פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, בני יהיה בסוף אוגוסט בן שלוש ולקחתי החלטה להעלות אותו לגן עיריה.במאי נולד לו אח ואני חייבת לציין שכנראה כל פעולות ההכנה עזרו,הוא מקבל אותו ומבין מאוד את מקומו בתא המשפחתי על אף שיש לעיתים בקשה שנהיה בלעדיים בשבילו, מבחינה שכלית קוגנטיבית הילד הוא חכם מאוד ובגן הפרטי נמצא באינטרקציה עם ילדים בני 3 ו 4 . רגשית הילד קשור אלינו מאוד ושם החשש שלי , מתי לפתוח את נושא המעבר לגן אחר ? כרגע רק הודעתי לו שבשנה הבאה הוא עובר לגן אחר ... מה מומלץ לומר לילד? כמה זמן הכנה מראש נדרשת ? תודה רבה!! הילה

שלום הילה, החופש הגדול הוא זמן מצויין להכנה לקראת המסגרת החינוכית הבאה עלינו לטובה. תוכלי להתחיל להזכיר את הנושא ("איזה יופי שאתה עולה לגן של גדולים"), ולקראת ספטמבר (בשבועיים האחרונים של אוגוסט) להוסף יותר פרטים על הגן, כמו איפה הוא נמצא (כולל ביקור, לפחות מבחוץ), מי הצוות, מי הילדים (אם אתם מכירים מישהו מהחברים שם), כמה כייף יהיה שם, וכד'. בהצלחה ליאת

שלום רב! אני סטודנטית להוראה לגיל הרך. לצורך עבודה אני זקוקה למאמר שכותרתו "סף תסכול נמוך" (לא חייב בדיוק את המילים הנ"ל, אבל שזה יהיה הנושא המרכזי של המאמר). המאמר צריך לכלול מעט רקע פסיכולוגי על התופעה, ודרכי התמודדות. ניסיתי לחפש באינטרנט ולא מצאתי. אשמח אם מישהו מפה יוכל להפנות אותי למאמר באינטרנט או בספריות באיזור ירושלים. תודה וערב מוצלח!

מציעה לך להגיע לספריית מכון סאלד, הידוע בשפע המאמרים שלו, ובעברית! לדעתי, יש גישה למאגר גם דרך הרשת, ואז אפשר להזמין או להגיע לשם ולצלם. בהצלחה ליאת

ראשית, תודה עבור תשובתך בעניין המצמוץ, בימים אלה אני רואה ירידה בקצב המצמוץ. בני, בן ה-7 לא אוהב פעילויות הקשורות בספורט. מבחינת המשקל הוא באחוזון 75 ולכן אני חושבת שרצוי שיעסוק באיזו שהיא פעילות, כרגע הוא מתאמן בקראטה. לשאלתי, למה הוא לא משתתף במשחקי הכדור בביה"ס (כדורגל וכד') הוא ענה שמדובר בתחרות והוא לא רוצה להפסיד!!! מאז ומתמיד הוא מתרחק מתחרות ומגיב לא טוב כשהוא מפסיד. איך מתמודדים עם התופעה...אי לקיחת חלק בפעילויות בהן רוב הילדים משתתפים מרחיקה אותו חברתית.

שלום מיכל, אם יש דבר אחד טוב בתכניות הריאליטי שמפציצות אותנו כל שבוע (כל השבוע), זו ההזדמנות ללמוד איך להפסיד ולהישאר בחיים. המודחים, שמקבלים בהכנעה, גם אם באכזבה וצער, את הוצאתם מהתחרות, הם דוגמא לא רעה בכלל לאיך מתמודדים עם הפסד. לילדים עם קושי בנושא, זה יכול להיות מודלינג לא רע בכלל (ואל תגידו שאמרתי את זה...) לא בטוח שההימנעות מכדורגל נובעת רק מהקושי להפסיד, שהרי ההפסד שם הוא קבוצתי, ולכן מתון בעוצמת הפגיעה שלו (יחסית להפסד אישי). יתכן שמדובר בקושי שכבר קיים, לפרוץ אל תוך הקבוצה החברתית הסגורה. כך או כך, הייתי ממליצה לעודד אותו להתנסות גם בפעילויות שיש בהן פוטנציאל לאכזבה, כישלון או הפסד, ולהדגיש ככל האפשר את ההנאה שבפעילות עצמה ובתהליך, ופחות את התוצאה הסופית (ההצלחה או הכישלון). בהצלחה ליאת

בוקר טוב, כיצד מסבירים לילדים בגילאים 3,4,5 שאימם אמורה להתאשפז שבוע לניתוח ואח"כ עוד כחודש החלמה בבית? הילדים מאד קשורים לאימם ואנו די חוששים. תודה

שלום שירה, התשובה שלי כה פשוטה: בעברית פשוטה! הסבירו לילדים את העובדות כהווייתן, תוך שאתם מדגישים שמדובר בהליך תחום בזמן, שיעזור לאמא להרגיש טוב ולהבריא ממה שמציק לה כרגע. אין צורך להיכנס לפרטים רפואיים טכניים או פלסטיים מדי, ולהתמקד בהיבטים הפרקטיים (אמא תגיע לבית החולים ביום א', תנותח ביום ב', אח"כ תצטרך לנוח מספר ימים וכולנו ניסע לבקר אותה ולהביא לה דברים שהיא אוהבת. כשתצא מבית החולים היא תצטרך לנוח גם בבית, וכולנו - גם אתם - נצטרך לעזור לה.אתם תוכלו להבין לה ברכות וציורים, גם עכשיו, לפני הניתוח, וגם אחריו, כדי לשמח אותה). אני מציעה להקשיב לשאלות שיעלו הילדים, ולהשיב עליהן בצורה כנה ופתוחה ככל האפשר, אך באופן המותאם לרמת ההבנה שלהם. אל תשקרו להם ואל תנסו לייפות עבורם את המציאות, אלא אם מדובר במשהו מסוכן במיוחד. אני ממליצה בחום על ספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", המייחד פרק שלם למצב של הורה חולה ומאושפז. מאחלת הרבה בריאות והחלמה מהירה ליאת

שלום רב! ביתי בגן טרום חובה ילדה חברותית, אנרגטית,פיקחית,וחמה, מגלה התנהגות שונה כלפי כשיש ילדים אחרים בנמצא. כלומר, בבוקר בגן היא ממש מגרשת אותי מעליה!לא מוכנה לנשיקה או חיבוק (שבהזדמנויות אחרות מתקבלים בברכה רבה) כמה מטרים לפני הגן היא כבר עוזבת לי את היד וממש מתעלמת ממני, מפנה את הגב ורצה לגן. שאלתי אותה אם היא לא רוצה שניפרד בנשיקה וחיבוק והיא אמרה שיצחקו עליה, אבל היא עושה את זה גם כשאף אחד לא רואה הרבה לפני שנכנסנו לגן. לפעמים אנחנו נפרדות לפני הגן כדי "שלא יראו". תמיד תעדיף להכנס לגן עם הגננת או הסייעת ולהתעלם לגמרי מקיומי (מה שלעולם לא קורה במקומות אחרים). גם שאני לוקחת אותה לחברות היא מסלקת אותי ממש (ואין ברצוני כלל להשאר ואין צורך לסלקני כי אני לא נדבקת אליה כלל) אך התגובה שלה מאוד קשה - "לכי כבר". שוב אמרתי לה שנפרד יפה בשלום לפחות מתוך נימוס ואני מבינה שהיא רוצה להיות עצמאית. עדיין האם לדעתך זה העניין? ההתעלמות שלה מאוד מפריעה לי הייתי רוצה לפחות שתדע להפרד בנימוס אם לא בחום בחיבוק.... מה דעתך?

שלום ניצה, הפגיעה שלך מאד מובנת לי, אם כי אני נוטה להאמין שהיא מיותרת. קשה להעריך ממרחק מה הסיבה האמיתית להתנהגותה, ולא בטוח ששווה בכלל להתאמץ לגלותה. אני מציעה לך לכבד את בקשתה, ולתת לה (ולך!) הרגשה טובה בבוקר, גם אם הפרידה היא ללא חיבוק ונשיקה. תוכלו לבסס טקס 'אלטרנטיבי' של מילים חמות או נשיקה באוויר, או כל דבר אחר שיתאים לשתיכן. אין לי ספק שבתך אוהבת אותך וזקוקה לך, וחשוב שתישארי עבורה דמות חסונה דיה, שאינה נשברת או מתערערת רגשית מגחמה קטנה של חוסר נימוס. בתחושה שלי, עצם ההתעקשות שלך או הפגיעה שאת חשה, זה מה שעושה מהסיפור "אישיו". עזבי את זה, ונסי לשמוח מזה שנחסכות לך סצינות פרידה קורעות לב... גם זה משהו :-) ליאת

תשובה מחממת את הלב :)

ילדתנו בת השנתיים ושלושה חודשים שמדברת כבר שוטף ותמיד מוצאת את המילים להביע את עצמה, התחילה בימים האחרונים להיתקע קצת בהברות הראשונות מידי פעם (לא הרבה) כ- 5 פעמים ביום. אנחנו חוששים מהתפתחות של גמגום . בשבוע הבא אנחנו נוסעים לחול בלעדיה, האם, מניסיונך, התופעה הזאת בהכרח צפויה להחמיר, כפי שאנחנו חוששים מאוד מאוד? תודה

שלום סיגל, מה שנראה בעיניכם כמו "ניצני גמגום" יכול להיות קשור לבעיה בשטף, האופיינית לילדים בגילה, וחולפת עם הגיל. עם זאת, יש ילדים שבעקבות מצוקה אקוטית עלולים להגיב בגמגום. לכן, קשה להתנבא מראש כיצד תשפיע הנסיעה שלכם על הילדה, והדבר ממנו אתם חוששים בהחלט יכול להיות אופציה. בכל מקרה, למיטב ידיעתי, גם גמגום כזה חולף בדר"כ כשהמצוקה נרגעת. בברכה ליאת

שלום בעלי ואני נוסעים לחול בלי הילדה, בת שנתיים, מדברת שוטף, חכמה מאוד. שאלתי: האם צריך לדבר איתה בטלפון על מנת שלא תחוש נטישה או שעדיף להימנע מכך כי אולי זה יגביר את הגעגוע (אם קיים בגיל זה)? תודה

שלום סיגל, לא ציינת לכמה זמן אתם נוסעים, אך בכל מקרה מדובר בהתמודדות משמעותית עבור ילדה כה קטנה, ובוודאי שיתעוררו גם געגועים. אני נוטה להאמין שבגיל כה צעיר, שיחות הטלפון (או הסקייפ) עלולות להגביר את המצוקה, ולכן עדיף להימנע מהן. לילדתכם אין עדיין תחושת זמן בשלה, והיעדרותכם בכל מקרה תיחווה כנצח. לכן סעו לשלום, וחזרו בשלום, הכי מהר שאפשר. נסיעה טובה ליאת

שלום רב! בני בן 4.5, סובל מהתאפקויות מזה 3 שנים. התופעה החלה עוד כשהיה עם טיטול, כנראה בעקבות עצירות שגרמה לכאב שחווה. כמעט בכל התקופה הזו אני משתמשת באבקה לריכוך הצואה, אך עדיין הוא מתאפק מספר ימים למרות השינוי במינונים. אני מותשת נפשית מהעניין במיוחד שניסינו אפשרויות מגוונות ואף אחת לא עזרה- יועצת חינוכית, דיקור סיני, פרחי באך, טבלת חיזוקים.. כיום, שאנחנו לוקחים אותו לשירותים כשאנו חשים שהוא צריך, הוא בד"כ מתנגד וגם כשהוא יושב ישיבה ממושכת בד"כ הוא לא מתרוקן. את ההתנגדות הוא מסביר "שהוא מחליט על הגוף שלו" וש"ככה הוא רגיל". בוצע צילום רנטגן עם מרקרים ולא נמצאה בעיה פיסיולוגית. מלבד זאת, אם קשר או לא, הוא נלחץ מאוד ופוחד מסיטואציות שונות- רעש מכונת כביסה, רעש וונטה/משאבה, מגלשות סגורות, מדרגות נעות- למרות שמחלקם לא פחד קודם. כדי להמחיש את ההיסטריה- כשאנו בתיאטרון או בקניון הוא נלחץ ובוכה ששומע את הוונטה בשירותים כשיש לו פיפי דחוף, ורוצה לצאת החוצה. (כמובן הוא קיבל הסבר מעמיק על מהות הוונטה) איך ניתן להתגבר על בעיית ההתאפקויות? מה עלי לעשות בעת שהוא פוחד ונלחץ? אודה מקרב לב לעזרתך באשר למחסומים והפחדים הקיימים בו, נירית

שלום נירית, בנך 'הניח' לפניך את הפיתרון לבעיית ההתאפקות שלו, כשאמר ש"הוא מחליט על הגוף שלו". נדמה לי שאין לכם ברירה אלא לכבד את רצונו, ולאפשר לו להתרוקן כשהטבע ימצא לנכון. בדר"כ, ניסיונות של הורים מודאגים להתערב בפעילות המחזורית של הטבע (אכילה, יציאות, שינה), מניחים את היסודות להתפתחותן של בעיות חריפות יותר (מאבקי כוח) שקשה יותר להיפטר מהן. אני מציעה לא להתערב, גם אם זה יעלה במחיר של עצירות זמנית. המשיכי לסייע בתזונה מאוזנת, ומעבר לזה - הרפי. גם בנושא הפחדים אין הרבה מה לעשות, מלבד נוכחות שקטה ומרגיעה, ו-וויתור על מה שלא מוכרחים. יש ילדים רגישים יותר, המגיבים בעוצמה לגירויים קוליים פתאומיים או למצבים חדשים ולא מוכרים. ברוב המקרים זה חולף מעצמו, במיוחד אם לא התפתחו מאבקים או מערכים של תגמולים נלווים סביב הפחד. אם את מרגישה שקשה לך לטפל בדברים בכוחות עצמך, פני להדרכה קצרה אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת

שלום! יש לי 2 ילדים מקסימים הבכורה בת 5 ואחריה בן 4 . אני כרגע בהריון,נכנסת לחודש הרביעי,רציתי בבקשה לדעת מתי כדי לשתף אותם עם ההריון?תודה.

