פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

בתי בת 15 , יפה מאוד, מרשימה, מעניינת ומוכשרת אבל בודדה. למעשה הייתה די לבד גם בגילאים קטנים יותר. הערכתי היא שיש לה בעיית כישורים חברתיים. אשמח לקבל המלצות למטפל טוב שיוכל לעזור לה לפתח את כישוריה החברתיים.

שלום רונילה, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם את אזור המגורים שלכם וגם כתובת מייל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בתי בכיתה ד' ולאחרונה אובחנה כמחוננת (IQ=149). השתלבותה החברתית בכיתתה הנוכחית לוקה בחסר, והיא, וגם אנחנו, מאוד רוצים לשנות עבורה את הסביבה הלימודית. אנו שוקלים חלופות שונות, והראשונה שבהן היא מסגרת למחוננים. אנו מתגוררים בקדימה. האם את מכירה מסגרות כאלו באזור (שנה הבאה כיתה ד'), ואם לא, היכן אני יכולה למצוא מידע על קיומן של מסגרות כאלה? רציתי להוסיף, כי קיימת המלצה גם על הדלגה לכיתה ו', אך היינו מעדיפים פתרון שונה. תודה, רוני.

שלום רוני, ילדי השרון המחוננים מופנים בדר"כ לביה"ס מוסינזון בהוד השרון ליום העשרה שבועי. ידוע לי שבאבן יהודה נשקלה אפשרות להעביר את הילדים למרכז העשרה במתנ"ס המקומי, אך אין לי מושג אם זה אכן יוצא לפועל. נסי לברר על מסגרות חינוכיות נוספות כאן - http://cms.education.gov.il/EducationCMS/UNITS/Gifted חשוב לזכור שמול הקשיים של ילדים מחוננים, לא תמיד המענה הוא רק אקדמי, ולדעתי יש טעם לשקול גם סיוע רגשי פרטני, בעיקר במצבים של בדידות חברתית. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בת 6 בזמן האחרון היא פוחדת וממש עוקבת אחריי אם אני נועלת את הדלת . יש לי גם ילד בן 2.5 וכל הזמן היא דואגת לשלומו בשעות מאוד מאוחרות כשהיא מתעוררת ( 1:30 לפנות בוקר ). כל הפחד הוא סביב נעילת הבית והיא דואגת לבדוק שאכן נעול . דוגמא נוספת כשאני לוקחת את הילדים לגן אז היא מפחדת אפילו להשאר שניה לבד ברכב מה עושים???

שלום רב, התעוררות פתאומית של חרדה ממוקדת מהסוג שאת מתארת, יכולה להיות קשורה לתוכן מסוים אליו נחשפה הילדה, או לאירוע ספציפי ש'הדליק' את הפחד. ברוב המקרים פחדים מהסוג הזה חולפים מאליהם, ומאחר שממילא אסור להשאיר ילדים בני שש לבדם ברכב, אין ברירה אלא להיצמד אליה לזמן מה. בגבולות הבית, תוכלי להודיע לה שהאחריות לבטחון הבית והמשפחה מוטלת עליכם, ההורים, ושאתם שומרים היטב גם ללא השגחתה. נסי לא לשתף פעולה עם 'קפריזות', ולהישאר עניינית בכל הנוגע לנעילת הבית (כלומר, נהגי כהרגלך). זה יעבור... ליאת

שלום ליאת אני אמא לילד בן 7 בכיתה א' מקדמת (כיתת חינוך מיוחד) בני ילד מאוד נבון אבל הוא אינו "פנוי" ללמידה ישנה בעיה התהגותית אשר מפריעה לו ללמוד. הבעיה מתבטאת בזה שהוא בוכה המון משום דבר הוא מכה יורק מקלל ואפילו קורא לעצמו בשמות גנאי כמו "אני דפוק", רוב הזמן הבכי שלו פורץ משום סיבה אבל הוא טוען שילדים מציקים לו גם כאשר אנחנו רואים שאין אף אחד בסביבתו,הוא יכול לעבור פתאום למצב של צחוק תוך כדי הבכי.הענין הוא שהוא מודע מאוד למעשים שלו ולחומרתם ואפילו מסביר לנו בבית מה הוא עשה ושאסור לנהוג כך. חשוב לציין שבבית אין שום זכר להתנהגות שהוזכרה הוא קשוב אינו כעוס ולרוב שליו. היינו אצל נירולוג שקבע שינה הפרעת קשב וריכוז אך פסיכיאטרית שללה וטענה שמדובר בהפרע דו קוטבית ??!! כרגע אנחנו במצב של ייאוש כי אין לנו אבחנה ואנחנו לא יודעים מה לעשות ואיך לעזור לילד כי הוא מאוד סובל

שלום רב, הפרעה דו-קוטבית בילדים מתחת לגיל 12 היא נדירה ביותר, ואם אכן זו האבחנה חשוב לשלב, לצד הטיפול התרופתי המייצב, גם טיפול רגשי והדרכת הורים. אני מבינה את הייאוש שלכם, בהיעדר אבחנה חד משמעית. לעיתים קרובות, המאפיינים הסוערים והאימפולסיביות של הפרעת קשב וריכוז, המלו?וים גם בבעיות התנהגות פרובוקטיביות יכולות להטעות ולהידמות למאניה, והאבחנה באמת עלולה להיות בעייתית ומבלבלת. תהיה האבחנה אשר תהיה, אני ממליצה מאד למצוא לעצמכם מרחב טיפולי אליו תוכלו להביא את השאלות והתהיות הן בשאלה האבחנתית והן בשאלות הנוגעות להתנהלות היומיומית מולו. אולי בשלב זה, מוטב להגיע למרפאה ציבורית, הכוללת צוות רב מקצועי, שיוכל להציע לכם משאבים מגוונים יותר (אבחון פסיכיאטרי, פסיכולוגי והתפתחותי), ואולי גם להגיע (במשותף) לתמימות דעים אבחנתית. בהצלחה ליאת

שלום .קודם רציתי להודות לך על פורום ו האצות המדהימות שלך. אני לומדת המון מי הפורום.אני אמא לילד מקסים חכם ומאוד אנטלגנטי בן 4.10 .צריך לציין שהוא בן יחיד וקיבלנו אותו אחרי 10שנים של טיפולים קשים ביגלל בעיות פוריות.למעשה אני כנירא זאות שעדיין זוכרת את זה בנשמה ולא משחררת .אתמול כאשר בן שלי הלך לישון היה לנו ויקוח קטן הוא לא רצה לישון ואז הוא אמר לי לא יכול לסבול אותך אלבי שתמותי. אני לא ידעתי איך להגיב פשוט התחלתי לבכות סגרתי את האור ואמרתי לילה טוב אני אוהבת אותך. הוא הבין שמה שהוא לא בסדר כי הוא מבין מה זה מוות. ואז הוא אמר לי אמא סליחה.שאלתי אותו מאיפו זה בא מי מדבר כך (כי אצלנו לא מדבריך בצורה כזאות) אז הוא אמר חבר טוב שלי מי הגן מדבר כך ואומר לי כאלה דברים. מה עושים מדברים עם גננת עם אמא של הילד מה להגיד לבן שלי אני מבולבלת ובעיקר מאוד כואב לי

שלום טלי, תודה על המחמאות. כמובן שבנך לא התכוון באמת למה שאמר, ורק נתן ביטוי לכעס שלו באותו רגע. אני מציעה לא לעשות עניין גדול מהנושא, ולא בטוח שהייתי פונה לגננת או לאמא של הילד ההוא. הילדים שלנו שומעים הרבה דברים טובים ורעים מחוץ לבית, ולעולם לא נוכל ליצור עבורם סביבה סטרילית. הפיתרון הוא חינוך טוב בבית, דוגמא אישית ותקשורת פתוחה. כחלק מתקשורת פתוחה בבית, עלינו לנסות ולהכיל גם ביטויי כעס מצד הילדים מבלי להתמוטט או לכעוס מדי, זאת כדי שלא יגדלו למבוגרים מצומצמים מבחינה רגשית ו?מ?ר?צים. אם הילד שלך כועס עליך ומטיח בך מילים קשות, תוכלי לומר לו שאת אוהבת אותו (כמו שעשית נכון, בעיני), אך גם שאינך מוכנה שידבר אליך בחוסר כבוד או באופן מעליב. אם את בוכה ונפגעת עד עמקי נשמתך, השבריריות שלך עלולה להבהיל את הילד, לגרום לו לחוות את עצמו כהרסני בכל פעם שהוא כועס, ובסופו של דבר לגרום לו לאצור את הכעסים בתוכו (מה שאינו בריא מהבחינה הפסיכולוגית). כדי לנסות להבין את הסיבות לרגישות היתר שלך, ולטפל בה באופן מותאם, אני מציעה לך לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי, שיאפשר לך מרחב מוגן ובטוח להתבוננות וחקירה עצמית. בהצלחה ליאת

באמת תודה. כול מה שאמרת כול כך נכון .אני מנשה להיתמודד לבד עם הדברים וזה קשה. אבל אני בן אדם חזק ואני באמת מיתמודדת.אני מדברת הרבה עם הבן שלי מלמדת אותו שמותר לו לכעוס ולא להסקים ויש דרכים לפתור דברים.פשוט לא ציפיתי למשפט שכזה . תודה לך ואני אחשוב על מה שכתבת .

יש לי בעיה, גיליתי על עצמי שאני היפוכונדר חחח ,אני יספר לכם איך גיליתי,בעיקרון לפני חודשיים עשיתי פירסינג ולא שמתי לב אם החליפו לי מחט כאילו שכחתי מזה למרות שכמעט הייתי בטוח שכן החליפו היה שבוע שלם שהייתי לחוץ ובחרדה אולי יש לי איידס משחזר בראש את כל מה שקרה ובואו נגיד שאני ממש לא נרגע מזה ,אחרי שנרגעתי מזה התפתח לי זיהום באוזן וגם מזה נלחצתי ליומיים שלמים, אני מוצא את עצמי לחוץ מהמצב וכתוצאה מזה גם טיפה מדוחדך כי אני לא יודע מה יהיה איתי,מדמיין את עצמי כאילו שאני חולה במשהו,מתעסק בלחשוב על זה,וכל הקטע שזה לא נשלט כי גם אם אני לא יחשוב אני עדיין לחוץ מזה ואם אני מעסיק את עצמי במשהו אחר אז אולי זה קצת יעסיק אותי אבל זה בהחלט לא פיתרון! יש לכם איזה עצה טובה להביא לי עם התמודדות עם פחדים\חרדות מהסוג הזה? תודה מראש !

