עצובה בלי סיבה

שלום לכם קובי/ליאת, ראשית תודה על ההשקעה והמענה המועיל! ביתי בת 9 וחצי ומידי פעם היא אומרת לי שהיא עצובה. כשאני שואלת אותה למה היא אומרת שהיא לא יודעת... אני מחבקת ואומרת שבאמת אין סיבה להיות עצובה, אבל היא ממשיכה לבכות ולהגיד שהיא לא יודעת למה. איך לעזור לה ברגעים האלה? שוב, תודה רבה לכם.

שלום אורנה, עצב הוא אחד מתוך הרגשות האנושיים, שגם אם הוא נקשר אצלנו לאירועים שליליים - נשאר חלק חשוב בחיים הנפשיים של כולנו. למרות המשאלה הטבעית שלנו, כהורים, לאושר תמידי ושמחה אצל הילדים, עלינו להיות מסוגלים להכיל גם רגשות כמו כעס, עצב, געגוע, אכזבה, צער, וכיוב'. כאשר ילדתך נראית עצובה או אומרת שהיא עצובה, יש לכך סיבה בדר"כ, גם אם אינה תמיד גלויה לעין. לכן, אמירה כמו "אין סיבה להרגיש כך" אינה נחווית מתקפת או אמפתית. אדרבא, כך היא נשארת בודדה ועצובה אף יותר, שכן אף אחד לא מבין אותה, ואולי גם שופט אותה על מה ועל איך שהיא מרגישה. ברור לי לגמרי שכוונתך טובה וטהורה, אך לתפיסתי הדרך לעזור אינה קשורה בביטול רגשותיה, אלא ביכולת להכיל אותם ולהתמודד. תוכלי לומר לה שאת רואה שעצוב לה, וזה קורה לפעמים. תוכלי לשתף ולומר שגם את ואבא לפעמים עצובים וזה בסדר. אם אינה יודעת לומר מה קרה או מה גרם לה לעצב, אפשר 'לנרמל' גם את זה, ולהגיד משהו כמו "אולי עוד מעט תיזכרי. אם תרצי לספר לי - אני כאן". אפשר לשאול בעדינות אם "יש משהו שיכול לעזור לך להרגיש קצת יותר טוב?", אך לכבד גם את הבחירה שלא לעשות כך. מקווה שנקודות האור בסופו של דבר יגברו על רגעי הסגריר. בברכה ליאת