שלום רב, אין כללים בנושא הזה, וכל משפחה נוהגת עפ"י מה שנכון לה. "כלל אצבע" שיכול להתאים במקרה של ילדים צעירים - כשהבטן ההריונית מתחילה להיראות בבירור, או כאשר תופעות ההריון נוכחות מאד, ומתבקש הסבר (הקאות קשות, שמירת הריון, וכד'). מאחלת לך המשך הריון נינוח ונעים, וכמובן לידה קלה ומהירה. ליאת

שלום לכולם, אשמח לעזרתכם - אני מחפשת בנרות אחר מטפלת טובה , לא בהכרח צעירה מאזור חיפה. מישהו מכיר? מודה לכם רונה

שלום רונה, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

שלום, בעקבות מקרה פתאומי במשפחה בעלי נאלץ לעזוב אותנו בפתאומיות לתקופה שנמשכת כבר 3 חודשים ולא ידוע מתי תסתיים... יש לנו ילד בן שנתיים שלא מבין מה קורה כלכך . הייתי רוצה לקבל המלצה לפסיכולוג/ית מאזור המרכז בכדי להתייעץ עימה על הנושא . אשמח לקבל המלצה על פסיכולג/ית מאזור המרכז שעובדת עם מכבי . תודה . מיטל .

שלום מיטל, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום. לכן, את מוזמנת לכתוב הודעת המשך לפנייתך, ולצרף לגוף ההודעה גם כתובת מילל מעודכנת, אליה יוכלו הקוראים לשלוח את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

שלום, מראש אני מבקשת את סליחתך על אורך הפניה. הנני אם חד הורית לבן 6. לבני כמעט ואין חברים. בגן הוא מחובר לילדה אחת שבשנים קודמות היתה איתו בגן. כל הניסיונות שלו להתחבר לילדים אחרים, לא כל כך מצליחים. מצידי, כאימא אני מנסה כל הזמן לעזור לו להתחבר לילדים אחרים על ידי זה שאני מזמינה אלינו לבית. מנעימה לילדים את הזמן על ידי הכנת יצירות איתם, אפיית עוגיות שהם אוהבים ואף הכנת ארוחת ערב אהובה עליהם. זה תמיד מחזיק מעמד מספר חודשים ואז יש איזה שהוא נתק, פתאום לא בא להם לבוא אלינו, או כמו במקרה האחרון המשפחה חזרה בתשובה וזה הפריע להם שהטלויזיה דלקה בשבת. הסכמתי לכבות אותה כאשר אותו חבר מגיע אלינו. כל ניסיונתי נכשלו. אתמול היינו בפארק שעשועים ופגשנו את אותו חבר. כאשר בני ניסה להתקרב אליו לשחק אותו, הוא פשוט דחה אותו ואמר לו שהוא לא רוצה לשחק איתו. אותו חבר פגע בו. כאשר הוא ניסה להתקרב לילדים אחרים וביקש, לשתף אותו במשחק, אף הם דחו אותו. כאשר הוא ראה שלא משתפים אותו הוא התחיל להציק להם. קשה לתאר את ההרגשה שלי כאימא. הרגשתי כאב עמוק בלב לראות אותו דחוי כל פעם. בני הוא ילד רגיש מאוד ולוקח ללב דברים. אבל מצד שני, היה לי קשה לראות אותו מציק לילדים אחרים, לא פעם הערתי אלו ואף הודעתי לו שאם הוא לא יפסיק נחזור הביתה. וכך קרה חזרנו הביתה ושם היתה לו התפרצות זעם כלפי, הערתי לו על דבר מה שהוא שעשה והוא פשוט התפרץ ואף בעט בי. החזקתי לו את הידיים ואמרתי לו "לאימא לא מרביצים ולאף אחד לא מרביצים". (בני לא ילד אלים, מעולם הוא לא הרביץ בגן לילדים גם כאשר הרביצו לו) פתאום הוא פרץ בבכי ואמר לי "שהוא התאפק לא לבכות בגן השעשועים". אז הבנתי שכל ההתפרצות שלו היתה תסכול אחד גדול. אני מבקשת את הצעתך: 1. כיצד עלי לנהוג אם הוא מתפרע (בועט ומכה...)? 2. אני חוששת שוב לקחת אותו לפארק שעשועים שהוא יחווה חווית תסכול ודחייה. 3. כיצד עלי לנהוג כאשר הוא מציק לילדים אחרים (כל פעם לפני שאנחנו יוצאים מהבית אני מתריעה בו לא להציק גם אם מישהו לא רוצה לשתף אותו במשחק. אודה לך על תשובתך. בברכה קרן

שלום קרן, זה באמת עצוב לראות ילד בלי חברים, וחשוב לנסות ולהבין למה זה קורה. לאור מה שאת מתארת, יכול להיות שקיימת אצלו בעיה בהבנת הכללים החברתיים, אבל לא בטוח. יתכן שהמעורבות והרגישות הרבה שלך כלפיו, יצרו (אצלך!) נטייה לפרש גם התרחקות זמנית של חבר כנתק או דחייה, מה שמגביר את הלחץ אצל שניכם, ואת מה שאנחנו מכנים לפעמים over doing (עשיית-יתר). אני מציעה להניח לילד שלך לנהל את המגעים החברתיים שלו עם פחות תיווך והתערבות שלך, ולראות מה יהיה. מעניין לשמוע גם את חוות דעתה של הגננת, ואת הערכתה לגבי יכולותיו החברתיות. האם גם היא סבורה שמדובר בילד דחוי? בכל מקרה, זכרי שהאינטראקציות החברתיות - ראשיתן במשפחה הגרעינית, ולכן עליך להמשיך ולהתעקש על כך שלא יפעל כלפייך באלימות מכל סוג. עצרי אותו, כפי שאת עושה, והפסיקי את הפעילות המשותפת איתו כל אימת שהוא מכה או בועט. המשיכי לקחת אותו לפארק, ואל תחסכי ממנו התנסויות 'טבעיות', גם אם חלקן בלתי נעימות. אם את רואה שהוא מציק לילדים אחרים, הרחיקי אותו וחזרי הביתה, מבלי לנזוף או להעניש. אם את סבורה שקיימת אצלו בעיה ממשית בפירוש מצבים חברתיים ובהבנת הקודים החברתיים, פני להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים קליני שיוכל להציע תכנית התערבות והדרכה הורית. בהצלחה ליאת

שלום רב, בני חמש ותשעה חודשים, כרגע בגן חובה, עולה לכיתה א'. בני אהוד מאד בגן הן על הצוות המטפל והן ע"י חבריו. אין לו שום קושי חברתי או דידקטי, והוא ילד חכם ומוכשר. למרות זאת מסיבה שאינה ברורה לנו יש לו דימוי עצמי נמוך- הוא תמיד חושב שיכשל ולכן לעיתים פוחד לנסות, הוא לא אוהב את המראה שלו ואף אמר מספר פעמים שבא לו למות. חשוב לציין שהוא מקבל כל הזמן חיזוקים חיוביים על התנהגותו והשגיו גם בבית וגם בגן. אינני מבינה מה המקור להרגשתו וכיצד לעזור לו

שלום לימור, אני שולחת לך לינק לפנייה שנשלחה אלי בעבר. שם, אמנם מדובר בילדה (באותו גיל), ובתופעה של פרפקציוניזם קיצוני יותר, אך נדמה לי שתשובתי שם יפה גם לכאן. אם תרגישי שלא קיבלת מענה, את מוזמנת להמשיך לשאול. בהצלחה ליאת http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-13343#message-13343

שלום הילדה שלי בת 7סיפרה שבשבת הבן דוד שהוא בן 6 נכנסה איתה לשירותים ואמרה לה לשכב על הרצפה והוא פשוט הוריד לה התחתון והכניס לה את העבר שלו והוא אמרה הרגשתי שם כמו אצבע אז אמרתי לה שזה אסור ועוד פעם שתבוא לספר לי השאלה אם זה משהוא שצריך טיפול או שזה משהוא שקורא ? מה אני צריכה לעשות אם זה? 

שלום ענת, בגלל שמדובר בשני ילדים קטנים מאד, קשה לי להאמין שאכן התבצעה חדירה של איבר המין. בכל מקרה, מדובר באירוע חריג, שמחייב התייחסות מיידית, ואצל שני הילדים!!! שתפי את אמו של הילד, ואמרי לה שחשוב לבדוק האם וכיצד נחשף לתוכן מיני שאינו מתאים לגילו. אני מציעה להתייעץ גם עם גורם מקצועי כלשהו, ולבדוק את מלוא ההשלכות של האירוע על כל אחד מהילדים. אני מקווה שמדובר *רק* במשחק שהרחיק לכת, אך כמו שציינתי, עלינו לוודא שאף אחד מהם לא נפל קרבן למשהו נוסף או ניזוק באופן כלשהו מבחינה פסיכולוגית. בברכה ליאת

שלום, אשמח באם ניתן לקבל המלצה על פסיכולוג ילדים (גבר) בעיר פ"ת. אבקש המלצה על פסיכולוג בהסכם עם מכבי ואם יש המלצה חמה יותר, אז פסיכולוג פרטי. תודה.

אוקיי, ראיתי שמדיניות האתר לא מאפשרת זאת, אז אשמח לקבל המלצות לאימייל הבא: [email protected] מבקשת לקבל המלצות אותנטיות! תודה!

שלום רב, אני עצמי לא מכירה פסיכולוג ילדים בפ"ת, ומקווה שיהיה מי שישלח המלצות. מציעה לך לבדוק גם את מרפאת הילדים בשניידר, שידועה באיכותה- http://www.schneider.org.il/Index.asp?CategoryID=369 בהצלחה ליאת

אני אב שהתאלמן כשבני בכורי היה בן 5. כעבור זמן מה נישאתי והתגרשתי. כיום בני בן 15 ולומד בכיתה ט. מתחילת השנה חלה הדרדרות בתיפקודו של בני בבית הספר ובבית. ירידה בציונים-9 שליליים, וכיום כחודש וחצי גם לא יוצא מהבית , מסתגר בחדרו, מבלה זמן רב במחשב, איננו מתקשר איתי או עם הסובבים אותו. היועצת של בית הספר הזמינה אותי לשיחה וקיבלתי ממנה מכתב הפנייה למיון ילדים-לפסיכיאטר. הסברתי לה שמדובר בתופעה כרונית ולא פתאומית, בני זמן רב במצב כזה, יתירה מכך הוא לא יהיה מוכן להגיע לבדיקה כזאת. מה לעשות?