שלום יניב, אנשים חרדתיים עלולים לפתח סוג של חשיבה קטסטרופלית, ההופכת כל אירוע בריאותי פשוט לדאגה אובססיבית מפני מחלה קשה או מוות. לא ציינת בן כמה אתה, אך לפי דבריך ניתן להניח שאתה בחור צעיר, וחבל שתפיל את עצמך למלכודת העקשנית של ההיפוכונדריה. אני מעודדת אותך לפנות להתייעצות עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכלו לסייע לך בריכוך דפוסי מחשבה שליליים ואוטומטיים, ואולי גם להציע טיפול תרופתי נוגד חרדה. ברוב המקרים טיפול כזה מביא איתו הקלה משמעותית בתחושות המצוקה, ומחזיר איכות חיים. בהצלחה ליאת

יש לי שאלה, בני בן 5 בגל גילאי 4-5 לאחרונה היתה קרית מביכה בן בני לבין ילדה בגן. הגננת יצרה עימי קשר באצבע מאשימה כלפי בני. שניתחתי איתה את הסיטואציה היא אמרה כי היא מאמינה בלב שלם לילד המתלוננת וכי ילדה בת 5 שהגיעה והתלוננה בפניה על תקרית שהיתה, תלונת הילדה אכן אמינה עצם היותה מתלוננת. שבקשתי כי יובהר העניין עם בני הגננת אמרה כי ילד בגילאים האלו שיודע שהעניין במהותו שלילי באופן ישיר יכחיש כי הוא לא עשה דבר. שאלתי: האם ילד המתלונן בגיל הזה תמיד צודק? האם הבן שלי ה"פוגע" בארוע שלילי תמיד יכחיש מתוך פחד? האם אפשר להאמין בלב שלם לילד שמתלונן בגיל הזה? איך אפשר לדעת מה בדיוק היה? אם המקום לא נכח בגיר? תודה לך,

שלום קטי, האפשרות שילד לא יאמר אמת תמיד קיימת, בעיקר כאשר יש לו סיבה להאמין שאמירת האמת תסבך אותו, או שאמירת שקר תזכה אותו בתגמול. במריבות בין ילדים, בהן לא נכח מבוגר, קשה לדעת בדיוק מה קרה ומי עשה מה, ולכן ההתערבות חייבת להיות שקולה, זהירה וחינוכית (מוטב שתהיה כך כלפי שני הצדדים). מאחר ומדובר בשני ילדים קטנים, ובנך הוא הצד שלכאורה פגע, אני מציעה להניח לשאלה מי דובר אמת ומי משקר, ולהתמקד בהסברה ומניעה של אלימות עם ובלי קשר לאירוע הספציפי. השקעה חינוכית חכמה ומותאמת עכשיו יכולה לחסוך הרבה עוגמת נפש וכעסים בעתיד. הקדימי תרופה למכה! בהצלחה ליאת

שלום אבקש לקבל המלצה על פסיכולוג מומחה ילדים באיזור אשדוד

שלום רבקה, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

ליאת שלום כפי שהפורום מגן (ובצדק) על פרטי המטפלים, כך לא נכון לבקש ממשתפי הפורום לצרף את פרטיהם האישיים (כתובת מייל) בפורום. כל פורום היום (כולל הנוכחי) מבקש את כתובת המייל של המשתתפים כשדה חסוי. ניתן להשתמש בכתובת זו לצורך העברת פרטי פסיכולוגים במייל. תודה רבקה

שלום רבקה, מדיניות האתר האוסרת על פרסום שמות מטפלים בפורומים מכוונת (כך אני מאמינה) למנוע מצב בו האתר יהפוך בימת פרסום, ובכך יישמט הבסיס המקצועי האובייקטיבי שלו, והקריאה בו תהיה ריקה מתוכן ממשי. מאחר ואני עושה את עבודתי בפורום בהתנדבות מלאה, לעיתים אחרי יום עבודה ארוך, אין באפשרותי להתחיל לתווך בין קוראים המבקשים להעביר מידע זה לזה. לכן, מי שמעוניין בהמלצות על מטפלים מתבקש לצרף את כתובתו, ולקוות לטוב. מקווה שעתה זה מעט יותר ברור. בהצלחה ליאת

יש לי ילדה בת 18-היא ילדה רגילה,בריאה פיזית ונפשית. היא מאוד חופשיה ופתוחה איתי. מספרת לי כל מה שמפריע לה,חוויות בבי"ס,חוויות עם חברות(עדיין לומדת שנה אחרונה).חבר אין לה .היא ילדה יפה,מטופחת ומקובלת בחברה. לפני כחודשיים סיפרה לי שאין לה מצב רוח והיא מרגישה מאוד "רע בלב" היא לא ידעה לפרש זאת וגם לא היתה לה סיבה(לטענתה) היא אמרה שפשוט היא מרגישה עצבות פנימית ושבאמת היא לא כעסה על כלום. זה עבר לאחר כמה שעות ולא ייחסתי יותר מידי חשיבות לכך. אתמול שוב היא אמרה שהיא היתה עם ידיד אצל חברה ומאוד נהנו ופתאום זה שוב הגיע,הרגשה רעה בלב וביקשה מהידיד שיחזרו הביתה וכמובן לא הבינו מה קרה לה,אבל היא אמרה שהיא עייפה ולי סיפרה להרגישה שוב עצבות ושהיה לה פשוט "רע בלב" (כך תיארה זאת) אציין שבמשפחה אין עבר של דכאונות ואנחנו הוריה בריאים ולא היו לנו תופעות כאלה מעולם(היא בת יחידה ותמיד היתה ילדה מאושרת,חייכנית ) רציתי לדעת אם זו התחלה של דכאון או דבר אחר? ומה עליי לעשות? להניח לזה? לגשת לרופא? ואם כן איזה רופא? אני לא רוצה להכניס לה דברים לראש וגם להתעלם מזה אני חוששת בבקשה ייעצו לי איך לנהוג??

שלום סימה, כמובן שלצורך אבחנה יש צורך במידע רב מעבר לתיאור הקצר שלך כאן. בתך נמצאת כרגע בתום שנת הלימודים האחרונה, המתאפיינת בלחצים רבים (בגרויות, המתח שלפני גיוס, מתחים הקשורים ביחסים עם בני המין השני, ועוד). יתכן שתקופה שברירית זו נותנת אותותיה, ויתכן שמדובר במשהו אחר. האופי ה'התקפי' והמעורפל של ה"רע בלב", העובדה שהוא בא כמו משום מקום ושקשה לה להסביר מה קורה לה, יכול לרמז אולי גם על סוג של התקף חרדה. התקפים כאלה, לפחות בשלבים הראשוניים, לא מומשגים ומתוארים ע"י הפציינטים כחרדה, אך הם דוחקים את האדם לסוג של הסתגרות והימנעות, וכדאי לברר גם את האפשרות הזו. אפשר לפנות תחילה לרופא המשפחה שלכם ולהתייעץ איתו, ובמידת הצורך להגיע לפסיכולוג קליני שעובד עם מתבגרים. עד אז, הישארי קשובה וזמינה, והציעי תמיכה ברגעים הקשים. בברכה ליאת

חשוב לי לציין שמדובר בילדה מאוד טובה וממשומעת, עם הרגלים טובים וללא בעיות התנהגות.

תודה על המידע הנוסף, אך מאחר ואין ביכולתי להסתכן באבחנות ממרחק, מוטב שאת כל הרקע והמאפיינים של הילדה ישמע הגורם המאבחן. הרקע החיובי של הילדה מהווה נקודת פתיחה טובה בכל מקרה. את מוזמנת לחזור ולעדכן, אם תרצי. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 3+, ילדה שלישית עם שני אחים גדולים ממנה, בן עשר ובת חמש וחצי.התפתחות מוטורית תקינה, לדעתי יש עיכוב בהתפתחות שפתית, עדיין לא מדברת ממש בשטף, מתקשה לספר סיפורים ברצף או מאורע שקרה. כרגע אנחנו בתהליך אבחוני אצל קלינאית תקשורת. בפאן הרגשי- מדובר בילדה רגישה מאוד, עדינה,נפגעת מהר, רגישה מאוד לרעשים וקולות חזקים. היא גמולה מפיפי יותר מחצי שנה, אבל עדיין לא עושה קקי בשירותים. היא גם מוצצת אצבע. מבחינה חברתית, היא לא כ"כ יוזמת אינטראקציה חברתית, אבל בהחלט נהנית לשחק עם ילדים אחרים,עם אחותה וחברותיה. הבעיה היא יותר ביוזמה לקשר, מה שאולי קשור גם לאופייה הביישני. הגננת שלה די מוטרדת בעיניין וקצת לוחצת בכוון של אבחון רגשי. אומרת שמעולם לא נתקלה ברגישות כה גבוהה אצל ילד וברמה כזו של פגיעות (גם אם מעירים לה על משהו-ללא הרמת קול) האם לאור האמור לעיל, כדאי לקחת אותה לאבחון רגשי בהתפתחות הילד? תודה מראש...

שלום לילי, המכון להתפתחות הילד יכול לתת מענה אבחנתי רחב, ולהתייחס לאספקטים התפתחותיים - תקשורתיים, חברתיים ורגשיים. אם הגננת מביעה דאגה או חשד לקושי, מוטב לעשות בירור, ובמידת הצורך להתערב מוקדם ככל האפשר, כדי למנוע גרעונות תפקודיים. זה בוודאי לא יכול להזיק. בהצלחה ליאת

אני אם לילדה בת 16 כיתה י. בתחילת השנה התגלה חיידק בקיבה של ביתי והיום היא ממעטת לאכול במקרה הטוב או לא אוכלת כלל. אני חושבת שיש לה אנורקסיה. כמו כן יש לה התפרצויות כעס רבות ללא הצדקה וכל מה שיש לה בראש זה החבר שלה אפילו במחיר של לא להגיע לבית הספר ולשהות במחיצתו. ניראה לי שהיא חונקת אותו באהבתה, מגזימה מידי עם האובססיה אליו ויותר מכך שוכבת איתו ומול עיני כולם מתחבקת ומתנשקת. השנה עוד זומנתי לפקידת סעד כי אני ואביה מכים אותה. כך נטען לדבריה. כיום אני ממעטת לדבר איתה שחלילה לא תומר שאני מכה אותה. היא מרבה להתפרץ עליי ללא סיבה. האם לפנות לפסיכיאטר היא רזתה בחודש 12 קילו וכבר החלו תופעות לוואי: נשירת שיער חזקה מאוד. ייתכן שתצטרך תרופות לאיזון, היא יוצאת מכלל שליטה: בחדר היועצת התפרצה עליי בצעקות אימים, לא ניתן להרגיע אותה בבית ובבית הספר. מה לעשות?

שלום חופית, המצב של בתך נשמע מדאיג, ולכן עלייך לפנות מיידית להתייעצות עם גורם מתחום בריאות הנפש והפרעות אכילה. כיום יש מרכזים כאלה גם במסגרת קופות החולים, ותוכלי להתייעץ עם רופא המשפחה שלכם. בברכה ליאת

ומכיוון שהוא מנוהל בהתנדבות מלאה (ומסורה) של ליאת, לפעמים לוקח קצת זמן להגיע לעשרות ההודעות שזורמות לכאן. קצת סבלנות...

קצת סובל בימים אלה מכאב שיניים... (תודה לך, שתיים, על ההגנה. וההבנה...)

שלום רב, האם תוכלי להמליץ לי על פסיכולוג/פסיכולוגית קלינית, בעל נסיון גם בבי"ח (כגון גהה- ילדים, שניידר וכו') לילד בן 6.5 באזור ת"א או רמה"ש? תודה, טלי

שלום טלי, אין אנו נוהגים להמליץ מעל גבי הפורום על מטפלים. אנא צרפי כתובת מייל לגוף הודעתך, וננסה לעזור. בברכה ליאת

ביתי בת 4.5 ואני חושבת שסובלת מבעית קשב "מופנמת". לא משתוללת, אבל מאוד חולמנית ולא מרוכזת. איך ניתן לאבחן ומה יכול להיות טיפול שיעזור לה?

שלום שירי, הפרעת קשב בהחלט יכולה להופיע גם ללא המרכיב של פעילות-יתר. האבחון והטיפול ב-ADD (הפרעת קשב ללא היפר אקטיביות) דומה מאד לזה של ADHD (הפרעת קשב עם היפר אקטיביות), והוא נעשה אצל פסיכולוג ילדים קליני, פסיכיאטר ילדים או נוירולוג ילדים. לטעמי, בגיל 4.5 אפשר עוד לחכות עם האבחון. אם אינך שקטה, תוכלי להתייעץ במכון להתפתחות הילד של קופת החולים שלך. בברכה ליאת

שלום ליאת! אני חוזרת להתייעץ בקשר לבני בן ה 3.5 (אחות נולדה לפני 5 חודשים, מחלות, עשה פיפי בסלון...)בנתיים הספקנו לעבור בית לפני כמעט חודשיים ובנוסף צוות הגן עבר שינויים לאחר תקופה לא קלה של מתחים בגן. היה נראה שדברים נרגעים. כעת כבר כמה פעמים הגננת מתלוננת שבננו צוחק לה בפנים כשהיא כועסת עליו. אני חוויתי את זה פעם אחת (בעת שאביו היה בחו"ל) ונוכחתי כמובן שככל שכעסתי כך צחק יותר... ממש התקף צחוק. זה נראה כמו מבוכה אבל אני יכולה להבין את הגננת שזה בוודאי משגע אותה במיוחד שזה מדליק את כל החברים. למה לדעתך זה קורה? האם זה מעיד על מצוקה או שהוא פשוט נהנה לראות את התגובה שלנו? מה נכון לעשות גם בבית וגם בגן? חשוב לי לציין שמלבד ארוע זה בבית הוא ילד נ-ה-ד-ר! שמח, משחק יפה, מקשיב, עוזר, מתחשב, עדיין משתולל אבל הכל ברוח טובה. תודה רבה רבה מראש

