מחשבות שליליות

ערב טוב, אני מרגישה צורך להתייעץ איתך... הבן שלי, בן 5 בקרוב, היום גרם לי להצטמרר למשמע דבריו, הזדעזעתי.... הוא חזר מחבר, לאחר הרחצה, שאני מלבישה אותו התנהל הדו שיח הבא: - אמא אני לא רוצה להיות בעולם הזה יותר. - מה זאת אומרת? - אני לא רוצה להגיד לך כי את תשאלי אותי למה... - אז תגיד לי בסוד - אני רוצה להיות מת - תספר לי מדוע אתה רוצה להיות מת? - אני תמיד נזהר אבל בסוף אני נפצע ומקבל מכה. אני לא רוצה להיות יותר ארץ הזאת - אבל זה בסדר לקבל מכה, זה חולף ועובר. גם אני מקבלת מכה וזה עובר לי - אבל רק אני תמיד נפצע, אף אחד לא נפצע, רק אני. ואת לא מאמינה לי אמא אבל אני באמת נזהר - אני מאמינה לך, תדע שזה בסדר לקבל מכה, זה יכול לקרות לכל אחד. שאלתי שאלות: אתה אוהב את החדר שלך? אוהב את המשחקים שלך? הגן? אמא ואבא? תותי? סבתא? - כן - אז אתה רואה כמה סיבות יש לך שכן להיות בעולם הזה. אתה יודע שאתה מאד חשוב לי ושאני רוצה שתמיד תהיה איתי בעולם הזה, אני הכי אוהבת להתעורר בבוקר ולראות את החיוך המקסים שלך, זה אותי מאושרת. התחלתי לדמוע... והוא בהה בי ואמר שאף פעם לא ראה אותי בוכה... אמרתי שגם אני בוכה לפעמים אבל מתגברת.... שינינו אווירה והתחלנו לצחוק.... בקשתי שיבטיח שלא יגיד לי דברים כאלה שוב.... (אני יודעת שטעיתי שבקשתי את זה כי להבא פשוט לא יספר לי), הוא היה כנה ואמר שהוא צריך לחשוב על זה.... האמתי שזו לא פעם ראשונה... לפני חודשיים הוא אמר לי משפט בסגנון "אני לא רוצה להיות חיי יותר", די התעלמתי ולא התייחסתי לזה בכלל. שוחחתי עם הגננת לפני מספר דקות ואמרה שלא ברור לה מאיפה זה בא, שהוא ילד שמח ותוסס בגן, מאוד אהוב ומקובל, שלא ראתה שום נורה אדומה... בכנות... מה דעתך? מה עליי לעשות? אני לא יכולה להעביר משפטים שכאלה לסדר היום... אני גם ככה אמא שכל הזמן עירנית לילדים שלי.... כל הזמן סביבם.... מאיפה זה בא לי עכשיו? למה הוא מרגיש ככה? מה עובר עליו? מוטרדת נורא..... מעריכה ומודה לך מקרב לב.