שלום רב, מצוקה כרונית, אולי אף יותר ממצוקה אקוטית, דורשת מענה והתייחסות בהיותה גובה מחירים לאורך זמן, ומדלדלת את המשק הנפשי של האדם. בנך (ממש כמוך) נאלץ להתמודד עם אירועי חיים טראומטיים ומלחיצים, עם הרבה פחות משאבים רגשיים - מעצם היותו ילד ונער. אין לי ספק, שלו הייתם נדרשים (חלילה!) להתמודד עם בעיה בריאותית פיזיולוגית, היית מוצא את הדרך להביא את בנך אל המומחה שיבריא אותו. אני מפצירה בך לנהוג באופן דומה גם במקרה זה, ולהבטיח שהקשיים של בנך יפגשו מענה רגיש ומקצועי בהקדם. מניסיוני, גם המתבגרים העקשניים ביותר, מגלים עד מהרה את יתרונותיו של הטיפול הפסיכולוגי. הם אוהבים לדבר על עצמם, למצוא אוזן קשבת ולב פתוח, ומעריכים את ההזדמנות ללבן סוגיות של זהות באווירה תומכת. תוכל להביע בפניו את דאגתך, ולנסות לבסס איתו סוג של הסכם, כמו למשל שלושה מפגשי ניסיון עם פסיכולוג (לא מוכרחים להתחיל עם פסיכיאטר), שלאחריהם יחליט אם הוא רוצה להמשיך או לא. כך הוא ירגיש מידה של שליטה, ויש סיכוי טוב יותר שיסכים. אישית, אני ממליצה (אם אפשר, ואם לא מדובר בחירום) להימנע ממיון-פסיכיאטרי, ולהעדיף קליניקה שאינה מקושרת עם בית חולים ולכן גם פחות מאיימת. בהצלחה ליאת

קראתי את תשובתך לשאלה לגבי מיצמוץ של ילד בן 6. בהמשך לשאלה, בני כמעט בן 7, מסיים כיתה א', לאחרונה (כשלושה שבועות) התחיל במיצמוץ מסיבי. אני לא יכולה להצביע על יום מסויים שהחל למצמץ,אבל באותה תקופה אמא של אחד מילד כיתתו נפטרה. אני אם חד הורית. אני מייחסת את המיצמוץ לחרדה סביב הנושא. השאלה שלי היא, איך לנהוג ביחס לחרדה ותוצאת המיצמוץ? האם לדבר על הנושא (מות האם) להתייחס באיזה שהוא אופן למיצמוץ עצמו? אציין שלאורך השנים יש לו תיקים שונים שחולפים מעצמם בטווח של חודש ולי כילדה היתה בעיית מיצמוץ. תודה

שלום מיכל, אני מציעה לא להתייחס כלל וכלל למצמוץ עצמו, אלא רק למצוקה הנחה תחתיו. מות אמו של חבר הוא אכן אירוע קשה ומזעזע עבור כל ילד קטן, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בילד למשפחה חד-הורית. אני מציעה להמתין להזדמנות מתאימה בה יעלה הנושא, ולאפשר לו לאוורר את הפחדים והמחשבות שלו סביב נושא המוות בכלל, ומותך שלך בפרט. הסבירי לו שמדובר במקרה עצוב מאד וחריג, ושבדר"כ אנשים מתים רק כשהם זקנים מאד. עד כמה שהדבר יישמע מוזר, הרבה פעמים הפחד של הילדים מתאפיין במרכיבים טכניים ואגוצנטריים מאד ("אם תמותי, מה יהיה איתי? מי ישמור עלי?"), הנרגעים כשהילד מקבל סוג של מענה קונקרטי ("יש לנו משפחה רחבה והרבה חברים, ואף פעם לא תישאר לבד"). בכל מקרה, ילדים רגישים רבים מגיבים בטיקים לתקופות של הצפה רגשית, וברוב המקרים (כמו שגילית בעצמך) זה חולף מעצמו. שנהיה בריאים! ליאת

אני רוצה לדעת למה קורה לי שאני מדבר עם הרבה ילדים אך מחוץ לשעות הלימודים ולפעמים גם בתוכם אין לי הזמנות למעגל חברתיים או מחוץ ללימודים הזמנות לבית של ילד או לצאת איתו לבלות כאילו יש לי סוג של "חומה" שמונעת ליצור איתי קשר איך אני יכול לשנות את זה ?

שלום בן, העובדה שאתה מוקף בחברים בביה"ס, ומצליח ליצור איתם קשר ברמה כלשהי - משמחת. זה סימן טוב. איני יודעת למה לא יוצרים איתך קשר מעבר לשעות הלימודים, אך תוכל לנסות ולראות מה יקרה אם אתה עצמך תיזום את המפגשים הללו. לפעמים, החשש שלנו שמא אנחנו בלתי רצויים, גורם לנו להתנהג באופן מרוחק וזהיר, המתפרש בטעות כאילו אנחנו לא מעוניינים בקשר (או אפילו מתנשאים). כך נוצר מעגל של "ביצה ותרנגולת", ולא ברור מה גרם למה... אני מציעה לך לנסות להסתכן ולהעיז קצת, ולהחליט להשקיע וליזום גם אם זה חורג ממה שהתרגלת לעשות עד היום. תוכל להתחיל עם ילדים אליהם אתה קרוב יותר, ואיתם אתה מרגיש מעט יותר בטוח, ובעזרתם לחדור אל המעגלים הרחבים יותר. אם אתה מרגיש שיהיה לך קשה לבד, נסה להיעזר במסגרות קיימות ופתוחות-לכל, כמו תנועת נוער או קבוצת ספורט (או חוג), כדי להגביר את המגע החברתי שלך עם בני גילך. אם תנסה להתחקות אחרי התנהגותם של הילדים המוקפים חברים, תגלה בוודאי שמדובר באנשים אקטיביים, המוכנים להשקיע בחיים החברתיים שלהם זמן ואנרגיה לא מבוטלים. הם זוכרים ימי הולדת ולא שוכחים לברך, הם מזמינים חברים הביתה, יודעים להחמיא, מציעים עזרה ומבקשים עזרה, מתעניינים באירועים ואנשים בסביבתם, יוזמים פעילויות חברתיות, וכד'. שווה לנסות... בהצלחה ליאת

הבן שלי בן ארבע משחק באיבר המין שלו ואוהב לגעת בו הרבה וזה לא מדאיג אותי משמדאיג אותי הוא אוהב לגעת בציצי שלי ואפילו לנשק אותו ןכשאני מונעת ממנו זאת הוא מתעקש ומבקש זאת הרבה וגם כן כשיושנים בצהריים הוא יושן מעליי ומתחיל לגרד את הבולבול שלו בגוף האם זה טבעי

שלום רב, בנך גילה שאיבר המין שלו יכול להסב לו הנאה, ותגלית זו - כשלעצמה - טבעית ובריאה. עם זאת, מגע בעל אופי מיני המשותף לשני אנשים הוא חלק *אך ורק* ממיניות בוגרת, ואין לאפשר לה להתרחש לפני כן. לכן, אל תרשי לו לגעת לך בחזה או לנשק אותך כך, ובוודאי שלא לשכב ולהתחכך בך. אמרי לו שזה לא נעים לך, והתרחקי. השתדלי לעשות זאת ללא זעזוע או סלידה, וללא כעס, אך בנחישות. בברכה ליאת

היי! יש לי ילדה בת 5 מקסימה וחכמה מאוד. יש דבר שמתחיל להפריע לי שהיא כול הזמן שואלת שאלות את הסובבים אותה... אני קורת לזה שאלות סבתא שאלות מביכות...זה מפריע כי התוכן בשאלה מצידו של העונה נראת קצת מציקה. לדוגמא:הבייביסיטר שלה באה לשמור עליה ואיך שהיא נכנסה היא לא הפסיקה לשאול אותה שאלות(למה השיער שלך רטוב..למה יש לך שיניים כאלה..למה את לא מתאפרת..)שאלות מביכות נורא..אני לא יודעת מה לעשות כי מיצד שני אני לא רוצה להפסיק אותה ולהפריע לה בעצב להתעניין...אבל אלה שאלות בלי תוכן משמעותי... זה נורמלי??

שלום רב, ילדים צעירים הם יצורים חקרניים וסקרנים, והם לומדים את סביבתם באופן בלתי אמצעי, דרך התנסות ישירה עם גירויים בסביבתם. בהמשך, כשהם גדלים קצת, הם מגלים שאפשר ללמוד הרבה מאד גם בתיווכו של אדם אחר, ואז מתחילות הרבה מאד שאלות, שלפחות עבור הילדים הן משמעותיות מאד! למרבה הצער (או המזל, תלוי את מי שואלים), ילדים אינם מתרשמים במיוחד מכללי נימוס ודרך ארץ, ולכן הם עלולים לעשות לנו בושות דווקא בזמן הכי לא מתאים, בשאלות מביכות. מרבית המבוגרים, מצליחים לקבל ברוח טובה את השאלות הללו, מבלי להיעלב או לכעוס, מתוך הבנה שאין בהן רוע או זדון. בהדרגה, בעזרת הכוונה של ההורה או התגובות השליליות מהסביבה, לומדים הילדים לאפק או למתן את סקרנותם, כך שלא תפגע בזולת. אם את מרגישה שבתך נוטה להגזמות, תוכלי לנסות להסביר לה אילו שאלות מביכות או בלתי נעימות, ואולי גם להדגים לה שיח "לגיטימי" ו"לא לגיטימי" מבחינה חברתית. בשמחות ליאת

ביתי בת 3 ו3 חודשים גמולה מפיפי כבר שנה, עם הקקי הייתה מבקשת בחיתול (הייתה מתאפקת ולא עושה בגן) נהיתה לה פיסורה קשה (שעברה מזמן באמצעות טיפול של משלשלים ומשחה), נשללה בעיה רפואית (על ידי גסטרו ילדים) היא פשוט מתנגדת לשבת באסלה ועושה קקי רק בתחתונים, (מהיום בו הרופאה אמרה להוריד את החיתול עברה כבר חצי שנה, אנו אובדי עצות האם ישנו פתרון?

שלום גילי, ההתנגדות לעשיית הקקי יכולה להיות קשורה לכל מיני פחדים או רעיונות (כמו למשל פחד מגובה האסלה, פחד מרעש ההדחה, התייחסות לקקי כאל חלק הנושר מהגוף, התייחסות לקקי כאל משהו מסריח מלוכלך ודוחה, פחד מכאב העצירות, ועוד). לעיתים מדובר בבעייה בתקשורת במשפחתית, או לצורך סמוי של הלד בטיפול פיזי קרוב מצד ההורה, כאילו אמר "אני אאלץ אותך לגעת בי ולטפל בי אפילו כשאני מלוכלך ומסריח". אני מאמינה שאם לא הצלחתם עד עכשיו לפתור את הבעיה בכוחות עצמכם, הכתובת היא פסיכולוג ילדים, שיוכל - בעזרתכם - לנסות להבין מה קורה, ולחזק אתכם במסלול עקבי אחד מבלי להישבר. נדמה לי שתחושת הייאוש שלכם מעט מוקדמת. למרות כל מה שנאמר לעיל, בתכם עדיין קטנה מאד, ואפשר להתייחס למצב הנוכחי כאל תהליך גמילה שהשתבש (לא מציעים טיטול בשביל קקי מרגע שהחלטנו על גמילה!). אין לי ספק שגם ילדתכם העקשנית, תלמד בסופו של דבר לעשות את הקקי במקום הראוי. עודדו אותה, והביעו את בטחונכם באוזניה, שבסוף זה יצליח. עשו הכל כדי להימנע ממאבק וכעס סביב הקקי, ובכך תגבירו משמעותית את הסיכוי שזה ייפתר. בהצלחה ליאת

בכל פעם מחדש לקרוא את תגובותיך לפונים. המקצועיות, היצירתיות ,האנושיות והאופן המכבד בו את עונה לפונים נוגע בנימי נפשי בכל פעם מחדש. תגובותייך שמאפשרות הרחבת זויות הסתכלות והתנהלות עם ילדים מפעים ומרגש אותי מאוד. אני גם לומדת דרכך המון המונים ! (במקצועי אני יועצת חינוכית +....) תודה לך ליאת. שרי.