שלום תמר, התגובות הרגשיות של ילדים צעירים (ולא רק שלהם) עלולות להיות לעיתים לא מותאמות לסיטואציה, ויכולות להיות לכך סיבות שונות. חשבי, למשל, על ילדים שצוחקים בזמן צפירת יום הזיכרון, או על מבוגרים שמקבלים התקפת צחוק בזמן לוויה בבית קברות. אילו תגובות שאנחנו מכירים, וברוב המקרים אין בהן זלזול או חוסר כבוד כלפי המעמד, אלא קושי לשאת באופן מותאם את ההצפה הרגשית. לכן, כאשר את (או הגננת) כועסות עליו, התייחסו רק ל'עבירה' המקורית, ונסו להתעלם מתגובת הצחוק. אם אתן מרגישות שיש צורך בסנקציה של הרחקה או נזיפה, עשו זאת, והתעלמו מהצחוק. בשל גילו הצעיר, קשה להניח שמדובר בהתנהגות מחוצפת או מזלזלת, ולכן אפשר לגלות סלחנות. בברכה ליאת

שלום ליאת הבת שלי בת 17 והיא הצהירה בפני לפני 10 ימים ששוב יש לה מחשבות קשות על החיים, שהיא רוצה למות, לברוח מהכל, שנאת את כולם, נמאס לה מהכל, היא ניתקה מגע עם רוב החברים והחברות שלה, היא לא הולכת לבית ספר והיא ברחה מהבית ל5 ימים ורק בלחץ מצידי ומחברים היא חזרה. היא לא רוצה ללכת לטיפול בטענה שזה לא עוזר וההרגשה שוב חוזרת (הייתה בשיחות עם טרפיסטית מס חודשים) היא לא רוצה להשאר בשיגה של לשבת בבית, זה מחמיר את מצבה, היא יודעת שהיא בדיכאון והיא רוצה שאני אמצה פיתרון ואני לא יודעת איך לעזור לה חוץ מאשר ללכת לטיפול מה עוד אני יכולה לעשות? אני ממש דואגת שהיא תזיק לעצמה

שלום רב, ברמה המיידית, אני מציעה לנסות להציע אוזן קשבת ולהביע הבנה ואמפתיה למצוקה שלה, ללא כל נימת ביקורת או שיפוטיות. מעבר לזה, תוכלי לומר לה שאת מאד דואגת לה, ולא תוכלי להשאיר את המצב כמו שהוא. אני ממליצה מאד על פנייה למטפל המתמחה גם בטיפול שנקרא DBT, ואם תרצי הכוונה והמלצה יותר ספציפיים, את מוזמנת להתקשר אלי 052-3106667. בברכה ליאת

הבן שלי בן כמעט 6 ילד מקסים ונבון. אבל יש לו לפעמים התבטאויות שאני לא יודעת איך להתמודד איתם או אם הם נורמליים לגילו למשל, הוא בירך ילד ליום הולדת: מזל טוב אתה בן 9. שנה הבאה תהיה בן 10 אח"כ 11, אח"כ 12 אח"כ 100 ותמות. או באחת הפעמים שכעסתי עליו שמעתי אותו אומר אני טמבל, הוא ראה ילד צוחק ואמר אני יודע למה הוא צוחק הוא צוחק עלי. הוא שנה הבאה אמור לעלות לכתה א' הדברים האלה גורמים לי לחשוב שאולי יש איזשהי בעיה פסיכולוגית או רגשית אני לא יודעת מה לעשות?

שלום טליה, הברכה המקורית שבנך בחר ליום ההולדת של החבר משקפת שתי תופעות אופייניות לגיל. האחת, היא החשיבה הקונקרטית, והשניה היא העיסוק והפחד ממחלה ומוות. הברכה הזו, גם אם אינה מנומסת במיוחד, אינה מדאיגה, ומעידה (אולי) על קושי בהבנת הכללים החברתיים (וגם זה עוד נסלח בגילו). שתי הדוגמאות האחרות שנתת, מדאיגות מעט יותר, בהיותן מעידות (אולי) על דימוי עצמי שלילי. אם את דואגת, בקשי מהגננת את חוות דעתה, ושאלי אותה אם היא מבחינה בקשיים תפקודיים כלשהם בגן. לפעמים ילדים עם דימוי עצמי פגוע עלולים לפתח דפוס של ריצוי וכניעה, התבודדות, או להפך - התנהגות פוגענית ואלימה. אם יש דיווח על כיוון כזה, שווה לשקול התערבות טיפולית מסייעת. אם הגננת לא רואה שום דבר חריג, נדמה לי שאפשר להרגע, ולהסתפק בחיזוק הביטחון שלו בבית (כמובן לא על חשבון הצבת גבולות נאותה). בהצלחה ליאת

שלום רב, בני בן ב 7 סובל מפחד גבהים היסטרי שממש מפריע לתפקוד. כשהיה בערך בגיל 4 אובחן כסובל באופן קל יחסית בוויסות חושי, אבל לאחר עבודה רבה ופוריה רוב הסממנים שהיו לו עברו ורק נשאר פחד הגבהים ההיסטרי. הוא ממש ננעל כאשר צריך לעלות אפילו על כר דשא בגודל תלולית. כמובן קשה לצאת איתו לטיולים משפחתים שלא לדבר על טיול שנתי עם הכיתה. מאוד מעונינת לטפל בנושא ורציתי לקבל המלצה איך ואיפה והאם בכלל אפשרי. תודה

שלום גלי, הטיפול המומלץ במקרים כאלה הוא קוגניטיבי-התנהגותי, ואני ממליצה לך לחפש מטפל המתמחה בעבודה עם ילדים דרך האתר הזה - http://www.itacbt.co.il/ בהצלחה ליאת

חיטטתי לבני בן ה-12 במחברת וגיליתי שחוץ מקומיקס הוא מצייר גם אברי מין. האם זה חלק מההתפתחות? האם הדבר מעיד על סקרנות מינית? או שמא משהו אחר?

שלום נעמה, אין ספק שבגיל 12, בראשית ההתפתחות המינית, קיימת עלייה בסקרנות ובעניין בתכנים בעלי אופי מיני. ובכל זאת, מול ציורים כאלה, בעיקר אם מדובר במשהו שחוזר על עצמו (ולא בציור או שניים בודדים), מתעוררות שאלות שכדאי לברר, כמו למשל האם הוא נחשף לתכנים פורנוגרפיים. אני מציעה לשתף אותו בכך שראית את הציורים, ולבחון את תגובותיו. נסי להישאר רגועה וידידותית, אך לחלוק איתו את הדאגה שלך, ולברר אם הוא חשוף לתכנים לא ראויים. תוכלי לנצל את ההזדמנות לשיחה בנושא הסכנות ברשת, והנזקים הפוטנציאליים של צריכת חומרים פורנוגרפיים בגיל צעיר. http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-25249#message-25249 בהצלחה ליאת

שלום בני בן 4 ילד מאוד עצבני, צועק ובוכה המון, עם הרבה קריזות. בעלי אומר שאם נביא לו כלב זה יכול לעזור. מה דעתיך ? אמא

שלום רב, ילד בן ארבע, עצבני, שצועק ובוכה המון, זקוק ככל הנראה להתייחסות מיוחדת, המשלבת ומאזנת בין חמימות ותשומת לב רבה לבין סמכותיות והצבת גבולות. כלב, כשלעצמו, לא יפתור את הבעיות הללו, ועלול אפילו להחריפן, שכן הוא עלול להפיל עלייך מעמסה נוספת (פיזית ורגשית). אישית, אני חושבת שכלב (או חיית מחמד כלשהי) יכולים להביא לכל בית שמחה והתרגשות, אך החלטה זו חייבת להילקח מתוך שיקול דעת ומחשבה, ורק כאשר בטוחים שאפשר יהיה להתמסר לגידולו וחינוכו העולים במשאבים רבים. אם את עצמך מרגישה כרגע עייפה ומותשת ממאבקים עם הילד, לא הייתי מעמיסה עלייך גם את הטיפול והחינוך של כלב. נראה לי שפנייה להדרכת הורים קצרה תהיה יעילה וזולה הרבה יותר. בברכה ליאת

מאחר ואין לי עם מי להתייעץ מקווה שאת הכתובת בלתת לי מענה. הרבה תודה. אני אמא לבן בגיל העשרה. יש לי אמפתיה גדולה כלפי מנהל בית ספרו. הוא חביב, נחמד, ונעים לי להיות במחיצתו. יש בינו לבין בני כימייה גדולה. כעין חברות מעבר ליחסי מנהל ותלמיד. אבל לא מעבר לזה חלילה.. .הוא משקיען יוצא מן הכלל. לאחרונה אני מרגישה שיש לי מן רגש אליו (ברור לא מיני), אמפתיה, ומחפשת תמיד איך להעריכו, ולתת לו הרגשה טובה, בגלל יחסו אלינו ובעיקר לבן. לפעמים אני מתכתבת איתו במיל. לפני מספר ימים הרגשתי צורך לסמס לו שאני מאחלת לכל תלמידיו (זה כולל את בני כמובן) הצלחה בכל הבגרויות. המנהל במקרה היה עם מספר תלמידים כולל בני, הוא הכריז בפניהם שאף אמא מכל הבי"ס לא סימסה לו הצלחה עם התלמידים חוץ ממני (ואמר זאת לעיני בני), והוסיף כל הכבוד לאמא שלך וכד'. בני, מאחר ואף אמא לא עשתה זאת רואה זאת בעין לא יפה, כי זו התנהגות יוצאת דופן, כי רק אני נהגתי כך. אמרתי לו שירגיש בנוח ואולי אחרות צריכות לקחת דוגמא ממני? הוא מסרב לקבל זאת למרות שהמנהל החמיא ומעריך זאת. מה לדעתך: למרות שזה לאחר מעשה, האם הגזמתי בהתנהגותי בגלל שאף אמא לא עשתה כך? האם בני צודק ולא הייתי צריכה לסמס למנהל?? בני טוען שהמנהל יחשוב שאני מנסה לחזר אחריו. הסברתי לו, שחונכתי מהבית של הורי, מאז היותי קטנה לפרגן ולהעריך אנשים. וכך אני עושה. ואני מתמידה לעשות זאת עם כל מי שמגיע לו. האם אני מגזימה? איך אני מצטיירת נראה לך בעיני המנהל? והאם בני צודק ועלי לתפוס מרחק מהמנהל? הרי רציתי לעשות לו טוב על הנשמה כי מגיע לו..., חיפשתי דרך. מה דעתך על הנ"ל ?הרבה הרבה תודה.

