הורים וילדים

הי ליאת הרבה מדובר פה על מערכת היחסים של ההורים עם ילדיהם הקטנים. ואני מהרהרת על השלבים המאוחרים יותר, כאשר הילדים גדולים.. עד כמה הילדים צריכים להמשיך לספוג לתמוך ולהכיל את ההורה בבגרותו למרות שהוא לא מצליח לעשות זאת עבור ילדו בילדות ובבגרות. לתפיסתי, ההורים מכילים ותומכים ומלמדים, והילד לומד לעשות זאת גם עבורם עם השנים בלי שידרשו זאת. אך ההורים עדיין אמורים לתמוך ולאפשר לילד גם אם בן כמה עשורים, להצליח ולחיות את חייו . אני עסוקה בזה מכיוון שלמרות שאני כבר די ילדה גדולה (39) אני כועסת על אימי שלא משנה את התנהגויותיה הלא הגיוניות, לא תומכות ובוודאי שלא לטובת המשפחה כולה או המרכיבים אותה. למשל,מצד אחד מדגישה כמה חשוב התא המשפחתי אך מאידך כל הזמן "משחקת" משחקים שפוגעים בתא המשפחתי וגורמים לו להיות לא מלוכד, עם אקלים ממש רע בין האחים ובין כולם . ושום דבר לא מזיז אותה מתפיסותיה . אני לא מרגישה שהיא באמת רוצה בטובתי ובטובת המשפחה, התנהגויותיה מכוונות כלפי הצרכים שלה בלבד (רגשיים ואחרים). כמובן שזה לא מעורר בי מוטיבציה במערכת היחסים איתה.. מה שמוסיף כעסים כלפי, מצידה וגם מצד האחים. כך שבסופו של דבר אני מרגישה שכולם כועסים עלי שלא בצדק. אני עסוקה בלבנות את עתידי, מנסה להתמודד במאמצים רבים עם כל הדברים שחסמו אותי בילדות מלהצליח(כן, הרבה נושאים רגשיים וכלכלים מצד ההורים), הנושא הזה מאוד מפריע לי ומטריד אותי ואף יוצר חוסר ריכוז ומועקה. (טיפול פסיכולוגי ארוך שנים טיפל בחלק מהדברים אך עדיין נשארו משקעים רבים שבעיקר מציפים כאשר ההתנהגויות ממשיכות כמעט ללא הפסקה). אני מרגישה מנודה באופן מסוים מהמשפחה לאור תפיסותי השונות. קשה לי להתמודד עם הנושא. אני מאוד מעריכה את תשובותיך, אשמח לשמוע את דעתך, אם יש איזה ספר בנושא שאת מכירה אשמח לשמוע. המון תודה וחג שמח יעל

שלום יעל, אמנם זו ה"משמרת" של קובי, אך הסכמנו שאענה לך אני. את יודעת, אני מאמינה בכל לבי שאף הורה לא בחר להביא ילדים לעולם על מנת להזיק להם או לפגוע בהתפתחותם. הורים - אפילו המתעללים והמכים - עושים, איכשהו, את מה שהם יכולים (למעט מקרים בודדים מאד של מופרעות קשה, והדיון אינו בהם, כרגע). הורים שאינם מדייקים - או כדברייך ממוקדים בצרכים שלהם - עושים זאת בצל מורכבות אישיותית או נסיבות חיים, אך לא מתוך זדון או רצון לפגוע בילד שלהם. לכן, גם כשאני מטפלת באנשים שחוו (ואולי עדיין חווים) קשיים בתקשורת הורה-ילד, אני נוטה שלא לשפוט את ההורים, ולהתמקד בכוחות ומשאבי ההתמודדות של המטופל, במטרה להשתחרר מהלפיתה ההורית, ולקחת אחריות על יצירת חיים שראוי לחיותם. מאחר וממילא רגשותיו, מחשבותיו ופעולותיו של האחר אינם בשליטתנו, עלינו להתמקד במה ש*כן* נתון בידינו. כך, למשל, במקום לכעוס על מה שאימא עושה או לא עושה, מוטב להתמקד בסגנון התקשורת האישי שלך: האם במצבים בינאישיים את מגיעה בקלות להצפה רגשית? האם את מגיבה בעימות חזיתי -"פיצוץ", או אולי בהסתגרות וכניעה? האם את מנתקת מגע או בוחרת בתגובה עוצמתית? האם את נוטה להיות שיפוטית כלפי האחרים או כלפי התנהגותם, או אולי שיפוטית ולא חומלת כלפי עצמך? האם את יודעת לזהות את צרכייך ולתקשר אותם נכון וביעילות, או שמא מצפה שהאחרים יבינו לבד ("כי מי שאוהב צריך לדעת מה אני רוצה/צריכה"). כל השאלות האלה, ועוד רבות אחרות, יכולות לעזור לך להשיג יותר מודעות עצמית ושליטה במצבים בינאישיים, ולקדם אותך לקראת תקשורת יעילה בתוך המשפחה ומחוצה לה. זו עבודה קשה, שרצוי לעשותה בתוך טיפול, אך שכרה בצידה. חושבת שתצליחי? ליל מנוחה וחג שמח ליאת

הי ליאת המון תודה על תשובתך ! באופן שוטף, אני לא כועסת על אמא, אני מתקשרת איתה ללא כעסים. אני מבינה שזה מה שהיא יודעת/יכולה/רוצה לדעת. כשהיא מתלוננת אני כועסת, מסבירה לה את עמדתי אך אף פעם היא לא מבינה שגם לי יש צרכים וקשיים. תמיד הקשיים שלה חמורים יותר. בעיניה אני תמיד לא בסדר (ולא רק אני אבל בעיקר), כל מה שאעשה לא מספיק טוב, היא מצפה ממני ליותר מידי. אם היתה חולה ונשארתי איתה, כעסה שאחרי יום וחצי חופש שלקחתי והייתי איתה חזרתי לעבודה (והיא לא נשארה לבד, אחות אחרת היתה שם). היא מצפה שרק אתמוך בה, וכשאני אומרת אבל אני תומכת בדרכי, ולא נתמכת אף פעם, היא מעבירה את זה בכל מיני תירוצים.. אני לא מנתקת מגע, הבעיה שמנתקים ממני מגע.. למשל אם אני לא מתקשרת יום יומיים אז אני לא בסדר מבחינתה. אבל היא לא מתקשרת אלי בכלל, לא שואלת לשלומי ! אני לא מתלוננת בפניה על זה, אבל נמאס לי לספוג תלונות על ההתנהגות שלי כשבפועל ההתנהגות שלי תקינה באופן יחסי. אני לא מצפה שיבינו, אני מצפה ליחס נורמלי. תקין. במקום זה, כל פעם אני מקבלת נזיפות כמה שאני לא בסדר. אני מבינה שאת התשובות הייתי אמורה לענות לעצמי.. ובכל זאת בחרתי להשיב מכיון שלאחר המון שנות טיפול אני מבינה הרבה יותר , אך מצד שני לא יודעת איך לנהוג מול מטחי הכעסים הבלתי נגמרים מצידה ומצד שתי אחיותי. אגב, חשוב לציין שהתקשורת שלי באופן כללי עם הסביבה מצויינת. אני עובדת המון שנים, ולומדת, ואין לי בעיות בתחום זה בכלל. הבעיות הן רק במשפחה . אני קצת מרגישה שהתפרצתי לקובי בלי להתכוון.. אז סליחה קובי . ושוב המון תודה ליאת, אמתין למשמרתך.. חג שמח