כל כך מסכימה עם מה שכתבת. אני לא עוסקת כרגע בחינוך, (מתחילה לימודי חינוך), אין לי ילדים, ואני מבקרת בקביעות בפורום זה, ולומדת הרבה על עולמם של ילדים, וכיצד אפשר להתחבר אליו. ליאת, תודה לך ! על האפשרות ללמוד, על הסיוע (גם אני נעזרת בפורום)הרגישות והחום שמוקרן ממילותייך. {חבל שאני לא יכולה להכריח את כל ההורים ללמוד ממך כיצד להתנהל מול ילדיהם ולחנכם. } :-) שחף

הרשו גם לי להצטרף למילים החמות. אני ממש "מכורה" לפורום של ליאת ונעזרת בה ללא הרף. ליאת היא אחת מהאנשים היותר נערצים בעיניי על היכולת של להתחבר לאנשים ולהכיל אותם ללא ביקורת ושיפוטיות, דווקא במקומות ובתקופות קשות בחייהם. התובנות אשר היא פותחת בפני קהל האנשים הרחב, ויותר מכל המקצועיות שלה מול האנשים איננה טכנית כלל ועיקר אלא רואה את האדם מולה על כל המשתמע מכך. ליאת את פשוט מקסימה!!!!

תודה על המילים הטובות. זה מחמם לב ומחזק :-) ליאת

שלום,בתי בת ה3 וחצי החלה לסבול מהפרעות שינה - night terrors כפי שהגדיר הרופא שלה.קראתי המון על הנושא והבנתי שזה נובע בעיקר מלחץ נפשי וחוסר שינה.בתי מאד בוגרת לגילה , אחראית ,דוברת שתי שפות ומתנהגת ממש כמו אישה קטנה.אני מאד מוטרדת מכך משום שהיא מתעסקת בענייני מבוגרים ולא ממש חווה ילדות.וגם לאחרונה הפסקת לה שינת צהריים היות והיא הולכת לישון מאד מאוחר בלילה.עד עכשיו מאד שמחתי שהיא "פלפלית" ובוגרת אבל כנראה שיש לזה מחיר.הרופא המליץ לתת תרופות מאחר שזה קורה פעם בשבוע.אינני מעוניינת לתת תרופות אנטי דיפרסיים בשלב הזה אני חושבת שזה קצת מוקדם.מה היית מייעצת לי לעשות? בתודה מראש נטלי

שלום נטלי, מבלי לערער על המלצותיו של הרופא, ששמע בוודאי יותר ממני, ובהסתמך על התיאור שלך אותה כאן, עלו אצלי מס' מחשבות. ילדים 'מבוגרים' לגילם, עלולים לסבול לעיתים מחשיפה מכוונת או לא מכוונת לתכנים או רעיונות שאינם מסוגלים לעבד או לעכל, מה שיכול לעורר חרדה ואי שקט. שווה לתת על כך את הדעת, ולשים לב למה ולאיך שנאמר באזניה. איני יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת שהיא "לא ממש חווה ילדו?ת", ובכל זאת, אני מזמינה אותך לברר עם עצמך מדוע זה קורה, ואיך אפשר לשנות את המצב. אחרי הכל, גם מול הילד הדעתני, ה"פלפלי" והנבון ביותר, חייב לעמוד הורה מבוגר וסמכותי, שיקבע את סדר יומו, כולל שעת ההשכבה. לתת לילד להחליט מתי הוא אוכל/מתרחץ/הולך לישון פירושו לגזול ממנו את הילדות, ולגרום לו להאמין בטעות שאין מעליו מישהו גדול וחזק יותר, ששומר עליו. זו מחשבה מפחידה עבור ילדה בת שלוש. לאור האמור כאן, אני ממליצה להגדיר מחדש את ההיררכיות בבית, ולהחזיר לכם, ההורים, את התפקיד הסמכותי שישחרר את הילדה ויחזיר לה את השקט והביטחון. אני רוצה להאמין שעמדה חדשה כזו תשפר גם את שנת הלילה שלה. כדי לייעל את התהליך ולקבל עזרה ברמה הפרקטית, אולי שווה לשקול הדרכת הורים ממוקדת אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה וליל מנוחה ליאת

בני בן ה10 לומד בכיתה ד מתלונן שאינו מקובל בכיתה ושמקללים אותו הרבה הוא מאד נעלב עד שדמעות חונקות אותו. (מורתו אינה דמות לפתרון בעיות) בעבר היה מאד רצוי בקרב חבריו לכיתה, ואף נבחר למועצת התלמידים. היום הכל השתנה ואפילו חבריו הקרובים לא רוצים להפגש איתו. יש לו חבר אחד טוב מאד מהכיתה השנייה ושכן בגילו שאיתם הוא נפגש הרבה מעבר לבית הספר. זה בהחלט מחזק אותו. אך עדיין הוא מאד פגוע בכיתה אפילו במידה שהוא קצת פוחד ללכת לבית ספר. חברו מהכיתה השנייה ילד מאד ילדותי שמדבר מוזר מה שמחזק את בני להתרחקות ממנו בכיתה. וצוחקים עליו שהוא חבר שלו. מצד שני אותו חבר מאד נאמן לו והם מאד נהנים יחד. עכשיו סיפר לי שתמיד השתדל שהחברות בניהם תהיה סודית, בכדי שלא יצחקו עליו. בכל מקרה עוד שבועיים נגמרת השנה והבית ספר שלהם נסגר ובשנה הבאה הכיתות מתפרקות והילדים יתפזרו לבתי ספר חדשים. בני והילד מהכיתה השנייה ביקשו להיות יחד בכיתה ואכן הם יהיו יחד, אך לא ידוע עם מי עוד. בני חושש שגם בבית ספר החדש יצחקו עליו שהוא חבר שלו במיוחד עכשיו שהם יהיו באותה כיתה. ראשית רציתי לדעת איך לעודד אותו ולחזק אותו בלקחת דברים בפרופורציה, לא להעלב ולא להתייחס. ואיך אוכל לדעת אפוה הבעיה באמת כך שיוכל להתחיל דף חדש נקי ומוצלח. אני חושבת שטעיתי בזה שאמרתי לו שיופי שהוא נפרד מהכיתה ויש לו הזדמנות להתחיל מחדש, כי זאת בעצם בריחה מהמציאות ולא פתרון. ואם באמת צריך להרחיק אותו מאותו חבר חנון שצוחקים עליו? כמובן שליבי כואב למשמע דבריו, אך לא הראיתי לו נסיתי להראות לו את המקום החיובי ויחד עם הכל שימח אותי לדעת שבני פתוח איתי ובאמת מספר לי הכל ללא בושה. אם קשר או לא, הוא תלמיד מצטיין, קל לו מאד בלימודים והוא בחוגים של מצטיינים בבית הספר. אשמח לשמוע עצות לחיזוק והעלות את בטחונו העצמי.

שלום רב, גם אני שמחה בשביל בנך, על ההזדמנות להתחיל מחדש. זה נכון שלא תמיד כדאי ליזום מ?ע?בר כזה כפיתרון יחיד לבעיה חברתית, אבל אם זה כבר קורה - למה לא לברך על כך? מה שדווקא כן העציב אותי בדברייך, זה שהמורה אינה מתגייסת לעזרה. כיום אנחנו כבר יודעים שבידוד חברתי או דחייה עלולים להותיר אצל ילדים צלקות של ממש, ולפיכך הצוות החינוכי אמור לעשות כל שביכולתו כדי למנוע מצבים כאלה או למתן אותם. בעיני, יש טעם לתעקש על מעורבותם של גורמים בביה"ס החדש (יועצת או פסיכולוגית ביה"ס), וכמובן מחנכת הכיתה, לפחות במניעה של אלימות מילולית או פיזית, או התנהגויות פוגעניות אחרות. מאחר שהבדידות החברתית עלולה לשאת איתה פוטנציאל נזק, הייתי מברכת על כל קשר חברי קרוב ומטפחת אותו, גם אם הילד האחר אינו "כוכב". הייתי מדגישה באזניו ערכים של נאמנות, חברות, כבוד לכל אדם באשר הוא, והתגייסות לעזרה. הידיעה שהוא מסייע לחבר חלש יותר הנמצא במצוקה, יכולה לתרום לתחושה של משמעות וערך, ולבסס בין שניהם ברית אמיצה. אני מאמינה שחבר טוב (גם יחיד) הוא עולם ומלואו. כדי לטפח אצל בנך תחושת כשירות וביטחון, אני ממליצה לפעול גם בכיוון של העשרה ותגבור בתחומים בהם הוא מצטיין. כך, לבד מהמצויינות שעשויה להמריא' אותו מעלה, הוא יוכל להרחיב מעגלים חברתיים ולפגוש ילדים בעלי איכויות וברמתו. אם תראי שגם בביה"ס החדש הוא נשמט לאחור, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל להעריך מה מוקד הקושי ולהציע התערבות מתאימה. בהצלחה ליאת

נכדי בן 5.5 הוא ילד חמוד ומפותח מאד. בתקופה האחרונה, מספר חודשים, הוא נוהג באלימות כלפי ילדים בגן, אתמול אפילו נשך ילד בגן.כל השיחות שקיימנו איתו לא שיפרו את המצב. איך נוהגים?

שלום רחל, מול התנהגות אלימה, בעיקר כשמדובר בילדים צעירים, אין טעם רב בשיחות, אלא בפעולות נחושות ועקביות, כדי שהילד יקשר בקלות בין מעשיו לבין התוצאות שהם גוררים. חשוב לייצר סנקציות המותאמות לנסיבות, באמצעותן יילמד הילד שבכל פעם שיפגע בילד אחר או ברכוש, יהיו לכך השלכות שליליות מיידיות עליו. במקביל, ממליצה מאד על הדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים כדי לסייע להם לחדד את כללי ההתנהגות בבית, ולבסס יכולת להפעיל סמכות הורית יעילה. בהצלחה ליאת

שלום, זקוקה לפסיכולוגית ילדים מצויינת בכ"ס / הוד השרון /רעננה למקרה מורכב שכולל בעיה בריאותית במשפחה.

שלום רב, מדיניות האתר אינה מאפשרת פרסום שמות מטפלים מעל גבי הפורום, ולכן את מוזמנת לצרף הודעת המשך עם כתובת מייל מעודכנת, בתקווה שקוראי הפורום (ואולי גם אני) ישלחו לשם את המלצותיהם. בהצלחה ליאת

אנו זקוקים ליעוץ דחוף - ביומיים האחרונים בתנו בת ה-6 וחצי עוברת איזשהו משבר הבא לידי ביטוי בכך שהיא לא מפסיקה לשאול על כל דבר אם "זה בסדר"?. כל מילה שיוצאת לה מהפה, כל תנועה או נגיעה שלה במשהו, אפילו כל מחשבה שיש לה היא שואלת אם זה בסדר שהיא חשבה ככה. אם זה בסדר שהיא לא יודעת. אם זה בסדר שהתבלבלו לה המילים. אם זה בסדר שהיד שלה בטעות נגעה בברך. ככה כבר יומיים והילדה ממש נראית עצובה ומתוסכלת (היא לא מסוגלת לא לשאול אבל מתישה גם את עצמה). בקיצור, נראה משהו לא פשוט ולא רגיל ואין לנו מושג איך לגשת לדבר כזה. בינתיים אנחנו רק אומרים לה על הכל שזה בסדר. כיצד ניתן לעזור לה?

שלום שרון, אכן נשמע שבתכם עוברת משהו, אולי הצפה של חרדה, הגורמת לה לחוש אחריות או אשמה מול דברים רעים שעלולים לקרות. בגלל שהחשיבה של ילדים בגילה עדיין מאד קונקרטית, ייתכנו קישורים בלתי רציונליים בין אירועים ("אם אעשה כך... יקרה כך וכך"), הנעשים בעקבות משהו ששמעה או משהו שהסיקה. מציעה להמשיך ולהרגיע, מבלי לעשות עניין גדול מעבר לזה. אם התופעה לא תחלוף תוך שבוע-שבועיים, ותראו שהמצוקה והחרדה נמשכות, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני. בברכה ליאת

ליאת שלום בני בן ה-9,בכתה ג' , מגלה יחס מאוד לא אוהד כלפי בית הספר והמחנכת שלו בפרט.הוא משאיר את הציוד בבית הספר, ומגיע ללא ציוד הבייתה,בנוסף אף פעם אין לי שיעורים מאחר וסיים בכתה.רוב המורות מתלוננות, על אי הגעה לשיעור עם הציוד הדרוש, כמו כן עכשו גם התחיל להגיע באיחור לשיעורים. בקיצור מגלה אנטי מאוד חזק לכל מה שקשור ללמידה,לטענתו תלמיד חרוץ הוא חנון והוא לא מוכן להיות כזה. גם בבית לא קל ואינו מקבל מרות, מבחינת שינה בזמן,מרבה להרביץ לאחיו הצעירים. הוא התחיל רכיבה על סוסים שגורמת להרבה טוב,בנוסף נתחיל שיחות עם פסיכולוגית. חשוב להזכיר , כי מדובר בילד אינטלגנט ובוגר בעל הישגים לימודיים טובים, אך הוא מתמרד ואינו מוכן לשינוי . מה לעשות?

