ילדה ביישנית

ביתנו בת חמש וחצי, ילדה שמחה, חכמה, מדברת בשטף מגיל צעיר, משתוללת עם אחותה, מסתדרת עם חברים בגן, אבל ביישנית בכל מיני סיטואציות. כאשר מגיעים לביקור אצל הסבא והסבתא היא לא אומרת שלום. כאשר נותנים לה משהו היא לא אומרת תודה ונצמדת לאחד ההורים. כשהולכים ממקום מסוים היא לא אומרת להתראות. אם היא נשארת אצל הסבתא כמה שעות היא נפתחת ומדברת וצוחקת ומשחקת בצורה נהדרת. אנו הסברנו לה כמה פעמים שצריך להיות מנומסת ולהגיד שלום, תודה, להתראות כו'. גם בגן במהלך הארוחות כששואלים אותה מה היא רוצה לאכול, היא לעיתים לא עונה. כשאנו שואלים אותה לאחר מכן למה זה ככה, היא אומרת שהיא מתביישת, או כל מיני סיבות אחרות, כמו שהיא לא יודעת את השם של המאכל שאותו רצתה לבקש. היא מבקרת אצל חברות אחרי הגן וגם מסכימה שהורים אחרים יאספו אותה מהגן אל חברה. אבל כשאנחנו באים לאסוף אותה וההורה שאסף אותה שואל אותה שאלה, היא לא עונה. התגובה של ההורה היא בדרך כלל, משהו בסגנון "אה היא לא מדברת"... חלקם פשוט לא מציקים לה, וחלקם מעירים הערות. אצל הסבא וסבתא מצד אחד מעירים לה הערות בצחוק כמו, "מה, את עדיין לא יודעת לדבר", וזה חוזר על עצמו בכל ביקור. אצל סבא וסבתא מצד שני, הם לא מסכימים בשום אופן למצב ובכל פעם יוצרים ויכוח סביב זה, וטוענים שאנחנו לא מחנכים את הבנות שלנו. כמו כן, מתנים מתן ממתק באמירת תודה, אבל היא לא אומרת תודה ולא מקבלת את הממתק ולעיתים בוכה. הם לא מפסיקים להגיד לה שזה לא מנומס ושהיא חייבת להגיד שלום ולהתראות, והיא רק נצמדת אל הרגליים שלנו ומחכה שנלך. הדבר חוזר על עצמו כבר חודשים רבים. לסיכום בתנו מקבלת הערות אין סוף מהסביבה הבוגרת על זה שהיא ביישנית ולא מדברת ומואשמת אין סוף בזה שהיא לא מנומסת. וגם כלפינו יש ביקורת מצד הסבא והסבתא. אודה לעזרתכם, מה להגיד לביתנו, ומה להגיד למבוגרים שלא מרפים מהעניין.

שלום, ביישנות היא תכונת אישיות די יציבה שמלווה את האדם במידה זו או אחרת כל חייו, ואינה מעידה על בעיה פסיכולוגית או "חינוכית". לרוב, קיימת רתיעה ראשונית ממצבים ואנשים זרים, אך הקושי מתפוגג תוך זמן מה, והילד מפשיר ומצליח לתפקד היטב. כפי שאתם מתארים, כאשר היא נמצאת מספיק זמן בסביבה בטוחה ומאפשרת, היא מצליחה להיפתח ולהשתחרר. הביישנות יכולה להתמתן עם השנים, בעיקר אם הסביבה לא עושה מזה עניין גדול. חשוב להסביר לסביבה שתגובותיה אינן נובעות מזלזול או חוסר כבוד, אלא מתוך קושי ממשי להתמודד עם הסיטואציה. נסו לא להתרגש במצבים האלה שהיא לא אומרת "שלום" או עונה על שאלה שנשאלת, והקדישו לכך מינימום תשומת לב. גם הסברים לגבי הצורך להיות מנומסת כנראה לא יועילו, מהסיבה הפשוטה, שזו כנראה לא הבעיה שלה. אני מציע להכיר בכך שבתכם ביישנית ולאפשר לה את מידת הפתיחות והקרבה שהיא מסוגלת לחוות בכל רגע נתון. אם תראו שהביישנות פוגעת משמעותית ביכולתה לתפקד בחיי היומיום (מה שלא נראה לפי התיאורים שלכם כרגע), פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. לגבי הסבים, נסו לגייס אותם להיות "בצד שלכם" ולא "נגדכם". שתפו אותם במידת האפשר בקושי שהילדה חווה בסיטואציות שונות, הסבירו להם שלא מדובר בסוגיות חינוכיות אלא רגשיות ועמדו על כך שינתקו את הקשר בין אמירות תודה ושלום למתן תגמולים ופיצויים. חשוב לעודד אותם להמשיך להתעקש עליה ולהעניק לה תשומת לב כמו לשאר הנכדים. בהצלחה, קובי

תודה רבה על התשובה המפורטת!