התמודדות עם ילד שלא מקבל מרות במסגרות

בני בן 7. הוא ילד חכם מאוד, ובבית מתנהג יפה מאוד, מקשיב, ממושמע ומשתף פעולה. כשהוא בבית- הספר, הוא בד"כ מתנהג נהדר. הוא תלמיד טוב מאוד, ומבצע את המטלות שלו בקלות רבה. מידי פעם, מתרחשים בבית-הספר ארועים של פריצת גבולות מוחלטת. בד"כ מקדים ארוע מסויים, כגון חיכוחים עם החברים, או חוסר הסכמה עם המורה, ואז אין שום גורם בבית הספר שיכול להפסיק את התנגדות שלו. הוא יכול להעיף דברים, לגזור את דפי הלימוד, להרביץ לחברים ולסגור את האוזניים ולא להקשיב למורה או למנהלת. מטריד אותי מאוד שאין לו קו אדום, שידוע לו שהוא לא יכול לחצות אותו. כמובן שבבית הוא נענש בחומרה על ההתנהגות הזאת, ונשללות ממנו זכויות. איך ניתן למגר את התופעה ?

שלום שירי, את מתארת התפרצויות זעם קשות אצל ילד עם התנהגות טובה בדר"כ, ומציינת שפריצת הגבולות מתרחשת בעיקר בביה"ס, ומגיעה בתגובה לאירוע מתסכל. כמובן שהמידע שברשותי מועט מכדי להבין מה בדיוק קורה, אבל נראה שקיימת איזו בעיה ביכולת הוויסות הרגשי. כך, למשל, גם גירוי מתון יחסית (כמו חיכוך חברתי או חוסר הסכמה עם דמויות סמכות) יכול להיחוות בעוצמה בלתי נסבלת כעלבון או הפחתה בערכו, מה שמעורר את המופע הסוער שתיארת. לא בטוח שענישה חמורה ושלילת זכויות מתאימה לטיפול בבעיה. ענישה חמורה (לפחות בעיני) אינה מתאימה לטיפול בבעיות רגשיות של ילדים. היא יוצרת, במקרה הטוב, מרמור ותחושת אי-צדק, ובמקרה הרע, ילד כנוע וצייתן, שינסה לפרוק את הזעם כאשר יהיה רחוק מהגורם המעניש. כיום מדברים הרבה על הצורך בהצבת גבולות עקבית וברורה, אך זו חייבת להיעשות באווירה של חמימות והיענות לצרכי הקרבה וההכלה של הילדים. לכן, אני מציעה לך לנסות להתייחס אל התנהגותו של הילד מתוך עמדה סלחנית מעט יותר, ולברר מה בדיוק קרה לפני שהתפרץ. הבעת התעניינות אמיתית, תוך מתן תוקף לרגשותיו, יכולה לסייע לו למתן את הזעם, ולהרגיש מובן ומוכל. עוד נקודה שעולה בדעתי כרגע - לפעמים הפער בין ההתנהגות בבית להתנהגות בביה"ס יכול לשקף קונפליקט או מאבק בין המורה או מהלת ביה"ס לבין ההורה. ילדים מזהים בקלות את המאבק הסמוי או הגלוי בין דמויות הסמכות המרכזיות בחייו, ומנצלים את הואקום שנוצר לפריצת כל הגבולות. במצבים בהם יש כבוד והסכמה עקרוניים בין ההורים לצוות החינוכי, תופעות כאלה פוחתות באופן משמעותי. מקווה שעזרתי מעט בכיווני המחשבה. בברכה ליאת

קראתי בעיון רב, מזדהה גם אם השאלה וגם עם התשובה. העניין הוא שלמערכת אין סבלנות לתהליך ויש צורך בוויסות. מהיר יותר ולא תמיד להבין את מקומו של הילד. הילד שלי כבר בין תשע נכנס לכיתה רגשית.. המצב רק הסלים ותוך חודשיים בית הספר החליט שלא רוצה אותו... אם כן אני שואלת מה הדרך ללמד את הילד לקבל סמכות ולא לקחת את החוק לידיים??