שלום מאיה, מרדנות והתנגדות מול מטלות ביה"ס יכולות להיות קשורות למגוון סיבות. לפעמים זה קשור לחוויה מתמשכת של תסכול, כמו במקרים של לקויות למידה (מאובחנות ולא מאובחנות), קשיים אקדמיים אחרים או בעיות חברתיות בביה"ס. לפעמים זה חלק מקושי רגשי ממוקד יותר (חרדה, דיכאון), שמקורו בנסיבות חיים. לעיתים מדובר בבעיית גבולות בבית, המחלחלת גם לזירה הבית-ספרית (היו בדברייך רמזים לכך שזו אפשרות סבירה), ועוד. אתם מתחילים טיפול פסיכולוגי, וסביר להניח שבפגישה הראשונה (ואולי גם בשניה) תתבקשו לפרט את כל הרקע ההתפתחותי והמשפחתי של הילד, ועל סמך המידע הזה יוכל המטפל להעריך את מוקד הקושי ולהציע התערבות מתאימה. אנו נמצאים בסוף השנה, מה שיכול לאפשר עבודה טיפולית חשובה עד לתחילת השנה הבאה. השתדלו לנצל את התקופה הזו באינטנסיביות, ולהתגייס לקראת שינוי בביה"ס ובבית. אין לי ספק שכדי שהשינוי יהיה משמעותי, נדרשת גם הדרכת הורים שתסייע לכם בהשבת העמדה הסמכותית בבית. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, אני ובעלי חושבים על לנסוע לניו יורק לשבוע בלי הילדה- בת השנתיים. יש לציין, כי בכוונתנו להשאיר אותה עם סבא וסבתא אצלנו בבית, אותם היא מכירה ואוהבת מאוד- הם רואים אותה ונפגשים איתה כל יום (גרים לידנו) ואמא שלי מטפלת בה חלק מהימים בשבוע. עד כה נסענו בלעדיה פעמיים- כשהיתה בת שנה לחמישה ימים וכשהיתה בת שנה וחצי לשלושה ימים. בשתי הנסיעות לא היה נראה שזה מזיז לה- היא מאוד נהנתה עם ההורים שלי והתנהגה רגיל והגיבה בסדר גמור כשחזרנו. האם לנסוע לשבוע זה מוגזם? האם עלול להגרם לה נזק מכך? תודה!

שלום נטע, בגיל שנתיים הפרידה יכולה להיחוות קשה יותר בהשוואה לפעמים הקודמות, כי הילדה כבר מבינה טוב יותר את משמעות העזיבה שלכם. אם היא נשארת בסביבתה המוכרת בחברת סבא וסבתא האהובים, והשגרה שלה נשמרת פחות או יותר, לא צפוי להיגרם לה נזק פסיכולוגי לטווח הארוך, ככל שאפשר להתנבא מבלי להכירה אתכם. אני מניחה שיהיו רגעי משבר וגעגוע, אך הפינוק והאהבה של הסבים יוכלו למתן ולרכך אותם. סעו לשלום וחזרו בשלום, ואל תשכחו להביא מתנות בברכה ליאת

שלום. ביתי בת 2 וחצי. בתקופה האחרונה היא מתנהגת שלא כהרגלה, היא רגישה מאוד ועוברת בצורה קיצונית משמחה לבכי ועצבות. היא כל רגע שואלת אם היא מתנהגת יפה, נלחצת שקורה לה משהו(כאב ,מכה ) ומיד מתחילה לבכות בפאניקה נוראית ולא מוכנה להגיד כלום. יש לציין שאנו מצפים ללידה נוספת בחודש הקרוב וביתי מדעת לכך. תודה מראש

שלום קובי, מה שאתה מתאר לא נשמע מדאיג במיוחד, במיוחד לאור העובדה שמדובר בפעוטה בת שנתיים וחצי שעדיין אינה מסוגלת לווסת את רגשותיה ואת דחפיה. ככל הנראה הלידה המתקרבת (ויותר מזה המתיחות שלכם סביב האירוע) תורמות גם הן את תרומתן. אפשר לנסות ולעזור לה בדרך של עמדה סלחנית ומרגיעה או הסחת דעת, ולקוות שהתקופה הרגישה הזו תחלוף. מאחלת לכם לידה קלה ומהירה והרבה נחת לאחריה ליאת

בני בן 4 עושה פיפי בשירותים מזה שנה, וקקי עושה רק בטיטול, ליד האסלה על הרצפה.ניסינו ה-כ-ל: טבלאות, מדבקות, ישיבות סרק עם הקראת סיפור, ישבנונים מכל הסוגים, ניילון נצמד על האסלה, הבטחות לפרסים - וכלום. הוא אומר שהוא לא יושב על השירותים כי הוא מפחד שהקקי יוצא החוצה. אציין שהוא ילד מבריק. מה עושים??

שלום יעל, יש ילדים החווים את הקקי כחלק הנושר מגופם, ולפיכך מרגישים חרדה רבה סביב היציאות. הפיתרון במצב כזה הוא הסברתי בעיקרו. בגלל שמדובר בילד נבון, שווה להשקיע בהסברה המלווה בספרים או תרשימים המפרטים כיצד נראה ופועל גוף האדם בכלל ומערכת העיכול בפרט, כמובן באופן המותאם לגילו. מעבר לכך, אני מציעה לא לאפשר יותר שימוש בטיטול. כל עוד הטיטול הוא אופציה, יהיה לו קשה מאד לוותר על כך. העדיפו את הסיר בשלב זה, שכן שם 'נפילת' הקקי נחווית פחות מאיימת. גם אם יהיה לזה מחיר זמני של עצירות, בעיני זו הדרך הטובה ביותר בנסיבות הללו. בהצלחה ליאת

תפסתי את בני בן ה 11 נוגע בטוסיק לבני בן ה 7. כעסתי מאוד, והסברתי להם שאלה אברי מין ולא נוגעים בהם וכו' אבל גם הכתי אותם בידיהם ואיימתי להעניש אותם. האם נהגתי נכון? אני לא יודעת איך להתמודד עם זה אשמח לקבל יעוץ. תודה

שלום לילי, לא ציינת באיזה הקשר נעשו הדברים (האם כשהיו לבדם? האם בזמן מקלחת? האם כחלק ממשחק?), וזה מידע חשוב ורלוונטי כדי לקבוע האם מדובר במשהו שיש בו איום או הטרדה, או שזה חלק ממשחק בין אחים. ההסבר שנתת הוא הדבר הנכון לעשותו, לפחות לדעתי - הסבר על פרטיותם וצנעתם של איברי הגוף האינטימיים ועל ההכרח לכבד את המרחב הפרטי של הזולת. לא ברור לי מדוע הכית את ילדייך ואיימת להענישם. מכות מוגדרות היום כעבירה על החוק, ולכן אני קוראת לך להימנע משיטת חינוך נפסדת זו. גם עונש במקרה זה מיותר לדעתי, ואפשר להסתפק בהסבר. בברכה ליאת

הילדה שלי בת 9 התחילה בזמן האחרון לאסוף זבל כל דבר שהיא רואה על הרצפה מדרכה כביש בכל מקום ובכל מצב עם זה שקית של חטיף עם זה חבל עם זה פיסת נייר זבל מכל המינים הסוגים היום היא חזרה הבייתה כל התיק בית ספר שלה היה מלא בזבל אני מנסה להבין אם היא מחפשת במה למשהו אבל יש לה מספיק במות של תשומת לב היא לא אנמית מבחינה פיזית כי אומרים שיש לזה קשר אני גם לא יודעת עד כמה זה משחק עם הסובבים אותה ועד כמה זה מציאותי שאין לה שליטה מבקש את יעוצכם

שלום צביה, לדעתי נדרשת חו"ד של איש מקצוע (פסיכולוג ילדים קליני או פסיכיאטר ילדים), שיוכל לברר האם יש ברקע הפרעת חרדה כלשהי (טורדנית-כפייתית), התנהגות מרדנית מתנגדת, או כל דבר אחר. תוכלי להתחיל ברופא הילדים שיפנה אתכם הלאה. בברכה ליאת

אכן כן ישנם הפרעות חרדה וגם לאחרונה התנהגות מאד התנגדותית ומרדנית יש גם המלצת יועצת בית ספר לטיפול פסיכולוגי וכן אני מחפשת פסיכולג קליני שעובד עם כללית מושלם דרכם יש רק אחד באיזור חיפה שנגיש אליי אך הוא יכול להתחיל טיפול רק בעוד חודשיים ומצאתי פסיכותרפיסתית אך ההחזר במקרה הנ"ל לא מוכר בכללית כי הם דורשים רק תעודה של פסיכולוג קליני או עובדת סוציאלית קלינית האם ברשותך מידע על פסיכולוגים קליניים לילדים שנמצאים באיזור חיפה בלבד אשמח לקבל את עצתך תודה

שלום צביה, לצערי, איני מכירה מטפלים לילדים באזורכם, אך גם לו הייתי מכירה כזה, אין באפשרותנו לפרסם שמות פסיכולוגים בפורום, כדי לא להפכו ללוח פרסומי. אם תרצי לנסות להיעזר בהמלצות של קוראי הפורום, תוכלי לכתוב שוב ולצרף כתובת מייל מעודכנת, אליה (יש לקוות) יישלחו ההמלצות. מזכירה לכולכם שיש באתר זה אינדקס מטפלים המסווג גם לפי אזור מגורים. שווה לבדוק גם אופציה זו. בהצלחה ליאת

אני אובדת עצות.. ניסיתי בכל דרך לשוחח עם בתי בת ה-13 , היא מסתובבת פתאום עם חבורה של ילדים וילדות "לא טובים".. מקללים, מילים וגסויות לא מתאימות לגילם ובכלל..יש לה פתאום "חבר" ידוע לי שהם התנשקו אולי עוד.. וכואב לי שמנצלים את תמימותה עם מילים כמו "אני אוהבת אותך נסיכה".. היא מפותחת לגילה.. והסברתי לה מה הצרכים של בנים.. ושהם "חרמנים" בגיל הזה כמובן ורוצים רק לגעת בבנות.. והיא לא מוכנה לשמוע.. היא משקרת לי כמעט כל יום ובשבת האחרונה היא שיקרה לי שוב, נסעה לבלות את השבת אצל חברה מהבית ספר (בית ספר דתי יש לציין) ואני הייתי שמחה והסכמתי ולאחר מוצאי השבת התברר לי שהן היו עם בנים (כולל החבר של בתי כמובן) כל השבת.. והיא משקרת לי בכל הזדמנות, גיליתי שהיא "גונבת" ממתקים מהמטבח ומחביאה אותם בתיק שלה ושמישהו שואל "מי אכל את כל הוופלים שהיו? או מי אכל את השוקולד? היא מחכישה בתוקף.. ואנו יודעים שזאת היא!1 מה אני אמורה לעשות?? יש לציין שהיא השלישית מתוך חמישה ילדים וכבר גידלנו ילדים גדולים ממנה (כהיום גיל 18 -16, גם בנות) ולא היו לנו צרות כאלה!! נתנו לה -אני ובעלי- עונשה מאז השבת האחרונה על זה שהיא שיקרה לנו והלכה להיפגש במתוכנן עם בנים.. והיא עכשיו בעונש, אבל אני יודעת שהיא מדברת איתו דרך הפלאפון של חברות בהפסקות מבית ספר, היא לא מוכנה להיפרד ממנו.. היא אומרת שהיא לא תיפרד ממנו והיא מאד מתחצפת אלינו בכל הזדמנות שמנסים לדבר איתם בצורה נעימה ולהסביר לה שהיא פשוט טועה. אודה לכם אם תוכלו לתת לי עצה, עזרה. תודה רבה!