שלום שרית, העובדה שבנך כעס, והעובדה שהיית האם היחידה ששלחה סמס כזה, מעידות על כך שהיה כאן מעשה בלתי רגיל ובלתי שגרתי, שיכול לעורר פרשנויות שונות. לא ציינת מה הסטטוס שלך (נשואה? פנויה?), ואני מניחה שגם לעובדה זו יש משמעות והשפעה על האופן בו מפרש בנך, ואולי גם המנהל, את המעשה. אני חושבת שאם את אישה פנויה, ומנהל ביה"ס פנוי גם הוא, והוא מוצא חן בעינייך, תוכלי לפעול להידוק הקשרים ביניכם בערוצים אחרים, לא דרך ביה"ס, כדי לא להביך את בנך. בברכה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 7 בכיתה א שאמר לי השבוע שיש לו משהו מטריד: הוא מדמיין שיש מכשפות בגוף שאומרות לו להמציא משחקים. הוא אומר שזה מטריד אותו עוד מהגן והיום זה מפריע לו להקשיב בכיתה. בבית ספר המורה אומרת שהיא לא רואה שום בעיה. עוד אציין שהוא סובל מכאבי ראש לפעמים בבוקר (לפני הבית ספר) וגם בבית הספר - כאבי הראש פחתו מאז שהוא יושב ליד המורה ומאז שהיינו אצל ניאורולוג שנתן לו ככורים נגד כאב ראש שיהיו אצלו בתיק. האם התופעה הזו חריגה? מה עושים? תודה מראש, עירית

שלום עירית, בגיל שבע ילדים כבר יודעים להבחין בין מציאות לדמיון, והעובדה שבנך מציין שהוא *מדמיין* את המכשפות, מעידה על בוחן מציאות תקין. לפעמים, כמו שקורה יותר אצל פעוטות וילדים קטנים מאד, כוונות ומעשים שליליים מיוחסים לישות אחרת (חבר דמיוני, "הילד הרע שנכנס בי פתאום", חבר מהגן שאמר לי לעשות ככה... וכד'), כדרך להתמודד עם האיסור והדחף, המפעילים על הילד כוחות מנוגדים. יתכן שבנך נקלע זמנית למצב דומה, בו הוא מרגיש לחוץ בין משאלות של הצלחה לבין חוויה של קושי וחוסר אונים, ואז המפלט הוא בבריחה לפנטזיה דמיונית או לערוצים הסומטיים (כאב הראש). שווה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או מטפל באמנות, ולשקול התערבות מסייעת לשחרור הלחץ. לפעמים אפשר להסתפק גם בהדרכת הורים קצרה. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת 6 וקצת שעדיין לוקחת מוצץ וחיתול בד אבל רק כשהיא מגיעה מהגן (מהשעה 17:00 וגם בלילה). כשהולכים לטיולים בשבת או שזה לא במסגרת הגן היא מוכנה להשאיר את המוצץ בבית. לפני שנה בגיל 5 כשהיתה לה יום הולדת החלטנו יחד להפריח אצ המוצץ והחיתול יחד עם בלונים לשמיים וזה עבר. היה לה קשה בהתחלה אבל היא התרגלה. לאחר כחודש ימים בערך היא התחילה למצוץ אצבע ולא היתה מוכנה לוותר. כמובן שעם אצבע יותר קשה כי אי אפשר לזרוק אצבע לפח... חשוב לציין שיש לה אחות קטנה בבית בת 3 שגם היא לוקחת מוצץ וחיתול. לאחר מספר שבועות היא חזרה למוצץ ולא מוכנה לעזוב. לנו זה קשה מאוד להתמודד עם המצב שילדה גדולה לוקחת מוצץ וזה לא יפה. כמה שדיברנו איתה לא עוזר. אני לא בעד לעשות זאת בכוח, כי ילדה מאוד רגישה. השאלה מה אפשר לעשות ? אנחנו כבר מיואשים...

שלום איבון, אני מבינה שהגמילה ההיא, בעזרת הבלונים (רעיון מקסים!) הצליחה להחזיק לזמן מה, ואני שואלת את עצמי איך זה שהיא חזרה למוצץ אחרי מספר שבועות. האם נבהלתם מהרעיון של מציצת אצבע, והצעתם לה מוצץ במקום? האם היא ביקשה? בכתה? איך קרה שנשברתם? בכל מקרה, אני חושבת שתמיד נכון יותר לגייס את הילד עצמו, מרצון, למשימה, ולעזור עם הרבה עידוד, פרסים קטנים וגדולים (שוחד!), ואפילו תחליפים זמניים כמו דובי נעים או חפץ מעבר אחר כלשהו, שישמש תחליף זמני בשעות משבר. המשיכו לנסות... ליאת (שלא תגלה כאן עד איזה גיל מצצה אצבע...)

שלום רב אני פונה אליך לגבי בני הקטן בן שנה וארבעה חודשים,בעקבות העתקת מקום מגורים אני שוקלת להכניסו לגן חדש ביוני למשך חודשיים..לאחר מכן חופש ובספטמבר הוא יכנס לקבוצה אחרת של ילדים גדולים יותר וצוות חדש מה הדבר עלול לגרום לילד שכן אלו המון שינויים בהתחשב בעובדה שאני בתהליך גירושין אז הילד חווה קרע אחת לשבועים בשבת שהוא לא נמצא איתי וגם יום באמצע שבוע.האם שינויים אלו עלולים לפתח אצלו חרדה/נזק אם כן מה הפתרון?

שלום בר, במצב הרצוי, מוטב שלא להעמיס על ילד כה קטן התמודדויות רבות מדי בבת אחת. כמו שציינת, משבר הגירושין מעמיס עליו ממילא משא כבד, וכל שינוי נוסף גוזל עוד ממצבת הכוחות והמשאבים הנפשיים שלו. ואף על פי כן, לפעמים, בשל תביעות המציאות, אין לנו ברירה אלא לפעול עפ"י תכתיביו של המצב. אם עלייך לצאת לעבוד ואת נאלצת להשתמש בשירותיו של הגן, עזרי לו להיקלט בגן, ועשי זאת מתוך שלמות. אם יש לך ברירה, תוכלי להשאירו בבית עד ספטמבר, ולחסוך ממנו את מכאובי הקליטה. כך או כך, כאשר השינויים בחיי הילדים שלנו נעשים ברגישות, בהדרגה ובליווי תומך מאיתנו, ההורים, הסיכויים לנזק פוחתים. אם יופיעו חרדות, התייעצי שוב. בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת 3ו- 8 חודשים. מאז שהייתה תינוקת אנחנו מלמדים אותה לא להשתמש באלימות ולא להחזיר כאשר מרביצים לה, אלא להתרחק מילדים אלימים ומציקים תוך אמירה של ?לא נעים לי מה שאת עושה, אני לא חברה של מי שמרביץ לי..?. לאחרונה אני מרגישה שאולי לא זו הדרך ואני חוששת שלא תדע לעמוד על שלה ולשמור על עצמה. איך אוכל ללמדה לא לוותר על עצמה וכן לעמוד ביותר אסרטיביות מול ילדים אלו? תודה!

שלום תמרה, לדעתי פעלתם נכון בגישתכם עד היום, הקוראת להימנעות והתרחקות מכל מה שמריח ממנו אלימות. יכול להיות שבטווח הקצר זה נראה כמו מתכון לחוסר אונים וחוסר אסרטיביות, אך לטווח הארוך בתכם תרוויח מיומנויות חברתיות טובות, ותישמר ממעורבות באירועים אלימים. מקווה מאד שתצליחו להתמיד בקו החינוכי הזה, מבלי לגלוש אל העבר האחר המעודד ילדים 'להחזיר'. אני מאמינה בכל לבי שסופו של הטוב לנצח. בהצלחה ליאת

הנני אם יחידנית למן ההתחלה. הקטנה ילדה חביבה, שמחה, מתעניינת בסביבתה, סקרנית, משתפת פעולה.אנחנו צוחקות הרבה ביחד.אני איתה כל הזמן.בספטמבר היא מתחילה גן קרוב לבית ונחמד,ואני חוזרת למעגל העבודה.מצבי הכלכלי מצויין. לפני כחודשיים איבדנו את סבא היקר (אבא שלי), שהיה איתה המון ביחד.ובכן מה מפריע לי? יש פעמים שהילדה לא מפסיקה לזרוק חפצים, פשוט להטיח אותם על הרצפה בחוזקה.היא זורקת באותו אופן חפצים מן העגלה.כל נסיון שלי לשנות זאת לא הצליח. בהרבה מקרים יש לי הרגשה שכך היא קוראת לי לטפל במשהו שמציק לה. אך עדיין מאוד מטריד האופן שבו היא מתנהגת. ליאת, את מדברת על הצבת גבולות עקבית ויעילה, מתוך מקום רגועה וסמכותי. אינני יודעת כיצד להציב כאן גבולות.עושה רושם שמה שאני עושה אינו יעיל. שנית, האם יש השפעה משמעותית לכך שסבא אינו איתנו כבר חודשיים, אך היא כן רואה אותו בוידאו. אציין שהקטנה (שמתי לב שהשתמשתי כבר ב "ילדה") אינה ממש מדברת, למרות שאני כן מרגישה התקדמות בדיבור אצלה. אציין שאנו עדיין ישנות באותו חדר, למרות שכבר יש לי אפשרות לעבור לחדר שינה אחר. אבקש את יעוצך למכלול העיניינים שהעליתי. בתודה.

שלום דוידה, צר לי לשמוע על מותו של אביך האהוב. אין לי ספק שכאב אובדנו משפיע על שתיכן, ואני שולחת לך ניחומים. ובעניין המטריד אותך - תיארת את הטחת החפצים של בתך הקטנה, אך לא ציינת כיצד את מגיבה לזה. לעיתים קרובות, התנהגויות הנראות משוללות היגיון, נושאות עמן סוג של רווח עבור ילדים קטנים. חשבי למשל על הסצינה שתיארת, ונסי לשחזר כיצד היא מתנהלת. האם את מגיעה מהר אליה? האם את מרימה את החפצים? מציעה לה סוג של משחק? מנחמת אותה על המצוקה שאת מייחסת לה באותו רגע? מחבקת? מה? כשאני מזכירה את נושא הגבולות, אולי לא תמיד אני מדגישה מספיק את הרציונל הפשוט: גבולות הם המאפשרים התקיימות הרמונית במשפחה, בה נשמרות זכויותיהם הבסיסיות של *כל* בני הבית. אם, למשל, בתך מטיחה חפצים אל הרצפה מתוך ציפייה שאת זו שתרימי, תאספי ואולי גם תקני צעצוע חדש במקום זה שנשבר, משהו בתחושת הרווחה הנפשית שלך נפגע, ולכן ראוי להפסיק את זה. אם את חושבת שבתך מתוסכלת (אולי זה קורה בעקבות האיחור השפתי), טפלי בה ובגורמים לתסכול, אך אל תוותרי באזורים בהם את נפגעת. יש דרכים לפרוק זעם ותסכול, והילדים שלנו חייבים ללמוד בהדרגה לעשות זאת בדרך שאינה הרסנית ואינה פוגעת בגופו או ברכושו של הזולת. מאחר שמדובר בילדה קטנה, אין לצפות שתוכל לווסת את רגשותיה ביעילות. ובכל זאת, כאשר היא זורקת את החפצים, השתדלי למהר ולעצור זאת, כשאת אומרת בקצרה (ובתקיפות) "אני לא מרשה!". תני לה להבין שאינך מרוצה מההתנהגות הזו, ועשי זאת בעקביות. תוכלי לאסוף את החפצים שהושלכו, ולשים אותם במיכל המונח במקום גבוה "עד שתדעי לשחק בהם יפה". בעניין הפרידה מאביך, איני רואה כל בעייתיות בצפייה המשותפת בוידאו. אדרבא, כך אפשר לעבד את הפרידה, לשוב ולדבר באהבה וגעגועים על סבא, עד שהצורך בכך יפחת. בעניין השינה - אם הלינה המשותפת שלכן בחדר אחד מפריעה לך ואת מרגישה שמתאים לך יותר לישון בנפרד, תוכלי ליזום את העברתה לחדר משלה, להפוך זאת לאירוע משמח ומשמעותי, ולהנהיג טקס השכבה נחמד שייקל עליה את ההסתגלות לשינוי. כאשר זה נעשה מתוך שלמות והחלטה נחושה, הביצוע פשוט ומהיר יחסית. כאשר את עצמך אמביוולנטית ולא מאד נחושה, חלק מזה יעבור גם לילדה ועלול להקשות על המהלך. שולחת לך עידוד להתחיל לנוע קדימה בהצלחה ליאת

על ההתיחסות המפורטת. תודה מקרב לב! אתחיל (נתחיל) לנוע קדימה. בברכה.

