בת 9 וחצי

שלום, ביתי האמצעית בת 9 וחצי, חברותית, מקובלת, אהובה מאוד. הבעיה שלי היא עם התנהגותה בבית - מתווכחת הרבה, מרגישה מקופחת וגם אם מקבלת הרבה פעמים מה שרוצה (להזמין חברות, ללכת למקום שמבקשת), בפעם הראשונה שנגיד לא מיד תפצח בצעקות ו"נאום" כמה היא מקופחת וסובלת. והיא באמת מרגישה ככה, זו לא העמדת פנים. אני מאוד מותשת מהויכוחים וגם מתוסכלת מהפער בין ההתנהגות הנעימה אצל חברות, בביה"ס וכו לבין מה שקורה בבית. אשמח לעצה. תודה

שלום לי, בתך משתמשת (גם אם לא במודע) באסטרטגיה עתיקת-יומין של גרימת אשמה כדרך להשיג את מבוקשה. היא ממשיכה להשתמש בה מהסיבה הפשוטה: זה אכן עובד! הורים רבים נופלים למלכודת הזו, ובתגובה לתלונות על הקיפוח פוצחים בנאומים נגדיים מטעם הסנגוריה... זה אכן מתיש מאד, ובעיקר מיותר. הורה סמכותי ויעיל אמור לפעול מכוח רציונל חינוכי עקבי, ולא מתוך קפריזות או ניסיון לרצות את הילד. כאשר את אומרת לא, הישארי בעמדתך גם מול מחאות וזעקות קיפוח. הסבירי בקצרה את הרציונל שלך, והוסיפי ללא כעס אמירה שסוגרת את הדיון ("אני מבינה שאת כועסת, וזה בסדר. אבל החלטתי שהיום לא תישן כאן חברה, וההחלטה שלי היא סופית. מרגע זה הדיון בנושא הסתיים"). כשיתחיל נאום הקיפוח והסבל, נסי להתרחק, להזכיר לעצמך שאת אמא טובה ואחראית, ושאכזבה ותסכול הם חלק בלתי נפרד מהחיים. הילדה שלך תוכל לעמוד באכזבה הזמנית הזו, ואת תוכלי לעמוד בתסכול הזמני שתחושי מעצם זה שבתך מאוכזבת. לאחר מספר פעמים כאלה, בתך תלמד שהוויכוחים והטענות על קיפוח כבר אינם 'עובדים', ותפסיק להשתמש בהם. זה לא מבטיח שלא יגיעו טקטיקות חדשות... :-))) היי חזקה! ליאת

תודה רבה על התשובה המפורטת, ממש כאילו היית פה ופגשת אותה... תארת אחת לאחת את הסטואציות. לוקחת את העצה בשתי ידיים!! תודה רבה, לי