"כ ילדה מאוד שמחה ופעילה שקופצת על כל הזדמנות לצאת לטיול או לעשות משהו חדש, אבל פתאום זה השתנה. כשיוצאים למסעדות (שמאוד אהבה קודם) היא לא מוכנה לאכול כלום ורק בוכה. היא בשום אופן לא מוכנה ללכת לקניון יותר כי יש שם מעלית והיא פתאום נהייתה היסטרית ממעליות, בלי סיבה ברורה. כל מקום שיש בו מעלית, היא לא מוכנה ללכת ובוכה בכי היסטרי, ממש צרחות. ולא עוזר כל מה שאני מסבירה לה שאין מה לפחד וכו'. גם מקומות שהיא אהבה קודם, פתאום לא רוצה יותר ללכת. רק לפעמים מסכימה ולפעמים היא בסדר שם, אבל לא מסעדות, לא קניון ולא מעליות כמובן. היא לא מסבירה מה הבעיה. רק אומרת דברים כמו שהיא רוצה את אבא ובוכה ובוכה.. זה מאוד מתסכל..היה לי מאוד כיף לצאת איתה לפני כן..ופתאום זה נהיה מאוד מאוד קשה וגם לא פייר לאח שלה, בן השנתיים שמאוד אוהב טיולים ופעילויות. אני ממש לא יודעת מה לעשות ואודה על כל עזרה.

שלום לילו, את מעלה שאלות חשובות ומעוררות מחשבה. אני תוהה מה קורה שם, דווקא במקומות האלו שמפעיל את תגובת ההתנגדות של בתך. האם היא מגיבה לאופן חלוקת הקשב שלך (שבאופן טבעי מוקדש לילד הצעיר יותר), לחוויה מפחידה או מלחיצה שחוותה או לקושי/מצוקה שהיא מבטאת דרך חרדה והימנעות. כדי להתחיל ולענות על שאלות אלו, חשוב לבחון האם במהלך התקופות האלו ישנו שינוי גם באופן בו היא מתפקדת בגן, בתפקוד החברתי אחה"צ, בהתנהגותה כשהיא נשארת בבית, בהרגלי האכילה שלא במסעדות, שינוי במחזור השינה, או בהכללת תגובת ההימנעות גם לתחומי חיים אחרים (חוגים וכד'). במידה ולא, אני נוטה לחשוב על מערך חיזוקים ותגובות אשר באופן לא מודע מחזק התנהגויות אלו. במקרה כזה אני ממליץ לכם לגשת להדרכת הורים ולבחון את אופי האינטראקציות והעמדות הרגשיות שלכם מולה. במידה וכן, ייתכן וזו תגובה למתח נפשי, אז חשוב לאתר את גורמי המתח והמצוקה ולטפל בהם. על כל פנים, במקרים כאלו אני נוטה ללכת עם תחושות ההורים. לכן, למען הסר ספק, אני ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג/ית ילדים, כדי לבצע הערכה מעמיקה יותר. בברכה, קובי.

היי בני מטופל עי תרפיסטית (בעלת תואר בעבודה סוציאלית, אשר מטפלת בו דרך משחקים) כבר כ-3 שנים. כרגע הוא כבר כמעט בן שמונה ועומד לעלות לכיתה ב. בהיסטוריה שלו בני הוא תאום שאומץ עם אחותו לפני כ-6 שנים ואין ספק שיש לכם המון השלכות עליו.(נטישה, התעוררויות בלילה, חרדות, תינוקיות..) עברנו איתו בכיתה א שנה לא קלה של הסתגלות שהתבטאה בסירוב להשתתף ברוב הפעילויות, המון שעות מסדרון, התפרצויות בכי וכעס וגם אלימות כל שהיא... המזל שינה מחנכת מדהימה בתמונה שעשתה הכל על מנת להכיל אותו ולייצב אותו... אבל בגדול אנו לא רואים כל שיפור אלא בהחלט תוספת של התנהגויות חריגות בתוספת להתנהגויות העבר שגם בהן אין ממש שיפור, אם בכלל... אני טוענת ששלוש שנים הן מספיק זמן כדי להבין אם הטיפול הנוכחי עושה לו טוב או לא...אני בעד שינוי בעזרה שהוא מקבל ( למרות שהוא בהחלט הולך לתרפיסטית בשמחה ואין ספק שהוא נקשר אליה!), לדעתי כדאי לעשות פרידה מסודרת בשלבים ולחפש עזרה, אחרת, אולי בגישה שונה...בעלי לא ממש תומך בעניין אבל גם הוא מבין שיש הרעה גדולה במצב... אבקש את עצתכם... האם כדאי ורצוי אכן להחליף אחרי 3 שנות טיפול? ואיזה סוג מטפל עם איזו שיטת טיפול הייתם ממליצים לנו למצוא למענו? תודה רבה מראש, שלי