אשמח לקבל המלצה למטפל בביופידבק לילדים באיזור מזכרת בתיה. עדיפות לעובד עם קופת חולים מכבי תודה אורית

שלום אורית, אם ברצונך לקבל המלצות מקוראי הפורום, צרפי כתובת מייל מעודכנת בגוך הודעתך, כך שתהיה גלויה לקוראים. מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

שלום.בני בן ה-8 מאובחן כבעל הפרעת קשב מגיל צעיר ונוטל קונצרטה 36.מאז ומתמיד היה ילד זהיר וחושש.בתקופה האחרונה יש לו חרדות ממשיות מחתולים(ביציאה מהצהרון) וחרקים והוא נכנס לאמוק ולעתים משתתק מפחד כשנדמה לו שעלתה עליו נמלה.כמובן שהסברים רציונליים לא עוזרים על אף היותו ילד נבון מאוד.מה עלי לעשות?מדובר באירועים יומיומיים.נא עזרה דחופה.תודה

שלום אלונה, לפני שחושבים על התערבות טיפולית בחרדה הפובית שתארת, אני ממליצה לחזור לרופא שרשם לכם את הקונצרטה, ולשתף אותו במידע הזה. לעיתים, ריטלין וקונצרטה עלולות 'להדליק' התקפי חרדה מהסוג שאת מתארת, או להחריף נטייה קיימת. אם קיימת סמיכות בזמנים בין תחילת הטיפול התרופתי לבין הופעת הפחדים ההשערה הזו סבירה אף יותר (אם כי ייתכנו תופעות המתעוררות מעט מאוחר יותר). אם הרופא ישלול קשר בין הדברים, אפשר יהיה לחשוב על התערבות טיפולית. כרגע, נסי להישאר רגועה כאשר את במחיצתו, ולהימנע מהסברים מילוליים ממושכים (מה גם שאת מבינה כבר שאין בהם תועלת). עזרי לו נקודתית ("הנה, סילקתי את הנמלה, אתה יכול לחזור לשחק"), והשתדלי לא לתגמל את הפחד בתשומת לב יתרה. במידה והפחד משתק אותו עד כדי פגיעה תפקודית, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני עם אוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית. בברכה ליאת

היי יש לי ילד בן 4.5 מקסים חכם שובב ,אפשר להגיד שיש לו הרבה אנרגיות (אין לו הרבה סבלנות לשבת בשקט) ,זה הרקע . הביעה עם הילד זה שהוא עדיין עושה קקי בתחתונים ,יש מקרים שהוא הולך לשירותים , זאת אומרת שהוא לא מפחד מהשירותים וכל ההשערות מהסוג הזה , אשמח לקבל את עזרתך , מה עושים? תודה

שלום אילנית, מדברייך אני מבינה שבנך מעולם לא נגמל כמו שצריך (ושלא מדובר בנסיגה). עשיית הקקי בתחתונים יכולה להיות קשורה לפחד מכאב (לפעמים זה קורה אחרי עצירות קשה), ואז הילד מתאפק זמן רב עד לדליפה הבלתי נמנעת. במקרים אחרים מדובר בתהליך גמילה שלא עלה יפה, ויצר אצל הילד תחושה שהקקי שלו הוא דבר מלוכלך ודוחה (מה שמעורר חרדה ובושה בתהליך ומחבל בו), ולפעמים מדובר בסוג של מאבק כוח בין הילד להוריו או בבעיה אחרת הקשורה ליחסים ולדפוסי התקשורת בבית. לטעמי, זו אחת הבעיות הקשות להתמודדות ללא עזרתו של איש מקצוע, ולכן אני ממליצה על פנייה למס' שיחות הדרכה אצל פסיכולוג ילדים, שיוכל לעודד ולחזק אתכם בתהליך הלא פשוט הזה. עד אז, נסי לגלות איפוק וסלחנות, ולא להפוך את הקקי לזירת מאבק. אם תצליחי בזה, חצי הדרך לפיתרון כבר בידייך... בהצלחה ליאת

אני אתן לך דוגמא נוספת...יש לי בכיתות מלא ילדים שמאובחנים כמופרעי קשב...מופרע קשב...פעם ראשונה שילד אמר לי את זה כתבתי את זה על הלוח.."הפרעת קשב" יש בזה רע (הפ-רע-ת)..ואני עצמי גם "מופרע קשב", אבל אני כבר רואה בזה מתנה...כי זה גורם לי לעוף כמו ציפור מקן מחשבה אחת לקן מחשבה אחרת ובכולם יש לי גוזלים...אז אמרתי לילד שגם אני כזה ואני לא מופרע אני מופרה קשב יש לי הפריית קשב ...אותו "לקוי" עם זוית ראייה שרואה את זה כ"יש" כמתנה....מאז כל הילדם בכיתה מגדירים עצמם בשמחה כבעלי "הפריית קשב" וזה משנה בגרעין את הדימוי העצמי. אגב, הבעיה מלכחילה היא של המורים שקשה להם להיות עם שלושים ילדים שחלקם תזזיתיים וקופצים מנושא לנושא והכל מעניין אותם ומה שיש בחוץ מרתק אותם ומה שיש להם בקלמר מושך אותם וכולי...למורה יש בעיה של אגו כשילד הזה לא מקשיב לו ורק לו...וגם יש קושי טבעי ולגיטמי של אי מסוגלות לרכז את כולם לנושא השיעור. הקשיחות ואי הגמישות של המערכת כחייבת ללמד "חומר" מסוים, מאבדת את ה"רוח" של היצריתיות והגמישות וקופצנות מנושא לנושא שיש לילד עם "הפריית קשב". המערכת לא מתאימה לילדים האלה, ולכן היא מבקשת לשנות אותם עם כדורים וכולי כי קשה יותר לשנות מערכת שלמה ויותר קל לחשוב שניתן לשנות ילד...על ידי דיכוי חדוות החיים והלמידה הטבעית שלו. זה היעוד שלי לעזור למורים והורים לשנות את התפיסה במהותה לראות את הדברים אחרת לא לשנות את הילד אלא לשנות את הראייה אותו

שלום שרון, תודה על השיתוף בדברים המעניינים, שעם חלקם אני מסכימה מאד (הרעיון של הפיכת המגבלה ליתרון או מנוף לצמיחה) ועם חלקם פחות (שהמערכת מנסה לשנות ילדים בעזרת כדורים). ערב טוב ליאת

איך מתמודדים עם מצב הפוך נער שהוא אדיש וקשה לו להתמודד עם החברה

שלום אילנה, לא לגמרי ברור לי למה את מתכוונת כשאת אומרת "הפרעה הפוכה". הפוך ממה? ככלל, נער שנראה אדיש לחברה, ומעדיף לשהות לבדו, יכול לעשות זאת מבחירה, כחלק מנטייה אישיותית, או כתוצאה של קשיים רגשיים ואחרים. אם המצב אינו מפריע לו, הוא מתפקד בשאר התחומים בסה"כ בסדר, ואינך מזהה אצלו סימני מצוקה מיוחדים, אפשר להירגע. אם, לעומת זאת, הלבד שלו הוא חלק מבעיה רחבה יותר, ראוי לברר זאת איתו ולשקול מתן עזרה. בברכה ליאת

ביתי בת 9 בכל יום לפני השינה אומרת בלי להפסיק שהיא מפחדת כשאני שואלת מימה היא עונה: מ?אנשים רעים?פעם זה מאנשים של? בן לאדן? ופעם זה מאנשים עם?רובים? ופעם זה ?מהאורות של המכוניות שבחניה?(אנו גרים בקומת קרקע כשחלון חדרה פונה לחניה השכונתית). לפני מספר ימים היו שני מצבים שקצת העיקו עלי יותר מתמיד האחד כשישבנו בסלון אני ביתי בת ה9 וביתי בת ה7 וחשוב לציין שהיה זה אור יום עדיין בחוץ והיא אמרה לי שהיא פוחדת (אפילו בסיטואציה כזו)מאנשים רעים. והסיטואציה השניה שהדאיגה אותי גם כן היא:כשנכנסנו לקניון לפני מספר ימים כשניכנסנו היא אמרה לי:אמא אני מפחדת וכמובן ששוב שאלתי מימה ושוב היא ענתה ?מאנשים רעים-אמא יש פה אנשים רעים..?? בבקשה ממך הצילי נא אותי אין לי כלים להתמודד עם זה האם הדבר חורג את הנורמה האם תוכלי ליעץ לי דרכים לעזור לה .תודה רבה מראש בתקווה שתעזרי לי בבקשה.

שלום שרית, פחדי הילדות פושטים ולובשים צורה לאורך השנים, ובגיל של בתך הם מקבלים ממד מציאותי. כלומר, הפחדים מתמקדים באובייקטים ממשיים ומסוכנים באמת, כמו גנבים, מחבלים, חוטפים, וכד'. לפעמים הפחד מתעורר בתגובה לאירוע אמיתי (כמו אחרי פיגוע או סיפור חטיפה/רצח המתפרסמים בתקשורת), לפעמים בתגובה לאזהרות שלנו, המבוגרים, מפני 'אנשים רעים', שנעשו לא נכון, ולפעמים קשה לשים את האצבע על הטריגר המדויק. על כל פנים, כמו במקרה של כל פחד אחר, מה שיכול לעזור זה נוכחות מרגיעה ונוסכת ביטחון של ההורים, יחד עם הגברת תחושת השליטה והיכולת של הילד. תוכלי לנסות, למשל, לשוחח עם בתך ולתרגל איתה (לפחות כתרגיל מחשבה) מה תוכל לעשות במקרה של.... חזרי והדגישי בפניה כי רוב בני האדם הם טובים ונכונים לעזור, והדגימי לה כיצד ניתן לזהות זאת. תוכלי לספר לה שהאנשים של בן-לאדן חיים רחוק מאד ממדינת ישראל (אפשר להיעזר באטלס), ולהזכיר לה שילדי ישראל מוגנים מאד הודות לצבא חזק ומיומן, משטרה ערנית והורים ששומרים עליהם מכל רע. נקווה שמשהו מזה יחלחל וירגיע... אם המצב מחמיר עד כדי פגיעה ממשית באיכות החיים שלכם, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

שלום, אני אם לילד בן 15 ,שעבר ניתוח ברגלו לפני חודשיים. הניתוח לא מאפשר לבני לדרוך על רגליו ולכן הוא מבלה את רוב שעות היום בבית. בתקופה זו המעיט בני להיפגש עם חבריו, דבר שהדאיג אותי לא מעט. אני פונה אליכם מכיוון שלפני מספר ימים בני נגע באחותו הגדולה בצורה מינית,במקום אינטימי בגופה ,היא נבהלה והתרחקה ממנו מיד והוא בתגובה ביקש ממנה ,לאחר המקרה שלא תאמר דבר והוסיף: "השתגעתי בבית, בא לי למות." אינני יודעת כיצד להתמודד עם המצב, האם זהו איתות מצוקה? האם זו הטרדה בעלת אופי מיני או סתם תסכול ושגעונות של נער מתבגר? לתשובתכם,אודה.

שלום, מה שאת מתארת אינו "סתם תסכול ושגעונות של נער מתבגר", אינו נורמטיבי, ואינו מתקבל על הדעת בשום מקרה. זו בהחלט הטרדה מינית, שחצתה - מעבר לאיסור לפגוע בגופה של נערה כנגד רצונה - גם גבול נוסף של מגע בעל אופי מיני בתוך המשפחה. אני מציעה להתייחס לכך בחומרה, להסיר מיידית את מעטה הסוד (שיידע שאתם יודעים), ולהציע לו (ואולי גם לה) סיוע פסיכולוגי. חשוב לוודא מעבר לכל ספק שלא היו אירועים דומים נוספים ביניהם (או כלפי ילדות אחרות). מעודדת אותך לא לטמון את הראש בחול ולפנות לעזרה ליאת

שלום רב.אני שוב עם התאום בן 4 ו- 5 חודשים.לאחרונה החל לכל אחד להגיד מגעיל/ה. מגעילולה.ילדים בגן נעלבים.גם הורים באו בתלונה שהוא אומר"אמא שלך מגעילה".אני לא יודעת מה להגיד להורים.וגם להורים שלו לי ולבעלי הוא כל הזמן: מגעיל מגעילה מגעילים.אפילו בלי סיבה או שלא נותנים לו משהו.לפעמים בא לי כמו לפני 30 שנה לשים לו "חריף" בפה.אבל ממש נמנעת.אומרת לו:"לא יפה אמא נעלבת"אבל זה ממש לא מעניין אותו.התחלנו לא להתייחס,אבל לא יודעים מה נכון איך לנהוג כשהוא אומר לנו מגעילים מסריחים, או שאומר בגן או סתם לילדים בגינה שלא מכיר.מה שקורה שגם אחותו שומעת אותו ולומדת מימנו. בברכת לילדה טוב