שלום, אם היינו יכולים לזקק את משאלתם של כל ההורים כולם, ולנסח אותה כך שתתאים לכולנו, נדמה לי שהיינו חותמים על כך ש"הילד שלי יהיה מאושר, יגדל להיות אדם מאושר, ושיירחקו ממנו כל צרה ופגע". המשאלה הזו כל כך דומיננטית, כל כך טבעית לנו, עד כי המפגש עם הכאב והסבל של הילד שלנו הופך בלתי נסבל עבורנו. אני מזמינה אותך לקרוא את המוטו שכתבתי בראש העמוד הזה (ראי תחת הכותרת של הפורום). בניגוד לסברה הרווחת, ילדים הם יצורים נאבקים ומתמודדים, ולפעמים - בזמן מעמסה רגשית או מתח - הם מביעים את המשאלה "לא להיות", כחלק מהמשאלה העמוקה יותר "להפסיק לסבול". ברגע כזה, אני מציעה דווקא להקשיב לילד, להזמין אותו לדבר על הקשיים, ולנרמל את הרצון להפסיקם. כאשר את מזמינה אותו (מהר מדי) להסיט את המבט אל כל ה"יש" בחייו, את קצת משאירה אותו לבד בחצי הכוס הריקה שלו. אחרי הכל, שם קשה לו. שם הוא נפצע כל הזמן, ושם הוא בדר"כ צריך אותנו. אני חייבת לומר שריגשת אותי מאד בדרך המקסימה שענית לו, וביכולת שלך להיות קשובה, רגישה ומנחמת. נסי לפחד קצת פחות מהמילה "למות", ולכוון למה שנח תחתיה. להערכתי לא מדובר בכוונות אובדניות, אלא בדרך פשוטה ומדוייקת לספר לך כמה רע הוא מרגיש. נסי להדגיש בפניו את העובדה שאפשר להישמר מפציעות ופגיעות ("בוא נראה מה אפשר לעשות כדי שתיפצע פחות"), להרחיב את רפרטואר תגובות ההתמודות שלו ("תמיד אתה יכול לספר לי או לאבא או לגננת כשאתה מרגיש עצוב או מיואש, כי זה עוזר ומקל על תחושות הבדידות"). ולסיום, אם ילד נפצע הרבה, שווה לבדוק עם מרפאה בעיסוק האם קיימת מסורבלות במוטוריקה, ולהציע עזרה קונקרטית בשכלול היכולות המרחביות שלו. אשמח אם תמשיכי לשתף כאן, ולעדכן גם כשירווח. סוף שבוע נעים ושקט ליאת

ליאת מדהימה, רב תודות על תשובתך, נתת לי בהחלט חומר למחשבה, כיצד להתמודד עם הדברים בצורה קצת אחרת, יותר נכונה עבור כולנו. אין ספק שנרתעתי מאד למשמע דבריו של בני... אחרי הכל אני באמת משתדלת להיות עבורו בכל מצב נתון ולהעניק לו ולאחותו את כל הבטחון והאהבה שאני רק יכולה. חייבת להמשיך לשתף אותך בהתפתחות מהבוקר, כשהתעוררנו: - אמא, זוכרת מה אמרתי לך אתמול? - בטח, חשבת על זה קצת? - אני עצוב בגלל מה שאמרתי לך אתמול. - רוצה לספר לי מה אתה חושב? - אמא החלטתי! אני רוצה להיות כאן. - הכי כייף להיות כאן, עם האנשים שאתה אוהב, ואני איתך תמיד. קודם כל... אני פשוט נמסה מהצורה שבה הוא מבטא את עצמו, מהדרך שבה הוא אומר את הדברים, מהמתיקות המופלאה הזו. אני שמחה שהוא הגיע למסקנה הזו... בכל זאת ;-) את רשמת לי דבר נכון מאוד, לגבי המסורבלות במוטוריקה, אני כבר המון המון זמן מרגישה שאני צריכה לבדוק אותו, וכשהיינו אל הרופאת ילדים המטפלת והסבתי את תשומת ליבה לענין, היא עשתה לו כמה תרגילי משחק מוטוריים ואמרה לי בסופם שהילד שלי חזק ומתאים לגילו ושהכל בסדר... איכשהו האינטואיציה שלי בתור אם והעובדה שאני והילדים מבלים זמן רב יחד, ואני רואה איך הוא לא צריך יותר מדי בשביל ליפול כן מדליקה לי נורא אדומה.... נכון לרגע זה אני מתפללת שהוא לא יעלה את הנושא שוב, הסכמתי במיליון האחוזים עם משפט הפתיחה שלך בכל הנוגע לאושר ילדיי, כשהם מאושרים אין מאושרת ממני. ואם יעלה זאת שוב?! מקווה שלא אתרגש יותר מדי ואזכור את המילים הנפלאות שרשמת לי, ושאדע להתמודד עם זה בהבנה וביעילות. הודה מקרה לב, יישר כח והמון הצלחה!!!