מיואשת , חסרת אונים

שלום אני גרושה ואמא לילדה בת 7 , גרתי עם הורי מאז הגירושין כ 5 שנים , שהבת שלי פשוט ילדה לא מחונכת , חוצפנית , אין לה כבוד לי או להורים שלי , מה שיש לה להגיד היא אומרת . אם לא מקבלת מה שהיא רוצה ישר צרחות אימה , מרימה עלי ידיים , מקללת , שאני מנסה להרגיע איתה נהיה גרוע יותר , בסוף אני צורחת עליה , אמא שלי צורחת הבת שלי צורחת פשוט סיוט בתוך הבית . עכשיו אנחנו עוברות דירה ועד לא מזמן היא חישבנה לבן זוג שלי , התביישה לעשות סצנות אבל התחילה לעשות גם לידו ואני מתביישת ולא יודעת איך להתנהג איתה , הייתי בהדרכת הורים לא עזר , הייתי אצל פסיכולוגית ילדים שתעזור לי גם ללא הצלחה, אני פשוט מיואשת כל מה שאני עושה לא טוב . זה רק תמצית קטנטנה מסיפור חיי בבקשה איך מתמודדים עם ילדה כזאת בעייתית אני לא מפסיקה לבכות מהייאוש

שלום לורין, ראשית אני חייב לומר את מה שאת בוודאי כבר הבנת- אין קיצורי דרך. אני אומר את זה כדי לחזק ולעודד אותך לשוב להדרכת הורים להבין את הקשר שלכן, את ההתנהגויות של בתך בצורה עמוקה יותר ולפתח אסטרטגיות התמודדות שיוכלו לסייע לך ולה. לתפיסתי, השינוי שאת מצפה לו אצל בתך מתחיל אצלך, באופן בו את מבינה את ההתנהגויות שלה ובאופן שבו את מנהלת את החינוך והקשר שלכן. מהפנייה שלך אני מרגיש שכרגע את מוצפת ברגשות קשים, שאת מרגישה שהתפרצויות הזעם של בתך מנהלות אותך ומכתיבות לך סדר יום. למרות זאת, חשוב שתזכרי שילדה שמגיבה בצורה כל כך זועמת ומתריסה היא ילדה במצוקה, המצוקה שאת חשה היא תמונת ראי למצוקה שלה. אני לא יודע מה עבר עליכן בשנים האחרונות, מה היה טיב הקשר של בתך עם הורייך, עד כמה הצבת לה גבולות ברורים, מה טיב הקשר שלה עם אבא שלה, מה היו נסיבות הגירושין וכיצד הגירושין השפיעו עלייך ועליה רגשית, איך בתך מרגישה נוכח הקשר החדש, עד כמה היא מוצאת מקום להביע עצמה ולא דרך התנהגות שלילית וכד'. אני חושב שהנקודות אלו ואחרות הן חשובות, ושכדאי להשקיע בהן קצת מחשבה. מעבר לזה, אני מציע לך לנסות ולשמור על איפוק עד כמה שאת יכולה. כשאת צורחת על בתך כתגובה לצרחות שלה את בעצם משדרת חוסר שליטה או חוסר יכולת להתמודד. במצב שכזה, היא הופכת להיות זו שקובעת את הכללים- זה כשלעצמו יכול להיות מפחיד עבורה. כשהיא מתפרצת נסי לשמור על קור רוח, תזכירי לעצמך שהיא מגיבה מתוך מצוקה שהיא חווה. את יכולה לדבר על זה איתה כשתירגע, אך באותו הרגע פשוט תאמרי לה שאת לא מוכנה שתדבר אליך ככה ואת תמתיני עד שהיא תירגע ואז תשובו לדבר. בתגובה שכזו את מדגימה לה באופן מעשי כיצד ניתן לווסת רגשות וזה חשוב כשלעצמו. הקפידי על גבולות בבית גם במחיר של מריבה והתפרצות. ככל שהגבולות יהיו ברורים יותר ועקביים כך בתך תחוש מוגנת יותר והחרדה תלך ותפחת. לצד זה, דברי עם בן זוגך, הסבירי לו את המצב, תקבעי יחד איתו את מקומו בחייה של בתך- את מידת המעורבות שלו בחינוך שלה ודברו על האופן בו הוא מגיב אליה במצבים השונים. אין לך במה להתבייש, הבת שלך נלחמת, גם אם זו מלחמה לא נעימה, היא עושה זאת מכיוון שאת דמות משמעותית עבורה. כשאת מתביישת בתך מרגישה בזה וזה רק מגביר את המצוקה שלה. בן זוגך יכול להבין זאת ואף להיות שותף לדרך. נסי לזהות מתי ההתפרצויות מופיעות, נסי לזהות מצבים, אירועים, אנשים שבסביבה וכד'. זיהוי של טריגרים להתפרצויות יכול לסייע לך בחיפוש דרכים להפחתה שלהם. נקודה נוספת וחשובה מאוד, חזקי התנהגויות חיוביות של בתך, השקיעי בה זמן והעניקי תשומת לב גם ובעיקר מחוץ לזמני התקפת הזעם. הביעי המון אהבה כלפיה, אל תתני לה להרגיש שרק דרך כעס היא מגייסת אותך. אני חוזר ואומר, אל תתייאשי, או קחי את האנרגיות של הייאוש הזה והשקיעי אותן ביצירת שינוי. היא עדיין צעירה וזה אפשרי. למרות ניסיון לא מוצלח, אני מציע בחום לשוב להדרכת הורים. קובי