שלום שנידן, בניגוד לילדים בני שנתיים-שלוש, שחוזרים על מילים לא יפות שלמדו מבלי להבין את משמעותן, ילדים בני ארבע כבר אמורים להבין את השלכותיה הפוגעניות של הקללה, ולכן כן חשוב להתייחס לכך ולהגיב כמו שהיינו מגיבים לכל התנהגות שלילית או אלימה אחרת. המטרה היא - כמו תמיד - לגרום לילד (במעשים, לא בדיבורים!) להבין שלהתנהגותו הבעייתית יהיו תוצאות לא רצויות מבחינתו. לכן, אפשר להסביר לילד בקצרה שהמילים שלו מעליבות, ולכן בכל פעם שידבר אליך כך, תתרחקי ממנו. בפועל, כאשר ידבר אליך בחוסר כבוד, אל תדברי יותר, אלא התרחקי (פיזית ו/או רגשית), ותני לו להרגיש שהוא הפסיד אותך לאותם אחה"צ. הפסיד את הסבלנות שלך, את הרצון הטוב שלך, את הנכונות לשחק ולבלות איתו. הישארי קרירה ומרוחקת, ותני לו להבין (לא לנאום! לא להוכיח! לא לדבר!) שאת קצת 'לא חברה שלו'. כמובן שתמשיכי לדאוג להיבטים הפיזיים כמו אוכל, מקלחת והשכבה לישון, אך תוכלי לעשות זאת ללא חיוך וללא חשק מיוחד, כפי שהיית נוהגת כלפי אדם אחר (בעבודה שלך או בחוג מכרייך) שהיה מעליב אותך וקורא לך 'מגעילה'. גם במקרה זה, השיעור הוא לשני ילדייך. זכרי שכאשר את מאפשרת לילדים שלך לנהוג בך בחוסר כבוד, את מתירה להם לנהוג כך גם כלפי דמויות סמכות אחרות, וכמובן גם כלפי ילדים אחרים. זה פתח לצרות ולקשיים חברתיים, ולכן זה הזמן לפעול בנחישות וללא דיחוי. אם את חוששת שאינך מצליחה לבסס עמדה סמכותית מול הילדים, אני ממליצה לך להיעזר בהדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

ערב טוב,אני עדיין בהיסטריה מימה שקרה עכשיו.יצאתי לסופר עם שני הילדים בני 4 ו-5 חודשים.אחרי שהיינו בגינה.בדרך הביתה הלכנו ברחבה לכיוון הבית, ואז הילד פנה שמאלה לכיוון הבית גם לשביל שבו חנויות. אני אחריו עם הילדה אך בטוחה שהוא מחכה לי. לקח איזה חצי דקה עד שהגעתי לאותו שביל במרכז המסחרי ואני לא רואה את הילד.חשבתי שהוא נכנס לאחת החנויות אך מרחוק אני רואה אותו כבר הגיע לפארק.ז"א הוא פשוט רץ ועבר 2 כבישים בחניו.בנס לא קרה דבר.אך אני צעקתי וקראתי לו והוא לא ענה לי.כשהגעתי אליו הוא כמובן כבר בפארק חזר אל החברים שלו ועוד ממשיך לברוח ולצחוק.תפסתי אותו חזק ביד ממש צעקתי עליו ונתתי לו בטוסיק.הוא בכה ומה שאמרתי לו שכל השבוע מניתי לו את הימים הוא אחרי הגן מיד הביתה לא לחבר לפארק או להצגה.ממש כלום.האם אני נוהגת כמו שצריך?או שהייתי צריכה להתנהג אחרת. את הלקח כמובן למדתי.אני רוצה לציין שמדובר בילדי די שובב ובעייתי מבחינת ההתנהגות.אך אני מתבאסת שאחותו התאומה עלולה לסבול כל השבוע בגללו ולא לצאת מהבית אחרי הצהרון לתשובתך אודה.

שלום שנידן, אכן אירוע מפחיד! כמובן שהלקח הראשוני הוא שלנו: לא סומכים על ילדים קטנים, ולא משאירים אותם ללא השגחה צמודה ליד מקום סכנה, גם אם נדמה לנו שמדובר בילד 'אחראי'. צריך לזכור שגם ילד המודע לסכנה שבכביש, עלול לשכוח אותה מול גירוי מעניין מהעבר האחר, ולפעול באימפולסיביות. אני מאמינה שתגובת הבהלה שלך עשתה את שלה, והילד שלך הבין היטב שהתנהגותו הייתה מסוכנת ושאסור לו לרוץ כך לכביש. כרגע, אם כבר החלטת לנקוט סנקציה חמורה, אני מציעה לעמוד בה, אך לנסח אותה מחדש, לא כעונש, אלא כתוצאה של מעשהו. "השבוע לא נוכל ללכת לפארק או לשום מקום אחר, כי כ"כ נבהלתי ממה שקרה, ואני צריכה זמן להירגע עד שאצליח לסמוך עליכם שוב". אני מציעה לדבר בלשון 'רבים' גם אם הילדה לא הייתה מעורבת בתקרית. כך תרוויחי את צייתנותה וזהירותה בכביש מבלי שתצטרכי לחוות חלילה אירוע דומה. כדי להקל על כולכם, השתדלי להפוך את השבוע לנעים ומשפחתי, ואולי גם להקדיש אותו - מבחינת התכנים והפעילויות בבית - לנושא הזהירות בדרכים. בהצלחה ליאת

שלום בתנו החמודה בת שנתיים וחצי מסרבת להרבה פעילויות כגון להתלבש להתסרק וכו' הדבר שיותר מדאיג אותנו זה הסירוב לצחצח שיניים. היא מחזיקה את המברשת אבל עושה הכל לאט לאט ונותנת לנו לעשות "השלמת צחצוח" אחרי עשר דקות מתישות אם בכלל. האם עלינו להתעקש או להניח לה לתקופה מסויימת? היינו בבדיקת שיניים והיא תקינה.

שלום ניר, מעתיקה למענך תשובה שנתתי בעבר לשאלה זהה. הנה היא כלשונה - צחצוח שיניים הוא אכן עניין נחוץ וחיוני לבריאות, ועם זאת, לטעמי, לא שווה להיכנס בגללו למאבק עם פעוטות וילדים מאד צעירים. הלחץ מצד המבוגרים רק מגביר את ההתעקשות וההתנגדות של הילד, ולכן לפעמים מוטב להרפות לזמן מה, ולהתחיל עם זה שוב, מאוחר יותר, כחלק ממשחק, חיקוי או תחרות משעשעת, כחלק מהאמבטיה בערב, או כפעילות מהנה עם אחד ההורים בבוקר. לפעמים עובדת גם גישה 'פרדוכסאלית', כאשר הופכים את הצחצוח למשהו קצת אסור לילדים קטנים ("זה רק של גדולים. כשתגדל נקנה לך גם מברשת שיניים יפה כזאת"), אבל גם את זה מומלץ לעשות ממקום יותר 'נקי', ללא מאבק. בהצלחה ליאת

שלום. הבת שלי, עוד מעט בת 3 סובלת מפחד ופאניקה כשהיא שומעת רעשים חזקים (במו מסור של גנן ) או בובות גדולות בתחפושת, מנוף וכו'. התגובה האינסטנקטיבית שלה בדר"כ היא פאניקה והיסטריה. הרצון שלה הוא ממש להסתלק מהמקום והאירוע ומיקומו נצרב בזיכרונה. כשקורה אירוע כזה אני מרים אותה על הידיים ומנסה להרגיע אותה אך בד"כ אין ברירה אלה להתפנות מהמקום.איך אני אמור לנהוג ומה לעשות? מאוד מודה לך על העזרה. אורן

שלום אורן, יש ילדים רבים בגיל זה, הנרתעים מרעשים חזקים, ממצבים עמומים, מליצנים, מסיכות, הצגות ילדים, וכל דבר חריג ובלתי רגיל בסביבתם. לפעמים, הרגישות לרעשים חזקים קשורה גם לקושי בוויסות התחושתי, ואפשר לברר זאת אצל מרפאה בעיסוק שתוכל לאבחן ולטפל במידת הצורך. עד אז, וגם אם אין בעיה תחושתית, אני מציעה לא להתעקש איתה על מה שלא נעים לה, ולא להכריח אותה להילחם בזה בכל מחיר. הפחדים האלה נרגעים בדר"כ מעצמם, עם הגיל, ואז גם חוזרת היכולת ליהנות ממה שעד עכשיו היה מרתיע ומאיים. בברכה ליאת

היי ליאת חבר שלי דוגל בשתיקות כל הזמן נראה כי כשיושבת ליידו בחדר,הוא יכול לשבת שעתיים וחצי 3 ולא להוציא הגה...פשוט לשבת...לנסות לגעת בך-ללטף לנשק לחבק אבל לא אומר כלום.. מה עושים? הוא טוען שהוא לא משתף בכלו םכי דוגל בשתיקות ושזה דבר טוב ולא מפריע לו אני פוחדת שהוא מסתיר ממני ככה דברים וגם הדממה הזו זו כבר דממה מפחידה מה ניתן לעשות? אולי זו חרדה ממשהו? תודה

היי שוב, אם התנהגותו של הבחור אינה מוצאת חן בעינייך, אינה מתאימה לך או מדאיגה אותך, ואם הקשר הזה (כפי שעולה מפניותייך הרבות) יותר מתסכל ממתגמל - איני בטוחה שנכון להתעקש עליו. כמו שהמלצתי לך קודם, אני מציעה למצוא לעצמך מרחב טיפולי אליו תוכלי להביא את תהיותייך, ולהיעזר ביעילות. הנושאים שאת מעלה אינם תואמים את מטרותיו של הפורום הזה, ואני בספק אם את באמת נעזרת כאן. שבוע טוב ובהצלחה ליאת

ליאת שלום, אני אור אני בן 18 אוטוטו ואני בכיתה י"ב, בתחילת השנה הכרתי ילדה שהתאהבתי בה אפשר לקרוא לזה ככה. כ הזמן חשבתי עליה בלימודים אני עדיין בקשר איתה למרות שאנחנו לא ביחד..זה די פגע לי בלימודים אני נכשל במבחנים הכי חשובים של השנה כמו מתכונת במתמטקיה ובאוי שלי אני בן אדם שלומד ומוציא ציונים טובים וזה ממש מפריע לי שהציונים הם ככה..

שלום אור, אהבה חד צדדית יכולה להיות מכאיבה מאד, ולהשפיע על הפניו?ת שלנו למשימות אחרות על הפרק. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר בגיל ההתבגרות, בו הטלטלות הרגשיות נחוות בעוצמה יוצאת דופן. כרגע, אני מציעה לא להיאבק יותר מדי, ולתת לדברים להירגע מעצמם. אם הציונים חשובים לך מאד, תוכל לנסות - לפחות בתקופה זמנית זו - להיעזר במורה פרטי שייתן לך 'דחיפה' בחומר בו אתה מתקשה, או להחליט לשפר את הציונים בעתיד הקרוב או הרחוק. אפשרות נוספת, היא לבקש מחברים טובים לעזור לך להתמודד עם המצב, 'למשןך' אותך בכוח מהבוץ, וללמוד יחד לבחינות כדי שלא תישמט לאחור. גם שיחות עידוד עם דמות קרובה (יועצת ביה"ס, הורה, חבר, ואפילו פסיכולוג) יכולות לעזור לך למתן את הכאב, ולשפר את יכולתך להתמקד בבחינות האחרונות. בהצלחה ליאת

שלום ליאת. דיברתי היום עם אותה ילדה שאני אוהב והיא סיפרה לי שהיא הייתה בצפון אצל חברה והכירה מישו ושהייתה נשיקה אבל שהיא לא רוצה להיות איתו כי בכללי היא לא רוצה חבר. דיברתי איתה בטלפון ודיברנו על הכל ושאלתי אותה למה זה לא קרה בינינו ומסיום השיחה זה יצא כאילו שאנחו נישאר רק ידידים.. אני בחיים לא אהבתי ככה מישהי ואין מישהי פוטנציאלית שיש איזשהי נקודת אור ואני מטבעי גם ביישן. אני לא יודע איך להמשיך ומה לעשות זה פשוט קשה ואני לא רוצה להעפגש עם פסיכולוג או יועצת. תודה.

לאחרונה אנו חווים התנהגות משונה אצל ילדינו בן השש. הוא נצמד אלינו בצורה קיצונית, מלווה אותנו לכל מקום בבית ואף עומד לידנו ומחזיק בבגדינו. הוא לא מוכן ללכת אפילו לשירותים לבד. מדובר בילד שהיה עצמאי מאוד עד עכשיו ונראה כאילו הוא חוזר שנתיים אחורה. כששואלים אותו ממה הוא מפחד, הוא לא יכול להצביע על משהו מסויים. נראה שזה המצב בעיקר כשהוא איתנו בבית ולא כשהוא בבית הספר או עם חברים. לפעמים נראה שהוא פשוט מחפש תשומת לב שלנו, ולפעמים נראה שהוא מאוד מפחד. חשבנו לחכות שהוא יתגבר על הפחד, אך המצב משפיע על כל הבית והסבלנות מתחילה להגמר. מה לעשות?