שלום רב, הצורך של מתבגרים צעירים לבלות בחברת בני המין השני הוא צורך טבעי, בריא ונורמלי. לא ציינת אם אתם עצמכם מנהלים בבית אורח חיים דתי, ובכל מקרה, ניתן להבין מדברייך, שלמרות שבתכם לומדת בבית ספר דתי, היא מעדיפה סגנון בילוי ואורח חיים פתוח יותר. בית ספר דתי אינו משמש הגנה מפני הפיתויים. כמו שאתם רואים בעצמכם, הגבולות נפרצים בנקל, ולכן במקום לקחת על עצמכם תפקיד של בלשים או מענישים, מוטב לחלץ אותה מה'מחתרת', להכיר בכך שאינה חיה לאור הציפיות שלכם, ולנסות לבסס יחסים של פתיחות ואמון (כדי שלא תצטרך לשקר ולגנוב). כך, למשל, במקום להעניש אותה על שבילתה עם החבר שלה, הזמינו אותו אליכם בנדיבות, ואולי תרוויחו פעמיים: גם תראו עם מי ומתי היא יוצאת וחוזרת, וגם תרוויחו את היחסים הטובים איתה, שכרגע הולכים ומתערערים. מה את אומרת? ליאת

מה אני אומרת? שאני לא מסכימה איתך בשום אופן!! להזמין בחור בן 13 (עוד מעט 14) במנצל תמימותה של ילדה בת 12 כדי לנשק אותה/לגעת בה, אלי הביתה?? ממש... אין שום דבר טוב בזה שיש "חבר" בגיל הזה.. פשוט כך.. ודווקא עד שענית כאן, הדברים הסתדרו הרבה.. גם בעלי דיבר עם הילדה והסביר לה בתור גבר מה בדיוק הבנים רוצים.. ולמה לא צריך חבר בגיל הזה.. בקיצור, דווקא היום עדין של "הכל מותר" אנחנו גאים שלא הכל מותר אצלנו ומאז שהיא בעונש אין לה פייסבוק, מחשב, טלפון וניתקה קשר עם החבורה הזאת ברוך השם! כנראה שלהסביר ובו זמנית להציב גבולות זה כן עוזר, ועשינו זאת.

תלמיד כיתה ט אמר בשיעור בקול רם: יש לך פות. הוא אמר זאת כלפי תלמיד אחר שיש בצד השני. בשיחה אישית אמר שלא התכוון לכך באמת אלא בצחוק. והבטיח לא לומר זאת שוב. האם צריך לשוחח על כך עם הוריו ולהמליץ טיפול?

שלום רב, בעיני, יש ערך רב להסכמים של כבוד עם תלמידים בכל גיל, וככל שמערבים פחות את הוריהם, כך הסיכוי שישתפו פעולה עם המורה גדול יותר. במקומך לא הייתי עושה דבר במקרה זה. בברכה ליאת

אני מחנכת כיתה י . יש לי תלמיד שאמר בריש גליי כי המורים בעיניו מפגרים והמערכת בעיניו מפגרת. ולמה? כי לו פותחים בפניו את ההזדמנות ללמוד שני מקצועות מוגברים שהוא מתעניין בהם. התלמיד הזה מוכר לי משנים קודמות כתלמיד שהיה מתבטא בחריפות כלפי עוול לדבריו, או כל דבר שאינו מוצא חן בעיניו. הגבתי מאוד עניינית ואמרתי לו אם ככה גם אני מפגרת בעיניך. והדיון נמשך כרגיל. בהמשך פניתי ליועצת בית הספר סיפרתי לה על האירוע והיא טענה שעליי לקחתו קודם לשיחה אישית וציינה בפניי שמדובר בעיניין משמעתי ולכן איננה מטפלת במקרים כאלה. כמובן ששוחחתי עם הילד . אך גם הבעתי את כעסי כלפי היועצת שהתחמקה מתפקידה. האם נכון לדעתך להתעקש על שיחה ייעוצית עם הנער?

שלום רב, אני מאמינה שהסוכני השינוי העיקריים בחייהם של ילדים ומתבגרים (בריאים) הם דווקא ההורים, המורים והדמויות המשמעותיות האחרות בחייהם, ופחות היועצים והמטפלים ה'מוצנחים' עליהם באופן מלאכותי. הנער שאת מתארת נשמע דעתן, אולי קצת חצוף, אבל בסה"כ לא משהו שאי אפשר להכיל במסגרת של שיחה ישירה ופתוחה ביניכם. למה, בעצם, את או הוא צריכים את היועצת? במה תרומתה תהיה גדולה משלך? הייתי מנצלת את הטרוניה שלו כלפי המערכת ה"מפגרת", ומזמינה אותו להיווכח ש*לך* דווקא כן אכפת ממנו. לכן, התשובה שלי היא - כן, שווה להתעקש על שיחה ייעוצית איתו, אך אין לי ספק שבשביל זה לא מוכרחים את היועצת... בהצלחה ליאת

שלום, בתי בת ה-5, מאוד ביישנית וחסרת ביטחון. לאחרונה החלה למצוץ אצבע (כאשר נגמלה ממוצץ בגיל 4 ומעולם לא מצצה אצבע לפניי). הגננת גם שמה לב לכך ואמרה שזה נובע מתוך חוסר ביטחון. בעלי ואני גם היינו ילדים ביישנים, ואני נוטלת רסיטל מזה כ-6 שנים לאור חרדות ודיכאונות שהיו לי. הכדורים מאוד עוזרים לי. ורציתי לשאול אם מומלץ לתת גם לילדים תרופות ע"מ שיוכלו להתמודד יותר טוב בחברה?

שלום כרמית, רסיטל, כשאר התרופות ממשפחת ה-SSRI, מיועדת לטיפול במצבי חרדה ודיכאון. ביישנות וחוסר ביטחון אצל ילדים לא 'נתקן' באמצעות תרופות, מה גם שלעיתים מדובר בנטייה אישיותית, המלווה את האדם כל חייו כתכונה יציבה. כדי שילד יתפקד טוב בחברת בני גילו, חשוב לעודד את הכישורים החברתיים והבינאישיים שלו, את יכולותיו הרגשיות (כמו היכולת לאיפוק, עמידה בתסכולים, וויתור והתחשבות) והקוגניטיביות. אם את מרגישה שמצבה מצדיק טיפול, מוטב לפנות לעזרתו של מטפל רגשי (טיפול פסיכולוגי או טיפול באמנות). בהצלחה ליאת

שלום! לי יש ילד בן 4 שהוא מאוד מאוד מפונק עד כדי כך שזה מפריע למהלך היום: הילד כול הזמן רוצה שאני ירים אותו ומדבר בפינוק ,מדבר בבכי כול הזמן..אני לא יודעת איך לשנות לו את זה..אני מסבירה לו שאני אשמח אם הוא ידבר בצורה ברורה ולא בפינוק ככה אני יבין אותו..סתם דוגמא:היינו בהצגה אתמול והיו כסאות קטנים במיוחד לילדים הבת שלי בת 5 ישר רצה להתיישב שם והילד שלי כול ההצגה ישב עלי ולא רצה לרדת ובכה.איך אני יכולה לשנות את זה ?זה מוציא לי את כול הכוח במיוחד שאני בהריון עכשיו(לא שתפתי את הילדים בנושא ההריון).

שלום רב, ילדים לא נולדים מפונקים, אלא הופכים לכאלה בעזרתנו האדיבה. הילד הנבון שלך למד שכאשר הוא בכייני ו'אומלל', הוא זוכה ליחס מיוחד, ואפילו נשיאה על הידיים בגיל שזה כבר לא מקובל. המצב ישתנה כאשר הוא ילמד שהתנהגותו ה'תינוקית' שוב אינה מזכה אותו בתשומת לב מיוחדת. בדוגמא שנתת, אפשר היה להגיב בשקט ולומר: יש כאן כיסאות לילדים. זה כבד לי ולא נוח כשאתה יושב עלי. אם אתה לא יכול לשבת בכיסא כמו גדול, נוכל לצאת ולוותר על ההצגה. יכול להיות שהייתם מפסידים את דמי הכרטיס, אך הייתם מרוויחים שיעור... באופן דומה, תוכלי לומר לבנך שאינך יכולה (או רוצה) להרים ילד כ"כ כבד על הידיים, ולכן יהיה עליו לנסות ולהירגע בדרך אחרת. כאשר הוא מדבר כמו תינוק, השיבי לו בטון רגיל, תוך התעלמות מהסגנון הבכייני. זכרי שמשהו בתגובות שלך ממשיך לחזק את ההתנהגות הזו, ולכן אין ברירה אלא להתחיל את השינוי אצלך... אם תרגישי שאת מתקשה להתגבר על זה בכוחותייך, תוכלי לפנות להדרכת הורים קצרה. בהצלחה ליאת

שלום, אני אמא לילד בן 4 ותאומות בנות שנה וארבע. בני בן הארבע הוא ילד מקסים, נבון, רגיש ואוהב, מתייחס בקסם רב ובאהבה גדולה לאחיותיו הקטנות, נהדר בגן ובבית. הכל בסדר. אני לא ממש יודעת להגדיר את הבעיה אבל מפריע לי שהוא לא מתנהג בעקביות בכל הקשור למפגשים עם חברים, קרובי משפחה וכ. המפגש הראשוני יכול להיות חיבוק, נשיקה וחיוכים (למשל עם סבתא) או פתאום יום למחרת פנים זועפות ומתחבא מאחוריי. כך גם עם חברים שהוא מאוד אוהב- יכול להיות שיגיע הביתה מהגן ואציע לו לראות חבר והוא יגיב בזעף- לא רוצה ולא מוכן- ופתאום אחרי עשר דקות או אחרי שכנוע קל הוא יציג את הביקור כדבר משמח. כאשר הוא מגיע הביתה מהגן ויש הפתעה שהוא לא ציפה לה- למשל, אחד הדודים שלו פה- הוא יכול לשמוח מאוד אבל לחילופין יכול גם להתרגז ולשאול- מה הוא עושה פה?? (מדובר באנשים שהוא באמת מאוד אוהב). לעולם אין לדעת איך יגיב למצבים מהסוג הזה. ודוגמא אחרונה- יכול להיות מצב שבת דודתו (חברתו הטובה ביותר) תהיה איתו אחה"צ שלם והם יהנו וישחקו ואז בשלב מסויים הוא יגיד- נו , שהיא תלך כבר הביתה... אני משתדלת להכין אותו תמיד למצבים "מפתיעים" ולהודיע לו מראש אם מישהו בא וכד אבל לא תמיד זה עוזר... האם מדובר במצבי רוח משתנים? מאיפה זה יכול לנבוע? אם היה מדובר ביחס כלפי זרים הייתי מצליחה להבין אבל מאחר וזה קורה עם בני משפחה וחברים- זה לא ברור... אשמח לדעתך...תודה

שלום רב, גיל ארבע הוא התחנה הבאה, אחרי גיל שנתיים ה'נורא', שבה מופר האיזון ומופיעות התנהגויות מרד וחוסר איזון רגשי. הילדים חסרים עדיין את המנגנון המווסת, ולכן הם נראים קפריזיים, לא עקביים וחסרי נימוס. ההתנהגות שאת מתארת אינה קשורה בדר"כ לזולת (זר או קרוב), אלא למצב הרוח הרגעי שבו תופס אותו המפגש. בהדרגה, עם היכולת הגדלה והולכת להפעיל מנגנונים של איפוק ווויסות, ההתנהגות של בנך תהיה יותר מתונה ונשלטת. בברכה ליאת

שלום, בתי בת 2.5 שנים. גמולה כבר 4 חודשים בערך. הגמילה עברה ללא קושי ובמהירות יחסית. בשבועיים האחרונים היא מתאפקת כל הזמן, ולמרות שאני מציעה לה ללכת לשירותים כשאני רואה זאת, היא מסרבת בתוקף עד שלבסוף 'בורח' לה בתחתונים. גם כאשר היא מבקשת ללכת לשירותים, זה אחרי שהטיפות הראשונות כבר יצאו בתחתונים ותמיד צריך להחליפם (דבר שלא קרה לפני כן! היא היתה מזהה בדיוק מתי היא צריכה לשירותים!). לציין שלא קרה שום שינוי מיוחד לאחרונה: לא נכנסה לגן חדש , לא נולד אח וכד'....(היא כל הזמן מדברת על זה שהיא רוצה אח) מה היא מנסה לומר לי ברגרסיה זו וכיצד להתנהג עימה??

שלום רב, אני מציעה להתייחס לפספוסים עדיין כאל חלק מתהליך הגמילה, ולא כאל רגרסיה ממקור רגשי. יש ילדים שבתחילתו של התהליך מאד דרוכים, ולכן נוצר רושם ראשוני של שליטה מוחלטת. בהמשך, כשקצת נרגעים, יכולות לקרות תאונות כמו אלה שאת מתארת, המתרחשות בעיקר בזמן שהילד מרוכז מאד במשהו אחר. זה אופייני במיוחד אצל הגמולים הצעירים, שעדיין מתקשים לקרוא מהר את האיתותים מהשלפוחית. התאזרי בסבלנות עוד קצת, והשתדלי לא להעיר או לכעוס בהצלחה ליאת

שלום, אני מחפשת בדחיפות פסיכולוג ילדים באיזור רחובות.

