התנהגות ילד בן 6.5

שלום בני בן 6.5 כיום החל כיתה א' , אוהב את הבית ספר ואוהב ללמוד, הוא גבוה לגילו ילד אהוב ומקובל על חבריו כך נימסר לי עוד מהגננת בגן בשנה שעברה ומכל הפניות של חברים להפגש עימו . הבעיה שאני מרגישה ולכן פניתי לעצתך היא שלמרות כל מה שרשמתי אני מרגישה שתגובותיו לכל מיני דברים שקורים הינם תגובות ילדותיות לדוגמא: אחותו הקטנה בת 3 לוקחת לו דבר מה (אציין שהוא מאוד רכושן ורגיש ) כתגובה הוא מתחיל לבכות במקום לקחת לה בחזרה ומתבכיין הרבה על כל מיני מצבים אחרים שמרגיזים אותו או שלא עושים מה שרוצה , ההתבכיינות ממש מוציאה אותי מדעתי כי אם אשווה מול אחותו בת ה-3 הוא בוכה פי כמה ממנה . הוא עדיין מפספס פיפי ועושה במיטה עוד לפני שעלה לכיתה א, תמיד היו לי איתו פספוסים רבים בלילה(מה אני צריכה לעשות לגבי זה ?). בנוסף כיום שהחלו חוגים וחבריו הרבים הולכים לחוגים הוא אינו מעוניין בשום אופן וגם כשלקחתי אותו לצפות בחוג הוא לא הסכים להשתתף ,אפילו שעוד הכיר ילדים שהיו שם(אני מרגישה שהוא ממש מתבייש להשתתף ), אציין שכבר מגיל 5 אני מנסה שילך לחוגים אך ללא שום רצון מצידו . האם זה נורמלי שילד בגילו לא רוצה חוגים אפילו לנסות ? אציין שגם בימי הולדת שהיו בגן הוא אינו הסכים להשאר לבד ביום הולדת והייתי נאלצת להשאר עימו שם.בעלי ואני חסרי אונים ולא יודעים איך לשלוח אותו לפחות לחוג שיהיה במסגרת , עם חברים, אודה לך מאוד על הכוונה ותשובה .תודה רבה .

שלום רב, מבקשת להדגיש עבורך מספר ביטויים שלך, שמנחים את כיוון המחשבה שלי - * "ההתבכיינות ממש מוציאה אותי מדעתי" * "תמיד היו לי (לי!) איתו פספוסים רבים בלילה. * כבר מגיל חמש אני מנסה שיילך לחוגים אך ללא שום רצון מצידו" * הייתי נאלצת (נאלצת?) להישאר איתו בימי הולדת" * בעלי ואני חסרי אונים ולא יודעים איך לשלוח אותו לחוג" נדמה לי שהאמירות הללו מדגימות עד כמה את ובעלך מושפעים וחסרי אונים מול התנהגויות טרוויאליות, שאין בהן באמת שום דבר מדאיג. בכיינות היא התנהגות נלמדת, שילדים מאמצים לאחר שלמדו שכך אפשר בקלות לגייס את ההורה. שימי לב מה אמרת: בכל פעם שלא עושים מה שהוא רוצה הוא בוכה. מסתבר שזה כדאי, אם כך אפשר לגייס את אמא או להשיג את מה שאני רוצה. באופן דומה, הוא משעבד אותך ומאלץ אותך לשבת איתו בימי הולדת. למה בעצם? אם אינו רוצה ללכת, תני לו להישאר בבית ולשלם את מחיר ההימנעות. כאשר את בסופו של דבר נכנעת ומצטרפת, את מחלישה את המוטיבציה שלו להתגבר. וגם בעניין החוגים. מה בוער? אם הוא לא רוצה ללכת לחוג, למה להכריח? למה לא לכבד את הבחירה שלו? אני חושבת שברגע שתרפו קצת, תוותרו על מאבקי הכוח, ופחות תתרשמו מהבכי, תתאפשר לו הזדמנות להתמודד, להתאמן בעמידה בתסכולים, ולהתבגר. אני יודעת שזה יכול להיות לא קל עבורך, ולכן ממליצה לך בכל לב על הדרכת הורים קצרה אצל פסיכולוג ילדים טוב, שייקצר עבורכם את התהליך וירגיע אתכם. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

תודה רבה ליאת על ההכוונה אך לגבי ההימנעות ללכת לימי הולדת ולתת לו כביכול להפסיד או הליכה לחוג, אכן עשיתי זאת פעמים אחרונות בסוף שנה אך לא נראה שהפריע לו שאינו הולך לימי הולדת .אם לא אנסה להראות לו מה זה בעצם חוג איך יידע באמת אם הוא מעוניין ללכת , הרי אף פעם לא היה בחוג, אז איך הוא יבין שהוא מפסיד וירצה מתי שהוא כן ללכת לחוגים ?