שלום שלי, אני מתקשה להאמין שחוות דעתי תהיה טובה ומקצועית יותר ממטפלת המכירה את הילד ואתכם לאורך זמן כה רב. טיפול הוא ניסוי מורכב, כשהקושי המרכזי בו היא שאיננו יודעים מה היה קורה לו היה מטופל אצל אדם אחר או אילולא היה מטופל כלל. גם אם על פניו זה נראה כמו הידרדרות, חשוב לשבת עם המטפלת ולהבין ממנה כיצד היא מפרשת ומבינה את המצב כפי שהוא היום, ומה היא חושבת על המשך התהליך. שתפו אותה בלבטים שלכם ושמעו ממנה את חוות דעתה. לתפיסתי, קשר הוא מרכיב מרכזי וחשוב בטיפול נפשי, לכן אני מציע לא לקפוץ למסקנות מהירות (שלעתים הן תוצאה של תחושת חוסר אונים, דאגה, אשמה ובלבול) ולא לקפוא על השמרים. לבחון את האפשרויות, אך לעשות זאת בשיתוף עם המטפלת. בברכה, קובי

היי קובי... ראשית תודה על התשובה...שנית, בתשובה למה שאמרת לגביי ההתנהלות מול המטפלת, פה בדיוק נמצאת הבעיה שלי...למרות מפגשים חודשיים קבועים, שלנו ההורים, איתה...אנחנו לא באמת מקבלים תשובות ענייניות לגביי אייך היא רואה/ מנתחת את המצב של בננו...לי באופן אישי יש כבר זמן ארוך מאוד  משבר אמון איתה...היות ואני מרגישה באפלה לחלוטין לגביי מה קורה ומה הבן שלי מוציא איתה בין ארבע קירות...ואין לי כל ספק בכלל שכל נסיון להגיע איתה למסקנות לגביי המשך הטיפול יתקל בכך שמבחינתה בננו חייב להשאר בטיפולה. לכן כמו שבטוח הבנת ממכתבי, קשה להתייעץ עם מישהו שיש לך אמון רופף בו ובאיינטרסים שלו...לכן אם נצא מנקודת הנחה שדעתה לא ממש עוזרת כרגע...ובהתחשב במה שכתבתי לך בפנייתי הקודמת...מה לעשות לנוכח ההתדרדרות שבני חווה בשנה האחרונה? הרי לא יתכן שהאפלה שיש סביב מה קורה בחדר הטיפולים תהפוך אותנו ההורים לשבויים בסוג של חתונה קתולית שכזו...מה עושים שיהיה נכון לבן שלנו...? ושוב...איזה סוג של טיפול היית כן ממליץ לילד עם הבעיות שפרטתי לפנייך? אגב, אנחנו הורים מאוד קולים ולא היסטריים...:))) אבל כל ההומור בעולם לא יעזור כאשר בסופו של דבר אתה מרגיש שהילד שלך הולך למקומות לא טובים... תודה על הסבלנות..שלי

האם הינך יכול להמליץ על שמו של פסיכולוג\ית מקצועי באזור חולון ?

