הסתגלות

אני גרושה כמה חודשים (לאחר פרידה של כמה שנים) ויש לנו ילדה מדהימה בת חמש וחצי. גם אני וגם גרוש שלי נמצאים בתוך מערכות יחסים חדשות. חבר שלי עבר לפני שבוע להתגורר איתנו בדירה וחודש הבא (אני מוסרת את הדירה מאחר ומכרנו אותה) אנו נעבור לשכור דירה יחדיו. יש לנו קצת חילוקי דיעות בנוגע לעניין החינוך של בתי.... היא ילדה כמובן כמובן מדהימה וטובה וכו'.... רק שהיא גדלה איתי רוב הזמן לבד (ישנה איתי במיטה כמה שנים טובות - עד לפני שבוע) היא מפונקת מאוד ומאוד דעתנית היא בקיצור מסובבת אותי על האצבע הקטנה שלה , היא הרבה פעמים מדברת בחוצפה, היא לא אוהבת לקבל לא... היא מאוד פגיעה. לחבר שלי ולבתי יש קשר מאוד טוב, היא מאוד אוהבת אותו משחקת איתו, נכנסת לשיחות נפש איתו בקיצור היא מאוד שמחה שהוא גר איתנו. למרות כל זה, היא עוברת איזו תקופה מאוד קשה מבחינת גבר שגר איתנו פתאום (היא לא רגילה לעוד אדם בבית חוץ מאשר אני והיא כבר שנים) היא עברה לישון במיטה שלה ומאוד קשה לה (והאמת גם לי :) היא עולה לכיתה א' ... אני מאוד רכה איתה ולא תמיד הייתי מעמידה אותה במקום על דברים מסויימים, חבר שלי מעיר לה על דברים והיא לפעמים מקבלת ולפעמים נפגעת ובוכה, אתמול היא בכתה שאני תמיד בצד שלו וכו'.... ואז התחיל ויכוח ביני ובין חבר שלי על הנושא לאחר שהיא נרדמה כמובן.... שאנחנו לא חושבים ממש אותו הדבר בנושא החינוך שלה הוא טוען שאני מוותרת לה כל הזמן ושאני כמו בובה על חוטים שלה... (אני מודעת לזה שהיא צריכה קצת יותר משמעמת אין לי ספק בזה) רק שאני טוענת שהזמן הזה זה לא זמן לחינוך אלא לתת לה להסתגל והוא טוען שצריך לשלב הכל יחד ושזה רק יעצב אותה ויחזק אותה.. אני מרחמת עליה מאוד כואב לי שהיא עוברת כלכלך הרבה דברים גם מהצד שלי וגם מהצד של אבא שלה שגר עם חברה שלו גם ולא יודעת איך להתייחס לכל זה מבחינת חינוך וגם חבר שלי נמצא במצב שלא בטוח מה להעיר ומה לא כי אני לא נותנת לו יותר מדי. בנוסף דבר חשוב שמלחיץ אותי זה שיש לה פתאום התקפי חרדה כאלה שהיא מרגישה שהיא הולכת להקיא זה כבר כמה ימים טובים כך..... אנא אשמח לקבל עזרה

k

שלום לימור, סליחה שחיכית קצת. ההתנדבות בפורום נעשית לצד עבודה ומחויבויות נוספות, ולכן לא תמיד אני מצליחה לעמוד בקצב ובציפיות... ולשאלתך - יש כאן שתי התמודדויות לא פשוטות שהמציאות הנוכחית מציבה בפני בתך הקטנה. ראשית, היא עומדת לעלות לכיתה א', ועובדה זו כשלעצמה יוצרת אצל ילדים מסוימים חרדה ומתח שמגיעים לשיאם בשבועות שלפני כן. שנית, עליה להתמודד עם 'פלישתו' של גבר חדש הביתה, שדוחק אותה מהעמדה הנוחה של בת טיפוחים יחידה, וכנראה גם מפונקת. לתפיסתי, העמדה הבסיסית שלך כלפיה - של רחמים וכאב לב - אינה משרתת אותה כלל, ואולי אפילו מזיקה. זוהי עמדה מחלישה, שגורמת לילד להרגיש מסכן, חלש וחסר אונים. כאילו אמר בליבו "אם אמא כ"כ מרחמת עלי, כנראה שאני אומלל ומסכן ומגיע לי פיצוי". מחקרים בנושא גירושין מצאו כי דווקא כאשר המשפחה מתפרקת, הצורך בנוכחות הורית יציבה, סמכותית ומציבת גבול יכולה לנבא הסתגלות טובה יותר של הילד והתגברות מהירה יותר על המשבר. הורה חלש, הנכנע לגחמותיו של הילד, עלול ליצור בו תחושה שאין מי ששומר עליו. במקרה כזה גובר הסיכוי לבעיות רגשיות וחרדות. מבחינה זו, עם או בלי קשר לכניסתו של בן זוג חדש לחייך, אני ממליצה לך מאד לוותר על העמדה המרחמת, ולפעול לחיזוקה של בתך ועידודה לעצמאות ויכולת. הכניסה לפרק ב' בזוגיות, בעיקר כאשר יש ילדים בבית, גוזרת תקופת הסתגלות והתאמה של כל אחד מהנוגעים בדבר. המצב מאתגר במיוחד עבור ההורה, שנאלץ לתמרן בין צרכי הילד לצרכי בן הזוג החדש ולצרכיו שלו. המבט החיצוני שמביא החבר שלך, נתפס כביקורת, ומאיים על היציבות והצוותא שיצרתן, את ובתך. את מרגישה צורך לגונן עליה מפניו ועליו מפניה, מה שיכול ליצור מתח ותשישות. בעיני, הפיתרון הטוב (גם אם אינו קל) קשור ליכולת לקיים תקשורת טובה ביניכם, והכרה בכך שמדובר בתהליך ולא בפתרונות-קסם. נחוצים הרבה נכונות לוותר, רצון טוב, אהבה וסבלנות. אם את חוששת שלא תצליחי בכוחות עצמך, פני להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני או להתייעצות עם מטפל משפחתי. בהצלחה ליאת

תודה שוב