שלום נועה, לא ציינת כמה זמן נמשכת התופעה (ימים? שבועות? חודשים?). בכל מקרה, אם מדובר במשהו חדש (קורה לפעמים שפחד מתעורר כתגובה למשהו ספציפי שהילד חווה או ראה), אני מציעה להיענות לפחד, להישאר קרובים וזמינים, אך מבלי להשתעבד לו. כלומר - לא להסכים למצב בלתי סביר של היצמדות פיזית לבגד או ליווי צמוד שלכם ברחבי הבית. הודיעו לו שאתם מבינים שהוא פוחד, מאמינים לו ושמחים לעזור לו, אך אינכם מוכנים שייצמד אליכם פיזית בתוך הבית. הדגישו שאתם שומרים עליו בבית, ושלא נשקפת לו כל סכנה. אפשר לשבת לצידו עד שיירדם, ללוות אותו למקלחת בערב, או להרשות לו לישון עם אור קטן. כל דרישה שלתפיסתכם היא מעבר לסביר, אין חובה למלא, ואני ממליצה לעשות זאת בנועם אך בתקיפות. אם את מרגישה שלא תצליחי לבד, פני להדרכת הורים קצרה. בברכה ליאת

שלום, ביתי בת 1.11 התחלתי לגמול אותה ואני מצטערת על הרגע שעשיתי את זה. זה התחיל כשהיא ביקשה לעשות פיפי והורידה מכנסיים כי בגן היו בנות שהתחילו להיגמל- אז קניתי לה סיר. בהתחלה היא לא הסכימה לשבת עליו הסיר היה בבית ודיברנו עליו די הרבה ואז היא גם התחילה לעשות. היא כבר התחילה יותר לרצות אז החלטתי ( מוקדם מידיי) להוריד את החיתול. היא באה לגן בלי חיתול ומאז התחיל להתדרדר. היו לה כמה ימים טובים שהיתה יבשה ועשתה בסיר ואז היו לה כמה ימים שפיספסה הרבה. לדעתי היא לקחה את זה מאוד קשה. יש לציין שכל התקופה היא עשתה מעט קקי בסיר וכמה פעמים על הרצפה ונורא נלחצה מזה. המצב כרגע שהיא לא עושה בסיר ולא בחיתול רק במקלחת כשאנחנו מתקלחות יחד. 24 שעות היא לא עשתה פיפי (היא שותה מספיק) ורק כשהתקלחנו היא עשתה שוב וברגע שיצא היא אמרה בראבו הללי ביי ביי פיפי. אני ממש לא יודעת מה לעשות- איך היא מתאפקת ככ הרבה זמן?

שלום חני, אם בתך אינה נותנת שתן 24 שעות זה מחייב התייעצות עם רופא. זה חריג ודורש התייחסות מיידית, ורק אז אפשר יהיה להידרש לנושא הפסיכולוגי. בברכה ליאת

הייתי כבר אצל הרופא וגם עשו לה קטטר שהיה תקין. היא עושה פיפי במקלחת וגם אותו מנסה לעצור, במשך היום יש לה עכשיו מעט פיפי אבל זה ברור שהיא מתאפקת. אשמח לתגובתך

שלום, יש לי 2 בנים: בן 4 וחצי ובן 2 וחצי. הם שונים מאוד באופיים: בעוד הילד בן 2 וחצי מאז לידתו, הינו אדם חייכן, מאוד חברותי, מוחצן, אינו ביישן , שמח, צוחק, מאוד פעיל ומאוד אוהב אנשים - בני בן 4 וחצי מאז שהוא תינוק, הוא יותר מופנם, יותר ביישן (למשל לעומת בני בן 2 וחצי שמדבר מיד גם עם זרים, בני בן 4 וחצי לא). בני בן 4 וחצי מאוד מאוד אינטיליגנטי (גם הבן השני), מאז ומתמיד יכול להעסיק את עצמו ולהתרכז זמן ממושך מאוד במטלה או במשהו שעושה. הבעיה: 1) לדעתי, אין לו מספיק ביטחון (כשהולכים לבקר אצל אחרים הוא בדר"כ אוחז בי ברגל או מתחבא מאחוריי למשך רבע שעה אולי עד שנפתח והכל אז תקין , 2). הוא מחד מקנא מאוד בבני הקטן ומאידך מאוד דואג לו ואוהב אותו אבל יכול גם לקחת לו צעצועים או פתאום לשים לו רגל. 3) בתקופה האחרונה שמתי לב שהוא "הורס" צעצועים. למשל באנו עם דגל קטן מהגן, הוא גזר את הדגל, או למשל שבר במהלך משחק גג של מכונית. 4)כמו כן, טוען שמשעמם לו, וניכר שמעדיף מאוד להיות עם חברים אחר הצהריים מאשר להיות בבית ולצפות בטלויזיה למשל. כמו כן, לעיתים נוטל משחק שלא מתאים לגילו וממש ניכר בו שהוא משועמם אך בכל זאת ממשיך לשחק (לחיוב אני אציין, שהוא יכול להחזיק 2 מכוניות ולהמציא משחק שלם מזה ולדבר ממש סיפור תוך כדי שהוא משחק בהן לבד. כשבאים חברים הוא מאוד מאוד שמח (אבל לא באים מספיק, למשל רק פעם בשבועיים ויתר הזמן הוא רוב הזמן בבית) - הוא משתולל, משתובב, צוחק, מאוד פעיל. הוא ילד עם דימיון מדהים זיכרון פומנאלי ומאוד רגשן. אם צועקים עליו - אינו משתף פעולה . ניכר שחשוב לו שידברו אליו יפה ובכבוד (וזה לא תמיד נעשה לצערי). ילד מקסים, יפה תואר עם פוטנציאל עצום, אך אני חושבת שאיננו מאושר, ויש בו אולי תסכול או כעס (בעיקר נובע לדעתי מהיחס לאחיו ומהשונות ביניהם) האם המתואר תקין? מה המלצותיכם כיצד לפעול מולו? אני רוצה שיהיה לו יותר בטחון עצמי ושיהיה יותר שמח. תודה!

בגן מתפקד היטב, חברותי, שמח ומוכשר

שלום רב, כל מה שציינת בדברייך כ'בעיות', לא נשמע בעיני מדאיג או בלתי אופייני לגיל. ילדים בם יצורים פעילים, סקרנים, ולא תמיד הולמים באופן מושלם את ציפיותינו. נסי לקבל את בנך כמו שהוא, לאהוב אותו למרות חולשותיו, ולהיענות באופן מיטבי לצרכים שלו (מבלי לוותר גם על אלו שלך!). את מוזמנת לדפדף לאחור בפורום שלנו, ולקרוא פניות דומות שאולי יתנו סוג של מענה גם לתהיות שלך. בברכה ליאת

בני פוחד לישון לבד בחדר ורוצה שנשכב איתו במיטה הוא בן שש וחצי האם זה טבעי יש לציין שמרטיב ביום וצועק על אחיו ומרביץ להם

היי לינוי, פחדי לילה יכולים להופיע בכל גיל, ואפשר להיענות להם בנוכחות שקטה בחדר הילדים לזמן מה. נסו להישאר בחדר, אך לא במיטתו, ולהקפיד על הפסקת הפעילות והשיחה, כדי לא להפוך את הנוכחות שלכם ל'פרס' שיתגמל את הפחד. כשתפנו לפסיכולוג בעניין ההרטבה, בקשו הדרכה גם בנושא זה ובנושא האלימות שלו כלפי אחיו. התמונה הכללית שעולה מהתיאורים שלך היא של בעיית גבולות, והיא עשויה להיפתר בסיוע הדרכת הורים מקצועית. בהצלחה ליאת

בני סובל מהרטבה ביום ובלילה. ניסינו תרופות מאורולוג לא עזר. ניסינו מכשיר עם פעמון גם לא עזר. הילד מתוח וסובל חברתית וגם האוירה בבית מתוחה וקשה. למעשה אף פעם לאנגמל מידי פעם שולט אך לרוב לא

יש לי בת ,בת 6, עם אותה הבעיה. זה ריגשי וזה יעבור כשהנושא הריגשי יפתר. בינתיים על מנת להקל הזמנו לה באינטרנט מאתר מחו"ל שעון שניתן לכוון אותו 6 פעמים ביום,שירטוט,לא יצלצל.בכל פעם שהיא מרגישה שהשעון רוטט זה מאותת לה ללכת לשירותים עצמאית. כך גם הוצאנו את עצמינו מהמשוואה ומהצורך להזכיר לה. זה עוזר כי זה מונע חלק מההרטבה ומהווכוחים.זה לא פותר את הבעיה אבל מקל. זה האתר:www.epill.com יש שם גם תחתונים סופגים שנראים כמו תחתונים רגילים.הבת שלי לא היתה מוכנה לנסות אבל שווה לך להזמין ולראות מה הבן שלך מוכן.שוב זה לא פותר את הבעיה אבל קצת מקל את הסימפטומים והמתיחות.

אני מסכימה עם 'אמא' לגבי המרכיב הרגשי- בייחוד כשאת מתארת אקלים ביתי מתוח. ילדים מאוד רגישים וזקוקים לתחושת יציבות ובטחון וכשהיא מתערערת- ישנה תחושה של אובדן שליטה וחרדה שמתבטאת הרבה פעמים דרך דיבור הגוף בחוסר שליטה על הסוגרים. באופן די גורף אפשר לומר שכשתחושת השליטה בתוך החיים חוזרת- חוזרת גם תחושת השליטה על הגוף. אם אכן המרכיב רגשי- השינוי צריך להיות גם בעבודה של הבית ולא רק בשינוי פנימי אצל הילד. בכל מקרה שווה לשלול מרכיב אורגני. בהצלחה.

אני אם חד הורית בני בן השנה ו9 חודשים נוהג קצת באלימות במידה ולא מקבל את מה שהוא רוצה או שנפרדים מדברים או מאחיינים שלו שהוא משחק איתם הוא נוהג לבכות להרביץ לנשוך ולמשוך בשיער שלי ושאני אומרת לו אסור וזה לא נעים לי באותו רגע בתקיפות אז הוא מרביץ לעצמו ומושך בשיערו זה גם קורה אצל סבתא שלו עם אבא שלו שרואה אותו אחת לשבועיים ופעם בשבוע קבוע לפעמים הוא בוכה ורוצה אותי ורוב הפעמים הוא אוהב ללכת עם אבא שלו והוא שמח שהוא רואה אותו וגם זה קורה עם אנשים סתם שהוא לא מכיר ועם ילדים במשחקים הוא נשך איזו אמא אחת ומשך לילדה שלה בשיער אני גרה עם הורי בדירה לבד הוא מאוד מפונק יש לציין זה התחיל מגיל צעיר האמת מגיל שנה שהתחיל להבין אף פעם הוא לא ראה אלימות אני גרה ומגדלת אותו לבד עד עכשיו אני איתו ומספטמבר הוא הולך לגן שימלאו לו שנתיים אני מאוד מתוסכלת מהמצב לא יודעת איך להגיב איתו ניסיתי לשים אותו במיטה שלו ולצאת מהחדר ולא להיתייחס אליו שהוא בוכה לאחר מעשיו ולא עזר לי הוא עדיין ממשיך זה מאוד מפריע לי לא יודעת למה הוא נוהג כך הוא דווקא ילד עדין ובסך הכל הוא ילד טוב חוץ מהתנהגותו אוליי בגלל שהוא מוציא שיניים וכואב לו לא יודעת כבר מה לחשוב תודה על תשובתך המהירה חניתה