שלום מיכל, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה, וגם רופא הילדים שלכם. בהצלחה קובי

שלום, ביתי בת שש וחצי, עולה לכיתה ב'. ילדה פיקחית,חכמה ובוגרת. מאז שהיתה תינוקת היא מלטפת משהו כדי להירדם. בהתחלה היתה מלטפת את המגן מיטה עד שהבאנו לה דובי ומאז היא חייבת דובי ספציפי כדי להירדם. גם כשהיא ישנה מחוץ לבית היא לוקחת איתה את הדובי על מנת שתוכל להירדם איתו. עד גיל שלוש וחצי היא היתה מסתובבת עם הדובי בגן ובשלב מסויים הוא שימש רק לשינה. יש לציין שכשהיתה שוכחת לקחת את הדובי לגן לא היתה נרדמת בצהריים. הבעייה החלה בערך לפני שנה שהיא התחילה לגעת לעצמה בחזה ובפות. וnאז היא מלטפת את עצמה גם במקומות ציבוריים. וגם למשל באמצע ארוחת הערב המשפחתית. הסברתי לה כבר הרבה פעמים שנוגעים בגוף האישי רק בפרטיות. והיא יכולה כשאנו בבית ללכת לחדר שלה לגעת. לא ליד אנשים. אך זה לא עוזר, היא עושה את זה הרבה גם בלי מודעות. אבל גם כשאני מעירה לה היא מפסיקה לרגע וממשיכה שוב. שמתי לב שזה קורה כשהיא לא עסוקה או עייפה (ובעבר גם להרגעה,למשל בתחילת כיתה א') זה קורה מול הטלוויזיה (כשאחיה יושב לידה), באוטו, בארוחת הערב. אך בד"כ בסיפור לפני השינה היא לוקחת את הדובי ומלטפת אותו ללא הפסקה. אני יודעת שהיא מבינה את ההסברים שלי, כי היא התעניינה ושאלה למה לא, וניהלנו מספיק שיחות בנושא. מה לעשות? אנא עצתכם,תודה,עינת

שלום עינת, אוננות היא תופעה שכיחה, טבעית ולרוב לא מזיקה. מקרה בו אין יכולת לווסת את ההתנהגות ולבצע אותה באופן פרטי, יכול להעיד על רמות סטרס גבוהות מהרגיל. לכן, חשוב שתמשיכי להעיר לה בעדינות אך באופן ברור, שהיא יכולה לעשות זאת רק בפרטיות ולעולם לא בנכוחות של אדם אחר. במידה והיא לא מצליחה לחדול, את יכולה לומר לה שאת מבינה שפעילות זו נעימה לה ולהציע לה לעבור לחדרה הפרטי ולשוב כשתסיים. לגבי גורמי המתח, חשוב לבחון האם אתם מזהים מוקדי לחץ, שינויים שהתרחשו לאחרונה, שינויי מצב רוח, קושי מסוים או נסיגה מפעילויות אחרות וכד'. חשוב גם להבין האם פעילות זו מתרחשת בסיטואציות בהן אתם לא נמצאים, בכיתה עם חברות וכד'. טיפול במוקדי הלחץ אמור להפחית את הצורך באוננות כהתנהגות מרגיעה. במידה והתנהגות זו ממשיכה אני ממליץ לפנות להתייעצות מקיפה יותר עם גורם מקצועי. בברכה, קובי.

שלום רב, רציתי לקבל הכוונה ולהתייעץ לגבי בני הבכור בן ה7.5 בכיתה ב' אשר סובל מהתפרצויות זעם קשות מאוד, עוד מתקופת גן . התפרצויות אלה מתבטאות בכעסי סרק על שטויות בבית הספר, בקללות לעבר המורות וחברים לכיתה שליחת חפצים בזמן הכעס על החברים. חוסר יכולת בהתמודדות עם תסקולים. חשוב לי לציין כי מדובר בילד נבון מאוד שיש לו יכולות לימודיות גבוהות מאוד לגילו. יש תלונות ממורים ועו"ס של ביה"ס על ההתנהגות הנ"ל אשר התגברה לאחרונה לפני שיצא לחופש הגדול . התבקשתי ע"י ביה"ס להתחיל לטפל בעניין זה בטרם חזרה לבהי"ס בשנה הבאה.אחרת הוא לא יוכל להמשיך שם. מה אני עושה עם הילד אנא הכוונתך. האם טיפול רגשי כל שהוא או מפגשים עם פסיכולוג ילדים. שכחתי לציין כי לאחרונה הילד החל למצמץ בעניים בצורה מפחידה כמו תיקים כאלה . אני חרדה מאוד למצבו ופוחדת שהוא לא מפתח מחלה נפשית כל שהיא. אנא עזרתך!!!