אנא הוסיפי את כתובת המייל שלך שאוכל לשלוח לך המלצה

היי מיכל, הנה, כבר ממתינה לך המלצה משמרית. הוסיפי לכאן כתובת מייל, מאחר ואיננו נוהגים לפרסם שמות מטפלים מעל גבי הפורום. בהצלחה ליאת

בתי בת 3 (בסוף יוני) התחלנו את הגמילה בפסח. שבוע ראשון היה מאוד קשה בשבוע השני היתה כבר הפנמה מצידה והתחילה להשתפר וגם עשתה קקי בשרותים. בשבוע השלישי כבר ביקשה בעצמה כשהרגישה שיש לה פיפי או קקי. והכל נראה בסדר חוץ מפיספוסים קלים פה ושם. בשבוע וחצי האחרונים אני מרגישה נסיגה רצינית בעיקר בפיפי. היא לא אומרת מתי יש לה והיא עושה בתחתונים ואפילו לא מפריע לה אני מדברת איתה ומסבירה לה וזה לא עוזר . אני לא כל כך מרוצה מהגישה של הסייעות בגן הן "מעודדות" אותה לעצמאות אבל בגישה קצת אגרסיבית לטעמי כשיש לה פיפי בגן היא הולכת לבד לשרותים ואמרתי להן שאולי זה גם יוצר אצלה בעיה כי זה מלחיץ אותה שהיא אמורה להסתדר לבד עם הורדת המכנסיים והתחתונים וזה לא תמיד קל. ביקשתי שעד שתתבסס הגמילה שלה ישתדלו ללכת איתה לשרותים, לא נראה לי שהן עושות את זה כי הן לא מסכימות איתי. דבר נוסף היא קשורה למוצץ ושמיכה וכל הזמן הן לוחצות עליה להפסיק כי היא כבר גדולה אמרתי להן שאני לא גומלת אותה ביחד מכל הדברים אלא לאט לאט שקודם נסיים עם הגמילה מהחיתול ואח"כ נמשיך. זה גם תורם ללחץ עליה. אודה לך אם תעזרי לי ותתני לי כלים איך לקדם את הגמילה שלה ולהכנס למסלול נכון עם הגמילה ועם הסייעות.

שלום עינת, לעיתים קרובות מי שלחוץ בתהליך הגמילה זה דווקא ההורה, המשליך את הלחץ על הילד ומייחס לו קשיים, פחדים או עכבות שלא בטוח שקיימים בו באמת. כרגע, איני רואה סיבה לדאגה שלך, גם אם היא מפספסת הרבה. זה חלק מתהליך נורמלי, וכמו שאת רואה בעצמך, זה גם לא כ"כ מפריע לה. העובדה שהסייעות בגן מתייחסות אליה כאל גדולה ולא עושות לה הנחות מעודדת דווקא, ואני מציעה לך לנסות לאמץ גישה דומה. ולשאלתך השניה- ברוב גני הילדים לא מאפשרים לילדים להיצמד למוצץ ושמיכה בשעות הפעילות של הגן, ובמידה של צדק. את ההדרגה שאת מבקשת (גם כן בצדק), תוכלי להשיג בכך שבבית תרשי לה להיצמד לחפצים הללו ככל שתרצה. בברכה ליאת

שלום רב! בת 41 נשואה + 2 ילדים. בעלי גאון אך ללא אינטליגנציה רגשית כלל וכלל כל היום עובד ובערב שמגיע רץ מיד למחשב עד השעות הקטנות של הלילה. כמעט ואין לו חברים ואין לו עניין בכלל בחיים. לעיתים אני מריעה על התנהגותו זו (_בדרך כלל מעדיפה לסבול בשקט בגלל הילדים שלא רוצים שנתגרש בני 8 ו 7. על השנים בעלי מקניט אותי מקלל ומשפיל. בני הבכור ילד מחונן היה עד לכל הדברים כל השנים עתה הוא מקלל אותי מרביץ ליד אנשים ברחוב ליד ביה"ס ובכלל עושה בושות. בקושי יש לי שליטה עליו אביו הרי עסוק בדברים שלו והענינים יוצאים מכלל שליטה. לעיתים אני חושבת שעדיף כבר להתגרש ולגמור את כל הסבל הזה. אנא עזרתך. שרית

שלום שרית, גירושין הם עניין קשה מאד, אך חיים זוגיים אומללים, שיש בהם התעללות, השפלה ובדידות, יכולים להיות קשים אף יותר. כמו שאת רואה, ניסיונותייך לשמור על הילדים שלך ממפח נפש וסבל, עולים במחירים אחרים, של אובדן הסמכות ההורית שלך, ולמידה של התנהגות חסרת כבוד כלפייך (ואולי כלפי נשים בכלל). אני מפצירה בך להגיע להתייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת, ראשית כדי לקבל תמיכה בעצמך, ובהמשך להחליט על המשך הדרך, ביחד או לחוד. עד אז, אל תרשי לבנך לדבר אליך בחוסר כבוד או להכות אותך. אם וכאשר יהיו ניסיונות כאלה מצידו, החזירי אותו מיד הביתה ובטלי את הפעילות המשותפת איתו. הודיעי לו שכל עוד הוא מדבר אלייך ככה, אינך מוכנה להתייחס אליו או לבלות במחיצתו מעבר למה שהכרחי. המטרה היא שילמד שכדי להרוויח אותך כאמא כייפית, יהיה עליו לנהוג בך כבוד והתחשבות. מעודדת אותך להגיע בהקדם לאיש מקצוע ולהחזיר לעצמך איכות חיים. בהצלחה ליאת

שלום ליאת - ובהזדמנות זאת תודה על פנייה קודמת ! בני, בן 5 וחצי. הוא כל הזמן מבקש שאקנה לו ! ממש כל הזמן, אני מרגישה שזה כבר ממש מוגזם. אני לא יודעת מה לעשות, אני לא מחסירה ממנו כלום, כל דבר שהוא מבקש הוא מקבל. מה עושים??

שלום אתי, אני אוהבת שאלות כאלה, כי התשובה עליהן נורא קלה, קצרה ופשוטה: מה עושים? לא קונים! כאשר את קונה לו כל מה שהוא מבקש, את חוסכת ממנו את ההזדמנות ללמוד מהם איפוק, דחיית סיפוק, התחשבות, והבנת המציאות. אחרי הכל, לא תמיד הוא באמת יוכל לקבל כל מה שהוא רוצה, ועליו ללמוד להשלים עם האפשרות הזו, וללמוד להתמודד עם התסכול הכרוך בכך. מעבר לכך, הוא עלול לקשר בטעות בין אהבתך לבין הקנייה, מה שעלול להניח את היסודות לקשיים רגשיים ולרעב תמידי (עוד! עוד!) שאינו יודע שובע. מה שמסבך את המצב אף יותר, זה (אולי) הקישור שגם את עצמך עושה בין שני הדברים: אמא שקונה ולא מחסירה דבר היא אמא אוהבת! זאת אמונה רווחת, אך היא אינה נכונה כלל. אמא אוהבת קונה עפ"י הצורך והיכולת, ומעניקה לילדיה חום ותשומת לב לאו דווקא דרך רכישה חומרית. מחזקת אותך לקראת השינוי, ומעודדת אותך להתחיל להגיד לא. בהצלחה ליאת

שלום רב. הבן שלי בן 8 וחצי. לא ברור לי למה אבל הוא מפחד מהחושך. הוא הולך לישון בסדר גמור אבל אם הוא איתי בחדר וצריך ללכת לחדר סמוך לקחת ספר או לקחת שתיה מהמטבח הוא מפחד ומעדיף לוותר. האם זה נורמאלי??? האם יש משהו לעשות??? לציין כי לא היו לו חוויות טראומטיות כגון פריצה לבית אז באמת אני לא מבינה מאיפה באים הדברים. תודה מראש :)

שלום שני, כמו שכתבתי זה עתה לעדי (כאן מתחתייך), פחדי ילדות כאלה נפוצים למדי, וברוב המקרים חולפים מעצמם. כדי לעזור לילד להתמודד, ועם זאת לא להפוך את הפחד לסיפור נושא רווחים, כדאי להישאר תומכים ומכילים, אך לא לגלוש לפינוק-יתר או לניסיונות פיצוי ורחמים. אפשר לעזור לו ולהביא במקומו את הספר מהחדר החשוך, אך לעשות הכל כדי לעודד אותו להתמודדות והתגברות, ולא לגלוש למתן שרותים מיותרים. כמו תמיד, גם כאן, נדרשים רגישות, איזון ושכל ישר... זה יעבור ליאת

שלום ליאת, הבעיה שלי היא מורכבת ואני מקווה שאוכל לכוון אותך לראות את התמונה כמו שהיא. אני אם ל-2 בנים מקסימים. הבכור בן 7 וחצי והצעיר בן 4. הבכור ילד חכם ומקסים, רגיש ומצליח מאוד בלימודיו . בבי"ס אין בעייה מיוחדת . אולם בבית המצב שונה לחלוטין. מרבה לכעוס/להתווכח/למרוד/לעשות דווקא/להציק לאחיו הקטן (שאינו חף מקשיים כפי שתראי בהמשך). אם אבא שלו מצדיק את אח שלו, הוא מאוד מאוד כועס ומתפרץ/ מרבה לקנא ולהגיד שרק אל הקטן אבא מתייחס . אגב אני חושדת שלילד יש היפראקטיביות - מאוד תזזיתי ולרוב לא מסוגל להעסיק את עצמו. ולעיתים יש לו טיקים בעיקר באזור הפנים. משום שהבעייה לא מפריעה בבית הספר אני לא מעוניינת לאבחן אותו כרגע, אולם כן לטפל בו במישור הריגשי. הילד הצעיר עוד חודש בן 4.ילד מקסים ושובה לב, ילד עם מובנות דיבור נמוכה (ככל הנראה דיספרקציה וורבלית) מטופל אצל קלינאית פרטית. עבר אבחון נמצא בנורמה מבחינה קוגנטיבית. באבחון צוין גם קשב קצר לכפי גילו. מבחינה רגשית בגן (פרטי) לא רואים בעייה מיוחדת ובבית לעיתים לעיתים מתוסכל שלא מצליח להביע את עצמו (אם כי אנחנו מנסים להיות מאוד מאוד סבלניים אליו) מתעקש על כל מיני דברים. רוב הבעיות מתחילות במריבות בין הילדים (מסוגלים להגיע למצב של התגוששות גופנית, אך לא ברמה של מכות חזקות) . אם אנחנו נמצאים עם כל ילד בנפרד הכל וורוד !!!! ברגע ששניהם יחד , אחד עם הקושי לדבר והשני עם ההצקות וההתפרצויות המצב מאוד מתוח. הרבה פעמים זה נגמר בבכי של אחד מהילדים או אפילו בפציעה קלה כתוצאה ממרדף אחד אחרי השני/נפילה/השתוללות/דחיפה וכו אני בגישה סבלנית ומכילה יותר(לא תמיד זה הולך,גם אני בן אדם..). מנסה להכיל את הקשיים שלהם ויחד עם זאת לתמרן בין הכלת הקשיים להצבת הגבולות. לא מאמינה בצעקות או אגרסיביות אני קוראת המון מנסה להשתמש בכלים שאני לומדת . בעלי הרבה פחות סבלני (בעיקר בסופי שבוע שנמצא איתם הרבה) והכי פחות סבלני למריבות ביניהם. נוטה להאשים את הגדול/לכעוס עליו/לצעוק עליו והגדול מאוד מתוסכל מכך ומגיב בבכי בכעס ובהתפרצויות. נראה שבעלי לא מצליח להבין את הקושי של הגדול כי הוא פחות בולט לעיין מאשר של הקטן. אבל אני יודעת שהוא לא בהכרח יותר קל. הוא מסוגל לצעוק על הילד ולהיות אליו אגרסיבי (להחזיק אותו בכוח) בנסיון להפריד בין הילדים. ואני מאוד לא אוהבת את הגישה הזו ולא מסוגלת להבליג על זה . הוא רואה שהגישה שלו ממש לא עוזרת וממשיך בשלו ואני משתגעת מזה. כשמנסים לתקשר ולדבר בינינו, וכשהאוירה רגועה (כשהילדים ישנים בד"כ) בעלי מסכים איתי ברוב הדברים אך בשעת מעשה חוזר לסורו, לא מתאפק ומסוגל להגיד לי שהילד מתנהג ככה כי הכל באשמתי , כי אני מפנקת אותו יותר מידי, או שהוא מקבל כל מה שהוא רוצה וכ"ו.... כמובן שזה משפיע על היחסים בינינו. אני רק רוצה לציין שבעלי לא אדם אלים בבסיסו, כלומר זה לא שהוא נוטה לתוקפנות או מצבי רוח סתם כך. זה קורה רק כשהילד מביא אותו לקצה גבול הסבלנות שלו, הבעיה שזה קורה יותר מידי פעמים. אני ממש מצטערת שכתבתי מגילה אולם רציתי לפרוש כמה שאפשר. לפי מה שפירטתי אשמח אם תכווני אותי מה כרגע הכי דחוף לנו: 1. הדרכת הורים? 2. טיפול רגשי לכל אחד מהילדים? 3. טיפול משפחתי? אני ממש מבולבלת ולא יודעת במה להתחיל וגם מאוד מאוד מעוניינת שהבחירה תעשה כמו שצריך על מנת להגביר את סיכויי ההצלחה. המון המון תודה.

