ילד בן 8 עם OCD ?

שלום, אני אמא לארבעה, שתי בנות ושני בנים. בני בן ה-8 (ילדי השלישי), נראה לי כסובל מ-OCD אם כי ברמה קלה, ואם כי לא הצלחתי מעולם לפנות למישהו שיראה אותו ויבחן (וניסיתי...). הוא התחיל לדבר בגיל מוקדם מאוד, והרבה לנהל איתנו שיחות. בתחילה זה היה מאוד נחמד, אך ככל שהזמן עבר הרגשתי שאני מנהלת שיחה של אנשים מבוגרים על ילד בן 2-3. בגיל 3 בערך הוא היה משחק עם מכוניות צעצוע ומניח אותן בשורה ישרה (ממש פלס) ואסור היה להזיז או להפנות מכונית אחת לכיוון השני מהשאר. כשהייתי מקריאה לו סיפור בלילה לפני השינה, הוא לא היה יכול להירדם או להירגע אם הספר היה נשאר בחדר שלו או חס וחלילה על המיטה שלו (זה לא שהוא היה מסודר במיוחד, זה פשוט "לא היה המקום" של הספר). בגיל 4-5 בערך הוא החליט שהוא כבאי. בתחילה התייחסנו לזה בצחוק אך הוא היה רציני ביותר, והיה רוצה להתקשר למכבי האש בכל פעם שהיה רואה אש או מריח עשן, או כל דבר אחר שיכול היה להזעיק את מכבי האש. הגננת היתה מתעקשת איתו ואיתנו שילד בן 5 לא יכול היות כבאי, הוא יכול להתחפש, יכול לרצות להיות כשיהיה גדול אבל הוא לא כבאי עכשיו. אני לא כ"כ הבנתי את ההתעקשות שלה והוא היה חוזר מתוסכל מכך שהילדים היו צוחקים לו ולא מאמינים לו. הוא רואה היום חיילים (סתם אוכלים בקניון, או הולכים ברחוב. אעם או בלי נשק) והוא חייב ל"המציא" סיפור מדוע הם כאן. איך הם נלחמו ברעים, איך הם ירו במישהו, הצילו את הבית או הקניון. כמובן שאי אפשר להסביר לו שהם סתם אוכלים, או חוזרים הביתה. הוא מאמין בסיפורים שלו ונתלה בהם. הוא לא מסוגל ל"התקדם" הלאה אם מישהו לא מסכים איתו או מאמין לו. בין אם זה כשמשחקים משחק, או רואים תכנית טלויזיה, או מדברים על מה היה בבית הספר. הוא יכול להישאר "תקוע" על הסיטואציה שעות רבות ולפעמים אפילו יום או יומיים. הבכי שלו וההבנה שלו הם ברמה של ילד בן 4 (בני בן הארבע מבין היום דברים שהוא עדיין לא תופס. לדוגמא סרט מצוייר על חיות מדברות. בן ה-4 אמר שאין דבר כזה חיות מדברות בעוד שהוא משוכנע שאלו אנשים מחופשים. ולא ניתן לשכנע אותו שזה סרט מצויר ולא אמיתי ומישהו עשה אותו במחשב). הוא חרד מהמוות, ממלחמות, מהצבא, מזה שהוא יהיה בצבא או מזה שבעלי, אבא שלו, הולך למילואים. מילה קטנה אחת בחדשות ברדיו בזמן נסיעה והוא תקוע על זה שעות וחייב הסברים מפורשים שכמובן לא מספקים אותו. לרוב אנחנו חסרי סבלנות כלפיו. לא מעוניינים יותר להסביר כי ממילא זה מיותר. הבנות הגדולות גם הן חסרות סבלנות וגם שאר הסביבה. דבר שלדעתי משאיר אותו עוד יותר מפוחד וחסר אונים. פניתי כבר לפני כמה שנים למכון להתפתחות הילד, פניתי לנוירולוג, פניתי למאבחן בהפרעות קשב וריכוז (גם כאן יש בעיה אם כי שולית בעיני וגם הרופא אמר שלא נכון כרגע לטפל בכך). הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית ילדים שלא רצתה להיפגש איתו ואמרה שהטיפול יהיה אפקטיבי יותר עם ההורים וכי אין צורך לשים תוויות. אני הגעתי לייאוש. אני מרגישה ויודעת שיש בעיה אך לא מוצאת מה היא, או אפילו מישהו שיהיה מוכן לראות אותו. כולם אומרים שהטיפול הטוב ביותר הוא עם ההורים. א. האם אני צודקת בחשיבה שלי על OCD ? ב. למי אני יכולה לפנות כדי שיראה את הילד ויבאחן ? תודה רבה

שלום לימור, ראשית, אני ממליצה לך להעתיק ולשמור את מה שכתבת כאן, כי זה תיאור מפורט וחשוב עבור מי שיאבחן את בנך. ולעצם העניין. יש הפרעות או התנהגויות ש'בולטות' ומובחנות יותר על סמך מהלכן בזמן. התנהגויות שיוגדרו כ"לא בהכרח מדאיגות" בגיל שלוש, ארבע או חמש, יוגדרו אחרת בגיל שמונה. לכן, ללא קשר לתשובות שקיבלת בעבר, אני ממליצה לך לפנות שנית לגורם מקצועי. הכתובת הרלוונטית היא פסיכולוג ילדים קליני או פסיכיאטר ילדים. לא אוכל לאבחן את בנך דרך כאן, אך ברור שקיימת חרדה ושאתם זקוקים לעזרה. פני שוב, ואל תוותרי על בדיקה קלינית מקיפה. בהצלחה ליאת