שלום מיכל, הדאגה שלך מוצדקת. ההתנהגויות שאת מתארת נשמעות לי כקריאות מצוקה, תחתן ישנם קשיים המחייבים המחייבים התערבות של גורם מקצועי. טיפול שכזה כולל טיפול בילד לצד הדרכת הורים. אני ממליץ לך לגשת לפסיכולוג קליני של הילד, או לשרות הפסיכולוגי החינוכי. ככל שאיתור גורמי המצוקה והקושי יעשה מוקדם יותר, כך הטיפול יהיה יעיל יותר. קובי

שלום רב, כיצד מסבירים לילדים בגיל הגן על המצב בארץ ועל האזעקות הנשמעות? תודה ובשורות טובות לכל עם ישראל.

שלום רב, הרשת מלאה בהנחיות מפורטות בנושא, ואני מקווה מאד שאנחנו בשלהי האירוע. ממליצה לקרוא את שפע ההמלצות שכבר נכתבו ע"י עמיתי למקצוע - למשל כאן http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4541014,00.html מאחלת לכולנו שבוע שקט ורגוע, שבוע של שלום ושלווה ליאת

נכדתי בת שנתיים וחצי. בשעות אחרי הצהריים היא נמצאת אצלנו ולכן ניסינו להתחיל גמילה מחיתולים - ללא הואיל. בפעם הבודדה שהסכימה לשבת בסיר - כאשר ראתה את הפיפי התחילה לבכות ולא הצלחנו להרגיע אותה די הרבה זמן. כמובן שלפני כן הסברנו לה הראנו לה כל מיני סרטים על גמילה וקראנו לה ספרים.גם שמנו לב שהיא פוחדת מכל מיני דברים: אנשים זרים, לעשות מקלחת...כל דבר כזה מלווה בבכי די היסטרי. רציתי לשאול מה יכולות להיות הסיבות לפחדים האלה? בדרך כלל היא חייכנית, מדברת אוהבת לשחק עם הדודים שלה חכמה ומבינה עניין. האם להמשיך להתעקש על גמילה או לעזוב אותה בינתיים. תודה רבה

שלום ג'ואל, ההחלטה על גמילה מחיתולים צריכה להיעשות בהתחשב בבשלות הקוגניטיבית, הרגשית והמוטורית, שאצל מרבית הילדים קיימת במהלך שנת החיים השנייה. מרגע שהוחלט על תחילת התהליך, רצוי שלא לסגת ממנו, גם אם זמנית מתעוררים קשיים, פספוסים או פחדים. חשוב לטפל בהם נכון, ולשדר לילד אמונה ביכולתו להצליח. רצוי שתהליך הגמילה ייעשה בתיאום בין הגן לבית, ויהיה גורף. יש לכך חשיבות, שכן המסר הוא "את/ה ילד/ה גדול/ה, ומעכשיו את הקקי והפיפי עושים בסיר או באסלה." כאשר הדרישה מוצגת רק במקום אחד, למשל רק אצל סבתא או רק בגן, הדבר עלול לבלבל ולחבל בתהליך. במקרה של הנכדה שלך, דווקא בשל הרגישות הרבה, חשוב שהסביבה תשדר שלווה ונחישות, ולא תיטלטל יחד איתה במקרה של קושי או חרדה. בהצלחה ליאת

לפני שהתחלנו עם תהליך הגמילה מחיתולים, קיבלנו מהדודה את הפול אפס ובדיעבד מאוד הודנו לה על כך. במבט ראשון הם תחתוני חיתול חמודים, אלא שמתברר שיש להם ערך משמעותי בתהליך הגמילה מחיתולים. מה שקורה הוא שעם התחתון חיתול הזה הילד כן מרגיש שהוא עשה פיפי, הוא רואה שציורי החיות הולכים ונעלמים ואז הוא מבין יותר את מהות השליטה בצרכים. הקטנה שלנו שיתפה פעולה ומאוד נהנתה מתהליך.

התינוק חברותי מדי. הוא ניגש לאנשים זרים מחייך אליכם, מנפנף בידו ואומר ביי ביי. אותי זה מפחיד ואני מאד לא מרוצה. הדבר נראה לי לא נורמלי. בן זוגי אומר שהתינוק פשוט חברותי. אחיו היה כמוהו בילדותו והיום הוא יחצ"ן ויש לו 3000 חברים והוא נורמלי. מוזר בעיני שתינוק לא חושש מזרים וניגש אליהם בידידות מופרזת. נסענו לחו"ל, כל אורחי המלו והמסעדות היו שבויים של הילד ומוקסמים ממנו. מה דעתכם?