שלום חניתה, אין להרשות לילד, בשום גיל, לנשוך ולהכות אנשים אחרים, ובודאי שלא את הוריו. בנך נמצא בגיל שבו היכולת לעמוד בתסכול ואכזבה עדיין מוגבלת, ולכן הביטויים הרגשיים שלו עדיין עוצמתיים ולא מווסתים. ובכל זאת, כאשר זה קורה, לא נוכל להרשות לילדים לפרוק את הזעם והתסכול על מישהו אחר, וחשוב לעצור זאת מבעוד מועד. כאשר את מפסיקה פעילות נעימה, וצופה את התקף הזעם, תוכלי להתכונן מראש, ולהציע משהו שיסיח את דעתו וימתן את עוצמת התגובה. בכל מקרה, אל תרשי לו לנשוך, גם אם לצורך כך תיאלצי לאחוז אותו חזק ולרסנו. נסי להרגיע במילים, אך לומר בתקיפות "אסור להרביץ". אל תרחמי עליו ואל תראי בהתקף הזעם שלו כישלון שלך. בנך מתקרב לגיל המתאפיין בביטויי זעם תוקפניים, ועלייך להיות מוכנה לכך כדמות יציבה וסמכותית. ממליצה לך בחום על הדרכת הורים קצרה, שתחזק אותך ותתן לך כלים לעבור את התקופה הזו בשלום. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, ברצוני לעצתך, אשמח לעזרה אפשרית, שמי דנה. יש לי חבר חדש מזה שלושה חודשים והוא הקשר הראשון שלי בחיים אי לכך אני לא מרובת נסיון לא יודעת להתנשק צרפתית וכנראה שחוששת משומה לתת נשיקה בשפתיים בלי שהוא מנשק אותי,ככה מיוזמתי אם הוא מנשק אני מנשקת -אם לא,לא עושה כלום מידי פעם מחבקת אבל לא יותר האים זה אופייני לקשרים ראשונים? אתמו להוא אמר לי-מפריע לי שאת לא נוגעת בי אני רוצה את המגע שלך.. אני רוצה רק שתגעי בי-זה נעים לי נורא נעלבתי אני נמצאת עם בחור ביישן שאני תמיד תמיד קונה לו ואופה לו ונותנת לו כינויי חיבה והכי חמה בעולם והוא מאידך לא נות ןלי כלום-אף פעם לא קונה או משלם עלי אף פעם לא קורה בכינויי חיבה תקשורת השיחה ביננו לרוב דרך אימלים ואם אני לא כותבת לא כותב יו םשלם אם לא מצלצלת לא מצלצל בכלל מה שכן כאשר הוא כן נוכח איתי הוא מאוד חם ואוהב מכל הכינווים אפילו רמז קצת כנראה על מין ואני מקווה שלא ימשיך ככה כי אני לפני חתונה מאוד מאוד שמורה ולא מוכנה בלי קשר לזה 2 שאלו ת מאוד חשובות-לגביי אני, בתור קשר ראשון האים זה נורמלי ?אני חשבתי שבני םהם שמתחילים עם בנות-עד שלא נישק חיבק או עשה משהו כגון החזקת ידיים חשבתי שסתם אנחנו ידידים הכי טובים דבר נוסף,אין הלי בעיה לנשק או לחבק אותו,אבל סתם ככה הזה נורמלי?זה לא פאדיחות ככה באמצע העולם? ודבר נוסף,איך יודעים איך מתנשקים צרפתית?הוא מנסה להכניס את לשונו בלשוני ואני אף פעם לא עונה לו-לא נעים לי להגיד לו-אני לא יודעת להתנשק או לא טעים לי או לא נעים לי או מפדח אותי,אבל אולי אנ ירוצה ולא יודעת-מה עושים? דב ראחרון-מה עושי םאם הבחור מקסים ממש ילד טוב ירושליים מתה עליו רוצה אותו אוהבת אותו עד עולם,אבל לא עוזר כמה דברתי איתו-הבחור לא מתקשר,רק פעם ביומיים 3,לא מסמס-רק פעם ב...בקושי כותב,ואם לא כותבת לו או מצלצלת לראות שבריא ושל םאף פעם לא יורצ קשר ,נפגשים יום כן יום לא אבל רק ביוזמתי,הוא מאשר,כיף לו איתי הוא תמיד מסכים-אבל הבחור לא מתקשר ולא כותב לי וזה מפריע לי עמוקות איך פותרי םגם את זה,שיחות עזרו אמר טובטובטוב אחרי זה חזר ליושנה-הוא אומר שהוא בעל חרדת טלפון ושהוא לא מאמין בשיחו תטלפוניות אמרתי לו-אם יקרה לי משהו לא תדע כלום זה בדר? הוא התחיל להתקשר אחת ליום בלילה אבל זה הפסיק מה עושים? תודה

שלום דנה, לא בטוח שהבחור הזה מעוניין ביחסים איתך כמו שאת מעוניינת בו, ויתכן שלא מדובר רק בביישנות, אלא במערכת יחסים שמבחינתו אינה מחייבת (ואולי אפילו נצלנית). אני חוזרת ומציעה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, כדי ליצור לעצמך מרחב לבדיקת הקשר הזה ובכלל. אני מזכירה לך שיחסים אינטימיים (ונשיקות בכלל זה) נעשים רק מתוך רצון של שני הצדדים, ולכן טוב יהיה אם תבחני את רצונך בנפרד מזה שלו. אל תתפתי למגע וקרבה שאינם נוחים לך רק בגלל שהוא מבקש - עשי זאת רק כשיתאים לך (ואז גם תדעי איך...). בהצלחה ליאת

שלום. ביתי בת 17. נוכחתי שיש לה כסף שלא ברור לי מאיפה קיבלה. (כ300 שח).טוענת שזה מהחבר שלה. אני יודעת ששיקרה.אם אלחץ לא תספר ויווצר מתח רב בנינו.לרוב מקבלת את מבוקשה. מה עושים?

שלום זלדה, בדרך כלל, סודות וירידה למחתרת הם תוצאה של תקשורת בעייתית בין המתבגר להוריו. יתכן שבתך חווה אותך כפולשנית מדי, שיפוטית או ביקורתית כלפיה, ולכן מעדיפה להסתיר ממך דברים שלדעתה יובילו להטפות מוסר או סנקציות. נסי לבדוק האם בעבר ביקשה ממך לעבוד כדי להרוויח כסף, ומה הייתה עמדתך אז. בחני באומץ מה קורה במשפחה שלכם סביב התקציב המוקדש להוצאות של הילדים, ולבחון האם קיים אצלם מרמור או תחושת אי צדק. יכול להיות שבתך בחרה לעבוד בלי לדווח לך, כי בעבר הבעת התנגדות או חשש שהדבר יפגע בלימודיה. אני לא באמת יודעת. כדי להקטין את הסיכויים לשקרים וסודות, רצוי לבסס אווירה פתוחה, מקבלת ולא שיפוטית, כדי שהילדים יחושו בטוחים לשתף. כרגע, תוכלי לנסות לשוחח איתה בזמן נינוח, לא באווירה של 'חקירה', אלא כהזמנה לבחון מחדש את הכללים בבית כך שיתאימו לכולכם. נסי לגלות פתיחות וקבלה, ולשדר לה אכפתיות ודאגה ופחות ביקורת. נקווה שזה יעזור. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בני בן שנתיים ו3 חודשים, ילד מתוק ובעל טמפרמנט נוח שלצערי הרב לא ישן בלילה באופן רצוף. זה היה כך מאז לידתו. ניסינו להרגיל אותו להרדם לבד לאחר סיפור או שיר, מה שלעיתים הצליח, גם לגבי שנת הלילה ניסינו בכל מיני דרכים להגיע למצב שהוא ישן רצוף. הבעיה היא שתמיד היה משהו ששיבש את התהליך, אם זה כאבי שיניים או כשהוא היה חולה וכל מיני סיבות כאלה. אנחנו קמים מספר פעמים בלילה אליו ולעיתים יש תקופות שאנחנו לוקחים אותו אלינו למיטה כי אנחנו פשוט עייפים מדי. לפני שלושה חודשים ילדתי את בתנו. יש לי תחושה שהקושי שלו בלילות החמיר עם השינוי במשפחה ואני יודעת שזו תקופה לא קלה בשבילו, תקופת הסתגלות. אני שמה לב שגם רק לאחרונה הוא החל להראות יותר סימני קינאה מאשר מיד לאחר הלידה.באופן כללי הוא ממש מתוק לאחותו ונותן לה מוצץ כשהיא בוכה וכו ומבטא את הקינאה שלו בהתנהגות דווקאית כלפינו. קשה לו גם להפרד ממני כשאני מביאה אותו לגן, דבר שממש קורע את ליבי. אני לא יודעת איך להתמודד עם עניין השינה שלו ואם בכלל הזמן הזה מתאים לכך, בנוסף איך אני יכולה לעזור לו ולעצמי עם עניין הקנאה? תודה רבה, רחל

שלום רחל, בעיות השינה של בנך, כמו שקראת להן בכותרת, אינן 'בעיות' אמיתיות, אלא הרגל רע שהשתרש אצלכם (כמו שקורה אצל רבים מאיתנו). המשוואה נראית פשוטה למדי: הילד סובל ממשהו נקודתי, ואז אנחנו - יהודים רחמנים - מציעים לו מיד את מיטת ההורים כנחמה. אחרי הכל, אין שום סיבה להעביר ילד למיטת ההורה, הן כשבוקעות לו שיניים והן כאשר הוא חולה או מקנא באחותו. היכולת להבין ללבו של הילד ולעזור לו אינה עומדת בסתירה לצורך שלנו בשנת לילה נוחה, ולפיכך אין סיבה לקשור בין הדברים. כאשר הילד שלך חולה/פוחד/כאוב/מקנא, יש צורך לעזור לו בקרבה מנחמת, בתשומת לב רבה, בעידוד ובחיזוק. וויתור על הגבולות אינו מסייע לילד. אדרבא, הוא יוצר עייפות ועוינות אצל ההורה המותש, כעסים והתפרצויות. לכן, כדי לטפל בבעיית השינה, אני מציעה להיפטר מהר מהרחמים, ולפעול לשבירת ההרגל בנחישות מבלי להישבר, כפי שעשיתם בעבר. הקדישו לכך מס' לילות, הישארו לצד מיטתו (לא בתוך מיטתו!) מבלי ליצור אינטראקציה חברותית נעימה מדי, כדי לא להפוך את יקיצות הלילה לבילוי משפחתי ומקור לתשומת לב מיוחדת. את הצ'ופרים תנו בהזדמנויות אחרות, בשעות היום. זכרו שלידת אחות אינה עוול או עונש עבורו, וכל עוד תתייחסו לכך ככזה, תימשך תחושת המסכנות שלו והצורך שלכם לפייסו ולרצותו. בהצלחה ליאת

שלום, בני בן ה 16.5 כבר קרוב לשנה לא הולך לבית הספר. הבעיה היא שזה לא רק בית הספר, הוא כמעט ולא רוצה לצאת מהבית. רוב הזמן במחשב. ניסינו לקחת אותו לטיפול , אך גם בזה הוא לא משתף פעולה. פעם לקחנו אותו ממש בכוח, אז הוא שם סוודר על הראש שלא ייראו אותו ולא היה מוכן לצאת מהאוטו. התופעה הזו של לכסות את הראש עם סוודר או שמיכה חוזרת לא פעם כשלוחצים עליו לצאת מהבית. בכלל יש לו רגישות גדולה למראה שלו - בהתחלה טען שלא יוצא בגלל פצעים, אבל קיבל רקוטאן ועכשיו כמעט ואין לו פצעים. לפעמים הוא מתלונן שהוא לא יוצא כי השער שלו לא מסודר. כבר מגיל צעיר הוא התבייש להוריד חולצה בבריכה. גם עם אוכל הוא עושה בעיות, הרבה דברים הוא לא אוכל, לאחרונה הפך צמחוני ולא מוכן לאכול בשר. בעיה גם שקשה לאבחן אותו ממש, כי אינו משתף פעולה. מה שכן הוא מוכן להתאשפז, אבל אנחנו לא רוצים, כי זה לא נראה הגיוני, כי בבית בד"כ הוא מתנהג בסדר. אגב עד לפני מספר שנים הוא היה תלמיד מצטיין בכיתה. הוא החל לקבל פריזמה לפני מספר חודשים, כי אבחנו גם דכאון, אבל השיפור הוא מועט מדי. האם התופעה הזו של כיסוי ראש יכולה להעיד על BDD ? מה אתם ממליצים ? תודה

שלום רון, המצב נשמע לא טוב, ולכן הייתי ממליצה ללכת עם הבחירה שלו, ולהסכים לכל סידור 'טיפולי' שמקובל עליו, גם אם זה יהיה כרוך באשפוז קצר. זכרו שאף אחד לא יחזיק אותו באשפוז שלא לצורך, אך במיון יוכלו להעריך באופן מדויק את מצבו ולהציע טיפול. בריאות ליאת