גמולה בגן ולא בבית .

שלום, ביתי בת שנתיים ושבעה חודשים, באפריל האחרון הורדנו לה את הטיטול, בהתחלה נראה שהכל היה בסדר גם בגן וגם בבית ולעיתים היו פיספוסים אבל בחודשיים האחרונים או יותר נראה שהיא גמולה לחלוטין בגן והולכת בעצמה ומבקשת וישנה צהריים בלי טיטול והכל מושלם עד שאני באה לאסוף אותה!! ואז היא פשוט עושה בתחתונים, לא מבקשת, לא הולכת ולא כלום!! ובחופש זה היה נורא, אולי כי כעסתי עליה באיזה שהוא שלב וזה הכניס אותה לטראומה אז בחופש לקחתי שבוע שבו הייתי רגועה לחלוטין וכל פעם שהיא פיספסה לא התייחסתי לזה ואמרתי לה פעם הבאה תעשי בשירותים, כמו שכולם אומרים לעשות אבל היא פשוט המשיכה לעשות,אחרי שבוע פשוט החלטתי שכל פעם שהיא עושה אני אעניש אותה(בחדר עם עצמה)אולי היא תבין שאני לא מקבלת את זה ובאמת זה קצת יותר עובד כי היא בוכה קצת ואחכ הולכת ביוזמתה ומבקשת, לא יודעת אם להמשיך ככה, זה לוקח ממני כוחות נפש עצומים אבל אני באמת דיי אבודה,אני מרגישה שבבית ממש לא אכפת לה..היא שוכחת את עצמה..

שלום לימור, אני אתחיל מהסוף. גם בתהליך הגמילה, וגם בהמשך השלבים ההתפתחותיים השונים, הפרשנות שההורים מעניקים להתנהגותו של הילד היא משמעותית מאוד. אם אני מפרש התנהגות של ילד כחוסר אכפתיות אני מגיב מתוך מקום פגוע/מאוכזב/נקמני/כועס וכד'. זה לא קל להיכנס לראש של ילד ולחשוב כמותו, אך כהורים אנו חייבים לנסות ולעשות זאת. אחרת, התגובות שנגיב לא יתנו מענה נכון לצרכים שלו. זה בסדר להציב גבולות, אך חשוב להשתדל שזה יבוא ממקום שקול ולא רגשי, לשמור על עקביות, ושהמטרה תשרת את התפתחות הילד/ה. למרות זאת, גם הורים הם בני אדם, ולא תמיד זה פשוט לשלוט בזה... בקשר לפנייה שלך, אני לא חושב שיש מקום לענישה. בתך עדיין צעירה מאוד, אני לא בטוח שהאופן בו היא מפרשת את העונש משרת את המטרות שאת רוצה להשיג. לתפיסתי, ההרטבה של בתך היא הדרך שלה לומר לך משהו, ענישה שמה את זה במקום של מאבק, ובמאבק התקשורת היא מוגבלת ומאוד רגשית. לכן אני מציע לעצור ולנסות להבין מה עומד מאחורי הפער שבין ההתנהגות בגן להתנהגות בבית. הבנה כזו היא המפתח לשינוי בהתנהגות. האם זו הדרך שלה לגייס אותך? לזכות בתשומת לבך? האם התהליך שנעשה איתה בגן הרגיל אותה לגשת לשירותים בזמן שבבית לא נעשה תהליך מקביל? וכו'. בנוסף, אני מציע לך למקד את התגובות שלך במה שהילדה כן יכולה לעשות ולא במה שהיא לא עושה. לעודד אותה להצליח בבית כפי שהיא מצליחה בגן. לא להגיב באופן רגשי אם היא תרטיב בתחתונים. לעזור לה ומידי פעם להציע ואף להושיב אותה על האסלה, ולשבח אותה על ההצלחות שלה. ובעיקר לא להאשים אותה ולא לכעוס עליה כשהיא לא מצליחה, הבעת הרגשות האלו לא יסייעו לה ולא ישיגו את מטרותייך. אני מבין שזה לא קל ומעורר כל מיני מחשבות לא נעימות. אבל בכל זאת, אני מאמין שזה יותר פשוט מכפי שזה נראה לך כרגע, סבלנות, הבנה ואהבה יפתרו את הקושי. בהצלחה קובי.