שלום שושנה, חרדת הזרים נמצאת בשיאה בתקופה שבין 6-8 חודשים לגיל שנה וחצי. בדר"כ חרדה זו תבוא לביטוי בהיעדרם של ההורים. כאשר הפעוט נמצא בקרבתכם, אין דבר מוזר או מדאיג בהתנהגותו החברותית כלפי זרים. ילד שמח ובטוח נוטה להתנהג בנינוחות כלפי אנשים ולתת בהם אמון. שבוע טוב ליאת

שלום. לעיתים מזומנות התינוק בן השנה וחצי מתעורר משנתו בבכי קורע לב. הבכי נשמע לי כמו כעס. חזק, ממושך. גם כשהילד מוחזק ע"י אימו על הידיים. התינוק מתעורר, האמא ניגשת אליו בחיוך ודברי כיבושין, לוקחת אותו על הידיים חיבוק חם לפני שמורידה לרצפה. תמיד. גם כשאינו בוכה הוא מחובק ומנושק. אינני מבינה מדוע יבכה ילד שמקבלים אותו תמיד בחיוך ובברכה. לא בכי קלוש. בכי חזק ממושך. לפעמים אפילו רבע שעה. אני חוששת שמדובר בהפרעה. מה יכול לגרום לו לבכות כך?

שלום שושנה, כמובן שלא אוכל לדעת מכאן מהי הסיבה ליקיצות שאת מתארת. ברוב המקרים לא מדובר בתגובה לחוסר אהבה מצד האם, ונראה לי שאת יכולה להירגע מבחינה זו. סיבות סבירות יותר יכולות להיות קשורות למאפיינים פרוזאיים כמו אי נוחות כלשהי, דוגמת חום יתר, קור יתר, חיתול רטוב, רעב, צמא, וכד'. בנוסף, תיתכן תופעה של ביעותי לילה, המתאפיינים ביקיצות קולניות במיוחד. הפעוט נראה מבועת, צורח בקולי קולות, ונמצא במצב של "לא ישן ולא ער". הלחץ של ההורים במקרה זה עלול להחריף את הבעיה. חשוב לנסות להישאר שקטים, ולסייע לילד להירגע ולחזור לישון, גם אם זה לוקח זמן מה. ממליצה להתייעץ עם רופא הילדים שלכם, ולבקש גם את חוות דעתו. ליל מנוחה ליאת

תודה ליאת. אני זקוקה לחידוד תשובתך. התינוק מתעורר משינה, בתום השינה. לא במהלכה. היקיצות שתיארתי הינן יקיצות לאחר שנת צהרים למשל. הוא ישן שעה או שעתיים בצהרים. מתעורר מעצמו כשנוח לו. לעיתים יקיצה רגילה ממלמל או קורא אמא אבא ואז ניגשים אליו תמיד באהבה רבה. בחיוך ופינוקים. לעיתים הוא מתעורר בבכי גדול ואורך לו זמן רב מדי לטעמי להירגע. הבכי קורע לב ונשמע כאילו כועס. הייתי מבינה לו היינו מעירים אותו ולא מניחים לו להתעורר מעצמו. אך אין זה כך. הוא מתעורר מעצמו כועס ובוכה. זהו תינוק אהוב מאוד. אנא חישבי מה יכול להיות?

שושנה, מציעה שתתייעצי עם רופא הילדים שלכם. לא אוכל לדעת על סמך תיאורך מה הסיבות לבכי. שבוע טוב ליאת

