אבא אל תלך....

יש לי ילד כבן שנתיים. לפני כחודשיים התחלתי לעבוד בעבודה נוספת בערבים. לא זכור לי אם לפני או לא הילד התחיל לבכות בכל יציאה שלי מהבית, לא מוכן ללכת עם אף אחד לא נותן לי לצאת בבוקר לעבודה (קם מאוד מוקדם לטובת המטרה הזו), מתקשה מאוד להרדם בלילה, כשאני בסביבה הוא מאוד מרוחק מאמו שקצת יותר נוקשה איתו. אני חסר אונים לשלומו של הילד האם זו חרדת נטישה ומה הטיפול??? האם זה בסדר לברוח מבלי שיבחין או שעדיף להפרד בבכי קורע לב???

שלום יניב, למרבה הצער, זה הפך כמעט נורמה שאבות לוקחים על עצמם את עול הפרנסה, והמעורבות שלהם בחיי הילדים מצטמצמת משמעותית עקב כך. ילדים כמו הילד שלך, מזכירים לנו את חשיבותו של אבא בחייהם, ואת המחיר הגבוה שהם משלמים על ההיעדרותו הממושכת מהבית. אני ערה לצורך הכלכלי הדוחק, המחייב לפעמים מאמץ זמני של עבודה נוספת. לכן, שווה להקדיש מחשבה לדרך בה אתה יכול להישאר נוכח בחיי הילד גם ממרחק. תוכל, למשל, לדבר איתו יותר בטלפון, לקפוץ לביקורים קצרים במהלך היום (אם זה אפשרי), להשאיר לו הפתעות קטנות או פתקים שאמא תקרא באזניו, לשלוח לו SMS לטלפון של אמא, לקחת אותו לפעמים איתך לעבודה לזמן קצר, וכמובן להקדיש לו הרבה זמן בסופי השבוע. אפשר לבקש ממנו להכין לך ציורים או סנדוויצ'ים (עם אמא) כדי שתחשוב עליו כשאתה עסוק. אפשר לנסות לארגן טקס פרידה קבוע שיעזור קצת וייתן תחושת שליטה וביטחון (כמו למשל סוג של 'כ??יף' מיוחד רק שלכם, או מס' נשיקות קבוע). בעיני עדיף להתעקש על פרידה מסודרת (גם עם יש בכי) ולא להיעלם או לברוח. כך מתגברת תחושת השליטה, והיכולת לבטוח בך כדמות יציבה ואחראית בחייו. אני מאחלת לך פרנסה טובה ושפע כלכלי (שיצדיקו את כל זה...) בהצלחה :-)) ליאת