חרדות פחדים והקפדץ יתר על פרטים אצל ילדה בת שלוש

שלום ליאת יש לי ילדה בת שלוש וחצי ובחצי שנה אחרונה , אולי אפילו קצת יותר אני רואה כמה דברים שמתחילים לעורר בי שאלה האם זה נורמלי בגלל גיל או שדרוש כן טיפול. 1. פחדים יש לה הרבה פחדים מהרבה דברים. כל דבר בנפרד נראה בסדר אבל כשמחברים הכל יחד זה נראה כבר יותר מדי : פחד מחושך , ממכשפות , מכל רעש שהוא יותר מדי חזק ופתאומי ( למשאל טרקטור שהתחיל לעבוד או מעלית שעולה והיא לא הייתה מוכנה לזה.)היינו במלון והלכנו אתה לריקודי ילדים: הייה שם איש מחופש לאריה - היא ממש נתקפה פחד ממנו ולא רצתה להמשיך להיות שם מתוך אמונה שהוא יטרוף אותה( לא עזרו ההסברים שזה איש בתחפושת ) מנביכה חזקה של כלב ובנוסף היא לא מוכנה להישאר לבד בסלון למשאל כשאני מתארגנת בחדר אחר. תמיד מחפשת חברה והולכת אחריי לכל מקום. לא הייתה כזאת תלותית כבר הרבה זמן. מצד שני היא לא מפחדת : כשאינ מדליקה שואב אבק , כשאנחנו מחכות למעלית ( כשהיא יודעת שלחצתי על מעלית ואני מחכה) ,היא לא פחדה לנסוע בטרקטור כשטיילנו בקיבוץ.היא לא פוחדת לנסות דברים חדשים וללכת למקומות חדשים באופן כללי היא ילדה שמחה מאוד , אנרגטית , סקרנית , מאוד מאוד חברותית. לא הייתי מגדירה שום בעייתיות באופי שלה חוץ משני האספקטים האלו של פחדים והקפדת יתר על פרטים 2. הקפדת יתר על הפרטים: דוגמאות: היא יכולה לסדר את השמיכה עד שכל הקצוות שלה יהיו ישרים אם אני מביאה לה דף שקצת - ממש קצת מקופל או קמט אחד בדף היא הולכת לקחת דך חדש חלק אם היא מצחצחת שיניים ונופלים לה כמה טיפות על הבגד - היא ממש ממש נטרדת מזה ( מצד שני אין לה שום בעיה ללכת לבריכה או לשבת באמבטיה ולהשפריץ. אין פחד מים ( םשוט מטריד אותה אי שלמות בדברים. זה הסיפור מה אני עושה עם זה? תודה

שלום אריאלה, כל מה שתיארת, על פניו, נשמע תואם גיל. עולמם של בני השלוש הוא עולם דמיוני עשיר, משופע ביצורי פרא דמיוניים ולא דמיוניים, מבלי שתהיה להם (לבני השלוש) את הגנתו של בוחן המציאות. היכולת להבחין היטב בין דמיון למציאות עדיין אינה בשלה, ולכן אין טעם להסביר שלא צריך לפחד מהאיש בתחפושת, שמבחינתה הוא חיית טרף. החשיבה המאגית והבלתי הגיונית הזו, עומדת גם בבסיסם של טקסי הילדות האובססיביים (הכמיהה לשלמות, סידור המיטה, הניסיון "לא לדרוך על הקווים", וכד'). טקסים אלה נעשים כדרך להשיג שליטה, או אשלייה של שליטה, וברוב המקרים הם חולפים מאליהם. לכן, תשובתי הפשוטה היא - שאין צורך לעשות עם זה דבר, מלבד להישאר קרובה ונוסכת ביטחון ברגעי הפחד, מעודדת וגאה ברגעי העצמאות והאומץ. בהצלחה ליאת