אני אמא מודאגת מאוד,אני לא יודעת למי לפנות.יש לי ילד בן 13 ילדה בת 8 וילדה בת 3. הסיפור התחיל לפני 5 שנים הבן הגדול נתפס על חם שבתי בת ה-8 הייתה בת 3 נוגעת לאח שלה בעבר המין. ישבתי ושוחחתי עם שנייהם על הנושא. מאז עברו 5 שנים והיום בני בן 13 ביתי הקטנה בת ה-3 סיפרה לי שאח שלה ביקש ממנה לגעת בעיבר מינו ותארה בפרוט רב על שהיא נגעה עד שיצא משהוא רטוב. השמיים נפלו על ראשי רציתי להקיא. כעסתי על בני דיברנו איתו אני ובעלי על כל נושא המיניות ושאנחנו יודעים שההורמונים שלו משתוללים אבל לעולם לא עם אחיות. הוא הבטיח שזה לא יקרה שוב אבל הנושא לא זז מראשי אני לא משאירה אותו לבד עם הבנות. היום חזרתי מהעבודה וראיתי בובה של בתי ארומה במיטה שלו. מה לעשות? האם זו התנהגות נורמלית? האם אני פרנואידית? תעזרו לי בבקשה אני בוכה בלי סוף.

שלום לך אמא מודאגת, את מודאגת בצדק, אך במקום לבכות בלי סוף, עלייך לפעול, ומיד. כאמא, עלייך לדאוג הן לשלומן של בנותייך, והן לגורלו של בנך, שגבולות המותר והאסור שלו נראים רופפים מאד. אין להסתפק בשיחות והסברים, אלא לפעול ולקבל עזרה. פני מיידית לגורם מקצועי (פסיכולוגית ביה"ס, פסיכולוגית קלינית פרטית, עובדת סוציאלית או אפילו רופא הילדים שלכם) ובקשי עזרה. לא ברור האם המעשים שנעשו כלפי הבנות נמשכו זמן רב, ועד כמה הרחיקו לכת. זכרי שפגיעות מיניות בילדות המוקדמת יכולות להיות הרסניות מאד, ופעלי בתוקף כדי להבטיח שהבנות מוגנות. אם אינך יכולה להבטיח זאת, אל תשאירי אותן לבד עם אחיהן. לגבי בנך, זכרי שכרגע הוא קטין, ולכן יטופל (ולא ייענש). עליו ללמוד לאפק את הדחפים שלו ולפרוק אותם בדרכים הלגיטימיות. בהיעדר טיפול, הוא עלול לגלוש לאזורי העבריינות המינית, להסתבך ולשאת בתוצאות. מחזקת אותך, ומשוכנעת שהרגשתך תשתפר כשחזירי לעצמך תחושת שליטה במצב, ותפעלי כמבוגר אחראי ונחוש. בהצלחה ליאת

במחשבה נוספת, אני מעודדת אותך לפנות לפסיכולוגית ביה"ס (של בתך או של בנך) ולבקש ממנה עזרה. בדר"כ בשפ"ח (השירות הפסיכולוגי החינוכי) קיים גורם מנוסה ומיומן שתפקידו לטפל במקצועיות ובדיסקרטיות במקרים של פגיעה מינית. הטיפול בקטינים מתמקד בפוגע ובנפגע כאחד, מתוך הערכה מקצועית וזהירה של דרגת הפגיעה והשלכותיה. בעיני, זה הדבר הנכון לעשותו בשלב זה. בהצלחה!

שלום רב יש לי ילד בן 3.5 שנים .בחודשיים האחרונים לערך הוא החל למולל את השיער שלו בצד הראש.אני מעירה לו להפסיק כאשר זה קורה וזה קורה כל הזמן מאחר והדבר גורם לקשרים אותם אני צריכה לגזור אחר כך כי אין איך לפרום אותם.רציתי לדעת האם הדבר מרמז על הפרעה כשלהי או מצוקה כלשהי ואיך להתמודד עם הבעיה. תודה עדי

שלום עדי, ילדים צעירים זקוקים עדיין לסוג של פעילות מרגיעה, כמו היצמדות לחפץ מעבר, למוצץ או לגרייה חושית נעימה כלשהי. בדר"כ פעילות זו אופיינית לרגעים שלפני השינה, בזמן הפרידה מאימא או בשעה של מנוחה. אני מציעה לא להעיר ישירות, אלא לנסות להציע פעילות חליפית מרגיעה אחרת. ברוב המקרים ההתנהגויות הללו חולפות מאליהן, ואין בהן כדי להעיד על מצוקה יוצאת דופן. אם את מרגישה שקשה לך להימנע מההערות, תוכלי ליזום תספורת קצרה יותר שלא תסבך אתכם (תרתי משמע). בברכה ליאת