אך חשובה, לצערי הרב אימי נפטרה לפני כחצי שנה. זה השפיע על כל המשפחה. אני והילדים היינו מאוד קשורים אליה, בעיקר הבכור (נכד ראשון). הוא היה מקבל ממנה אהבה ללא תנאי. ההתפרצויות שלו וההתנהגות שלו התחילו עוד לפני שנפטרה, אך נראה לי שישנה החמרה. מה גם שהוא נראה קצת סגור בנושא זה של האובדן.

שלום רינת, למיטב התרשמותי, לא מדובר ב'פתולוגיה' משפחתית רצינית, ולבד מהקשיים של הבן הצעיר שמטופלים, יש סיכוי טוב שתצליחו להרוויח מהדרכת הורים טובה, שיכולה להביא לתוצאות משמעותיות בזמן קצר יחסית. אין לי ספק שכולכם ביחד וכל אחד לחוד יכולים להרוויח גם מטיפול, אך כאן כבר נכנסים שיקולים נוספים של משאבי זמן וכסף. לפיכך, הצעתי היא להתחיל בהדרכת הורים, ולשקול בהמשך עפ"י הצורך. בהצלחה, ליאת

שלום, בני בן 7 מסיים כיתה א'. במשך תקופה ארוכה (אולי שנה) הוא מתעורר כל לילה וקורא לבעלי שיגיע אליו לישון איתו. בבוקר כאשר אני מנסה לברר מדוע הוא מתעורר הוא מציין כי הוא מפחד שיש גנב מתחת למיטה של אחיו. גם במשך היום הוא מפחד לגשת לשירותים המרוחקים יותר של הבית ובבמן המקלחת (מקלחת בחדר הורים) הוא מבקש שמישהו יהיה נוכח בחדר או אחד ההורים או אחיו הגדול (בן 10). אנו גרים בדירה רגילה ולא בבית גדול עם קומות ולכן הדבר מדאיג אותי. מה לעשות ? האם להמתין או שצריך לפנות לעזרה. תודה רבה !

שלום עדי, בעניין פחדי הלילה, אפשר ליזום מהלך 'מהפכני', של שבועיים בהם אבא ישן איתו בחדר כל לילה, כל הלילה (לא במיטתו אלא על מזרן אחר). צעד זה הוא מעט קיצוני, אך הוא בא להרגיע את הילד ולאפשר לו לישון לילה מלא מבלי להתעורר. אני מציעה לא לשנות דבר מהרגלי ההשכבה שלכם, מלבד זה שתודיעו לו ש"אבא יישן בחדר שלכם, כדי שלא תפחד משום דבר". ברוב המקרים, לאחר מס' לילות בהם יתעורר כדי לוודא שאבא לצידו, הוא יצליח להשיג רצף שינה טוב. רק אחרי שיישן מספר לילות מלאים ברציפות, אפשר יהיה להחזיר את הסדר הישן (מבלי להכריז על כך יותר מדי). חשוב! כדי לא להפוך את השינה של אבא בחדר לאירוע משמח שיהיה קשה לוותר עליו, יש להישאר ענייניים מאד, לא להקדים את שעת ההליכה לישון של אבא, ולמעט באינטראקציות או שיחות כשאבא בחדר. בנושא המקלחת, הייתי מציעה ללוות אותו, להראות לו שאין אף אחד בחדר, ולהבטיח לו שאתם שומרים עליו מהסלון. אם ייקל עליו להתקלח בשעות האור, אפשר לנסות להתחשב בו ולאפשר לו זאת. ברוב המקרים פחדי ילדות (נורמליים) אלה חולפים מעצמם. אם אתם רואים החרפה או פגיעה משמעותית ברווחתו או רווחתכם הנפשית, פנו לעזרה מקצועית. כרגע, נראה לי שעוד אפשר להסתדר לבד... בהצלחה ליאת

ליאת שלום, רציתי לעדכן אותך שנושא הפחדים בזמן המקלחת פשוט פסק מהיום הראשון שבו יישמתי את המלצתך. לאחר 3 ימים שוב הוא ביקש שנהיה איתו ליד האמבטיה וכאשר שוב אמרנו לו "בוא תראה אין אף אחד בחדר" זה עזר. ממש מדהים ! לגבי ההמלצה השניה עם שנת הלילה. התחלנו ליישמה לפני יומיים ונראה מה יהיה לאחר שבוע. תודה רבה על העצות !

יש לי ילדה בת 11 והיא הבכורה היא מתחצפת מקללת ולא מקשיבה לי ולבעלי זה הולך ומחריף והיא טוענת שהיא רוצה תמיד להיות במרכז ולקבל תשומת לב והיא רוצה להחליט ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות והיא לא אוהבת לעזור היא רוצה רק להנות, יש לי 4 ילדים עוד 3 בנוסף אליה והמצב בלתי נסבל, ככל שמתעקשים איתה היא יותר מתחצפת מה עושים

שלום גילי, בתך נוהגת בכם בחוצפה וחוסר כבוד, פשוט בגלל שהיא למדה שזה אפשרי. התעקשות אכן לא עוזרת במצב כזה, שכן מאבקי כוח מסתיימים כמעט תמיד בניצחון (מפוקפק) של הילדים. הדרך העדיפה, לפחות לאמונתי, היא לגרום לילדה להבין שכתוצאה מהתנהגות בעייתית היא תצא נפסדת, וכתוצאה מהתנהגות חיובית ומתחשבת היא תרוויח. אני לא מתכוונת לעונשים או פרסים, אלא לתוצאות שליליות וחיוביות, טבעיות ככל האפשר, הנובעות מהתנהגותה. עם כל הכבוד לדעתנות של בתך, היא עדיין בת 11, וככזו - עדיין תלויה בכם תלות מוחלטת וזקוקה לקרבתכם, לאהבתכם ולתמיכתכם הפיזית והרגשית. כשאת מציינת שהיא רוצה "רק ליהנות", אני תוהה מי מאפשר (ומממן!!!) את ההנאות הללו? אם היא תדע שכל טובות ההנאה שלה נעלמות בכל פעם שהיא מדברת אליכם בחוצפה, אין לי ספק שהיא תחשוב פעמיים לפני שתקלל, תתחצף או תפגע בכם. אין צורך לאיים מראש או להזהיר אותה, אלא רק לפעול בנחישות ובעקביות ברוח זו. כאשר אתם רכים, וותרניים ומעניקים מעצמכם ללא תנאי, אתם מלמדים אותה שהיא יכולה להמשיך לזלזל בכם. אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו, כהורים, כמי שאוהבים את ילדינו אהבה ללא גבול וללא תנאים. זה נכון במידה רבה, כל עוד נשמרים כללים בסיסיים המאפשרים התקיימות משותפת ולא פוגענית. אנחנו אכן הורים אוהבים ללא גבול, אך נדרוש מילדינו כבוד בסיסי, התחשבות וציות סביר. זכרו שכאשר אתם נותנים לילדה שלכם לנהל אתכם, אתם מותירים אותה למעשה ללא ההשגחה ההורית הנאותה, ומסכנים אותה בקשיים חברתיים ורגשיים. אני ממליצה לך מאד על פנייה להדרכת הורים קצרה, שתתן לך כלים להשבת הסמכות ההורית שנשחקה. בהצלחה ליאת

שלום רב! בתי בת 7 ילדה יפה מקסימה וחכמה. יש לי בן נוסף בן 8 וחצי. ישנה בעיה עם בתי בערך מגיל שנה. היא אינה מוכנה לישון. רק אם היא מאוד מאוד עייפת היא שוכבת במיטתה ונרדמת לילה שלם. בימים אחרים צריך להפציר ממנה מס' רב של פעמים לישון והיא מסרבת מוכנה לישון רק איתי. זה פשוט מתיש כל תהליך השינה הזה מכיוון שאיני יכולה כל יום לישון בדיוק באותה השעה איתה. מין הזדקקות כזאת שאהיה לידה למרות שאני איתה כל שעות היום. באם תוכלי לייעץ לי מס' עצות. בברכה, שרית

שלום שרית, בתך כבר נמצאת בגיל בו אפשר לצפות ממנה ללכת לישון ולהירדם בכוחות עצמה. הסירוב שלה לישון ולהירדם לבדה אינו נובע מחרדה או צורך אחר כלשהו שהתעורר לאחרונה, אלא כחלק מהרגל בעייתי שאתם מתחזקים מאז הייתה תינוקת. כמו כל הרגל רב-שנים, גם כאן נדרשת 'גמילה', ואפשר שזה יהיה לא קל ולא פשוט. את מציינת שאת מותשת ושאינך יכולה ללכת לישון כל יום באותה השעה יחד איתה. אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד: בפועל, זה בדיוק מה שאת עושה כבר שבע שנים... כלומר, מבחינת הילדה שלך, את *כן* יכולה, ולכן הסידור נמשך. אני מציעה לשוחח עם בתך, ולהודיע לה (חד צדדית!) שמעתה לא תוכלי לישון איתה, ושאת מצפה שתיכנס למיטתה בזמן. הבטיחי לה שתשהי לצידה 10-15 דקות, ואז תחזרי לעיסוקייך והיא תירדם בעצמה. תוכלי לציין שאת יודעת שאולי יהיה לה קצת קשה בהתחלה, אבל את סומכת עליה שתצליח בסופו של דבר. מרגע שתעזבי את החדר, אל תרשי לה לקום או לצאת. תוכלי לומר לה שאת מרשה לה לקרוא בשקט במיטתה, או לשמוע מוזיקה שקטה (או כל דבר אחר שקט ורגוע שיעזור לה להירגע ולהירדם). כלומר, השאירי בידיה למצוא את הדרך שלה להירדם בזמנה החופשי, גם אם בהתחלה זה ייקח לה קצת זמן. אם תישארי נחושה ועקבית, איני רואה סיבה שזה לא יצליח. אם תתקשי - פני להדרכת הורים קצרה שתחזק אותך. ליל מנוחה ובהצלחה ליאת

ליאת שלום רב, ביתנו בת 3.5 ויש לנו קושי מכיוון שהיא מחקה את הגננת שלה במשחקים עם ילדים אחרים, כלומר נותנת להם הוראות והם לא בהכרח נהנים מכך. כמו כן, בהתנהלות מולנו היא גם מתנהגת כך ואנחנו לא מצליחים להסביר לה את הבעייתיות בכך מכיוון שלדעתה הגננת שלה לא עושה שום דבר לא בסדר.נשמח לקבל את עזרתך בתודה מוטי ורחל

שלום מוטי ורחל, ילדים רבים אוהבים לשחק במשחקי 'כאילו', בהם הם מגלמים דמות משמעותית מחייהם. גננות ומורות בהחלט מככבות ברבים מהמשחקים הללו, וברוב המקרים אין בכך כל רע. בגיל שלוש וחצי החשיבה של בתכם עדיין בעלת מאפיינים אגוצנטריים, ולכן היא מתקשה להבין את נקודת מבטו של האחר או את רגשותיו. כרגע, לא הייתי מתעקשת איתה, והייתי מאפשרת לה ליהנות מהמשחק כל עוד יש לה שותפים משתפי פעולה. כאשר זה קורה מולכם, תוכלו לזרום איתה, אלא אם המשחק גולש מעבר לגבולות ופוגע בהתנהלות היומיומית או בסמכותכם כהורים. תוכלו לסמן עבורה את הגבול ולומר "עכשיו המשחק נגמר, ומי שמחליט זה אנחנו!". בהצלחה ליאת