שלום,ליאת יקרה מתגעגעת לכמה מילים שלך((-: את יודעת,רציתי לשתף אותך,ששמתי לב בזמן אחרון שמאז שעזבתי את עצמי והרשתי לעצמי להרגיש שיש גבול לסליחה פתאום רגש העיקרי כלפי ההורים שלי הוא חמלה,במיוחד לאימא.זה קרה לבד.אני עשיתי את שלי והזמן את שלו...נהיה לי הרבה יותר רגוע ופנוי לחיים משלי. שלך,חני,בחום

שלום חני, יש משהו מנחם בדברים שלך, ואולי דווקא חשוב שזה נאמר כאן, בפורום שמרבית קוראיו הורים. אישית, אני נוטה להאמין שאין הורות מושלמת, ושהורים עושים כמיטב יכולתם רוב הזמן. לפעמים הם נכשלים בגלל מורכבות אישיותית או נסיבתית, לפעמים הם לא מדייקים, מזניחים או מתאמצים מדי, ולפעמים, ממש לעיתים רחוקות, הם פוגעניים ממש. היכולת לסלוח להם מתגברת כשאנו עצמנו הופכים הורים, ומבינים את כובד משאה של ההשתדלות. היכולת לסלוח, כפי שגילית גם את, מפנה בתוכנו מרחב חדש, רענן, מאפשר חיים. תודה ששיתפת ליאת

שלום מחפשת פסיכולוג ילדים לגיל שש באיזור תל אביב תודה רבה

אשמח לקבל המלצות למייל [email protected]

שלום דנה, מקווה שתקבלי המלצות למייל (אולי גם אחת ממני). בהצלחה ליאת

הנני מעונין לשבץ את 2 ילדיי לאותו גן חובה .גן זה בפיקוח העירייה .אנשי מינהל החינןך מונעים ממני בכל כוחם לשלב את 2 ילדיי בגלל הסיבה שזה יכול לעכב התפתחותית את אחד משני ילדיי. ובנוסף טוענים הם כי בידיהם תקנה המאפשרת ממני למנוע זאת.... ברצוני לדעת אם ישנה סיבה מוצדקת מבחינה פסיכולוגית לנעשה בדבר? והאם מבחינת החוק יכולים הם לאלץ אותי לעשות זאת ? וכיצד ניתן ובמידה וכן לערער על הנעשה בכפייתם עליי?

שמעון שלום, לרוב כשמדובר באחים בגילאים קרובים או בתאומים רצוי להפריד בינהם ולשלב אותם בגנים נפרדים. הסיבה לכך פשוטה ונובעת מהרצון לתת לכל אחד מהם מרחב משלו להתפתחות, לגדילה וליצירת קשרים חברתיים, כל אחד לפי יכולותיו וכישוריו. הכנסת אחים לאותה מסגרת מונעת מהם את המרחב הזה, לפעמים ילד אחד עושה "צל" על אחיו, כי הוא חזק יותר בתחומים מסוימים וזה עלול לייאש את הילד היותר "חלש" להתנסות באותו תחום. כשאחים נמצאים ביחד באותה מסגרת הם גם מהוים קבוצה קטנה ולפעמים פחות יוצרים קשר עם שאר ילדי הגן. מכל הסיבות האלה הייתי תומכת בהפרדתם לגנים נפרדים. בהצלחה

שלום רב אני אמא לילד מתוק בן 5 חודשים הירי לעבר ישובי הדרום כמו שכולם שומעים ויודעים החל שוב בזמן שיש האזעקה אני פשוט נכנסת להיסטריה חוטפת את הילד ורצה לממד שאלתי האם הוא מרגיש את הלחץ שאני מרגישה? אני פשוט מלאת חרדה ועוברות בראשי רק תמונות כאילו הולך לעוף על הבית שלנו... והילד פותח את העיניים ומסתכל המום על כולנו האם זה יפגע בו בעתיד....? תודה.

שלום רב, לבי איתך. הצורך בביטחון ושקט הוא צורך אלמנטרי, וקשה לי להעלות בדעתי אמא שהייתה מתנהגת אחרת בזמן אזעקה. הצורך להגן על תינוקך חזק מהכל, גם אם לצורך כך את מזנקת בפתאומיות, וחוטפת אותו אל הממ"ד. אין ספק שמתח ודריכות אצל האם יכולים להשפיע על התינוק, ולכן אני מציעה לנסות להירגע ככל האפשר - כשאפשר. נסי לארגן לעצמך (יחד עם התינוק) חופשות איוורור במרכז הארץ, בהן תוכלו לחוות יחד ימים נעימים. נסי להיעזר ביומיום שלך בפעילויות מרגיעות, כמו ספורט, ריקוד, יוגה, עבודות יד, פעילויות יצירה. הרבי להיפגש עם אנשים ולחלוק את רגשותייך. כאשר אנחנו חולקים חוויות קשות עם אחרים (או קשובים גם לקשיים שלהם) אנחנו מתחזקים בעצמנו ומפחיתים את רמות המצוקה. אין לי ספק שהורות טובה ורגישה תוכל לחסן את תינוקך מפני פגיעה פסיכולוגית חמורה, ולסייע לו להתפתח בצורה טובה למרות החוויה הנוכחית, כמו יתר הילדים בסביבתכם. שולחת לך, ולכל תושבי הדרום, הרבה כוח ועידוד, ומקווה שהשקט יחזור במהרה. היי חזקה ליאת

שלום אני מחפש נמלצות לפסיכולוגית לטיפול רגשי בילדה בת 9 מחולון ורצוי שעובדת דרך מכבי תודה

שלום יעקב, למרות הרצון לעזור, ובהתאם למדיניות האתר, אין אנו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום, כדי לא להפוך אותו ללוח מודעות או זירת פרסום. אפשר לנסח הודעת המשך ובה כתובת מייל עדכנית, אליה יוכלו להישלח המלצות הקוראים, במידה ויהיו כאלה. פסיכולוג/ית או יועצת בי"ס הם כתובת טובה בדר"כ למידע כזה, וגם רופא הילדים שלכם. בהצלחה ליאת

יש לי בן בן 4.10 ובת בת 1.7 היא עדיין ישנה איתנו בחדר, השאלה היא שאני רוצה להוציא אותה מהחדר שלנו .האם לחדר עם בני או לחדר לבד?

שלום ליאת, ההחלטה אם לשכן ילדים בחדרים נפרדים או בחדר משותף נגזרת מעמדת ההורים ומהנסיבות ה"טכניות". זו החלטה אישית ולגיטימית - לכל כיוון. יש דברים שעלייך להביא בחשבון בכל החלטה שתקבלי. תמיד יש יתרונות וחסרונות. בלינה משותפת את מעודדת חברות, שיתוף פעולה, וחוויית יחד טובה יותר. זה גם מאפשר לכם (ההורים) השכבה פשוטה יותר. נוכחות הורית בחדר אחד, עם טקס שינה משותף. הבחירה הזו מאפשרת שימוש בחדר המיותר לצרכים המשותפים (חדר משחקים, חדר אורחים, חדר ארונות, וכד'). אישית, זאת האופציה המועדפת עלי. בחדרים נפרדים יש לכל אחד מרחב המותאם לצרכיו, ויש פחות הפרעה לילד השני במקרה שילד אחד סובל מקשיי השכבה/שינה או מתעורר/בוכה/מקיא בלילה. כמובן שאפשר להחליט על אפשרות אחת ולעבור לאחרת, אם וכאשר זה מתברר כמתאים יותר. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני אובחן כבעל קושי בויסות חושי ,בשנה האחרונה הוא השמין וחווה קושי רגשי בבית הספר .הדימוי והביטחון ירודים והוא חווה דחייה חברתית .לכל זה מתלווה גם העניין התחושתי שיש לו השלכות בעניין האכילה והתגובה לסביבה . הופניתי לפסיכולוג ילדים אך אני שואלת את עצמי האם לא כדאי להתחיל מיידית בטיפול ריגשי-תחושתי על מנת לנסות ולטפל בעניין כבר הקיץ?

שלום גלית, הטיפול בקשיי הוויסות התחושתי נמצא בתחום אחריותה של מרפאה בעיסוק. ההיבטים הרגשיים - באחריותו של הפסיכולוג. בהחלט רצוי לעבוד במקביל (ובתיאום!). בהצלחה ליאת