בתי בת ה - 9

שלום, בתי בת 9. יש לה מספר חברות שאיתן היא נפגשת אחר הצהריים: בפעולת הצופים, בבית, בגינה הציבורית. לבתי יש חבר שגם הוא בן 9. לחבר זה גם יש חברים נוספים, שאיתם הוא נפגש מחוץ לשעות הלימודים. בתי והחבר שלה משחקים בהפסקות כל הזמן ביחד וכמעט ולא משחקים עם החברים הנוספים שלהם. הם לא מוכנים לשחק עם חברים אחרים, מהסיבה לטענתם, שהם דחויים, לא רוצים לשתף אותם, הם אוהבים להיות ביחד ובלי לברים נוספים. טענותיהם נכונות היות ושניהם ילדים "מוזרים". שניהם כל היום ביחד, מחזיקים ידיים, לעיתים מתחבקים. המציאו עליהם שהם התנשקו, וכל בית הספר צוחק עליהם בעקבות כך. יש להם תחומי עניין משותפים (ניסויים, מדעים, אוהבים להמציא דברים), לציין ששניהם לומדים באותה כיתה ועולים כעת לעיתה ד'. מצד שני, אמו של החבר לא מסכימה שיהיו לבד רק שניהם, אלא שיהיו ביחד אך עם עוד חברים נוספים בהפסקות. מה שקרה, הוא שהם המשיכו להיפגש בינהם, בלי לספר לנו (גילינו זאת ע"י כך שהילדה שלי באה וסיפרה לי). יתרה מכך, כשהם ביחד בהפסקות, הם הולכים ומציקים לאחות הקטנה שנמצאת בחטיבה הצעירה איתם, ולפעמים סתם הולכים ומדברים. אני ציינתי בפני אמו של החבר כי לדעתי עדיף שיהיו ביחד וישחקו יחדיו. כך לפחות יש להם אחד את השניה. לציין כי הבת שלי אוהבת להיות בחברת בנים יותר מאשר בנות. אמו של החבר ציינה בפניי את החשש שלה מחוסר המקובלות, וכי היא חושבת להפריד בין בנה לבין בתי היות וה"ביחד" עושה להם לא טוב (ממציאים עליהם דברים כמו נשיקות). ועוד, כי הם עולים לכיתה ד', וזה לא נראה טוב שיש חבר וחברה. שאלתי: א. מה עלינו לעשות? האם עלינו להתערב ולנסות לצרף אליהם חברים נוספים? ב. האם זה נכון להפריד בינהם? ג. ברור לי כי עלינו לשוחח עם המורה לעניין חוסר המקובלות, ועשיתי זאת כבר. המורה צירפה את בתי לחברות אחרות, והדבר עבד ל - 3 ימים, ומיד חזרה לשחק עם החבר שלה. כבר בתחילת השנה נפנה בשנית למורה, ואף לגורמים נוספים במערכת. סליחה על האורך. חשוב לי מאוד לקבל תשובה. בתי עברה רבות בחייה (אמא חולה מאוד), והמחשבה על שינוי נוסף ומהותי בחייה מפחיד אותי. תודה רבה.

שלום, ראשית, אני מאוד מסכים איתך, אם טוב להם אחד בחברת השנייה אז אין טעם להתערב בזה באופן אקטיבי וחד צדדי, יתרה מזאת, אני גם לא מאמין שהתערבות שכזו תועיל להם או תשיג את המטרות שלשמן היא נעשית, אלא להפך - תבצר אותם בעמדתם. כהורים , אנו מושפעים מחוויות הילדות שלנו, מהאופן בו חונכנו, הפחדים והשאיפות שלנו וכו'. במקרים רבים אנו מסיקים מה טוב ומה לא טוב עבור הילדים מתוך תפיסות אלו שלעתים לא מביאות בחשבון את רצונותיו של הילד, אופיו ורגשותיו. אנסה להסביר זאת ע"י דוגמה מתחום אחר- אם אני כהורה הייתי ילד שמן שסבל מההשלכות החברתיות של זה, אני עלול לנסות ולמנוע או לאסור על ילדי לאכול מאכלים משמינים, בבית ומחוצה לו. לרוב, הניסיון הזה יוביל לאכילה בסתר, לירידה בדימוי העצמי וכד'. לחילופין, אני יכול לחשוף אותם למאכלים בריאים, לאפשר להם במינון סביר לאכול חטיפים באופן שלא יהפוך את זה לעניין מרכזי ביום יום, ולהשתמש בהרגלי התזונה שלי כמודל להרגלי תזונה נכונים. בהקבלה, האיסור שלכם הוביל להסתרה ולא לשינוי בהרגלים. אתם יכולים לחשוף אותם למעגלים חברתיים נוספים (דרך חוגים וכד') אך לא לאלץ אותם לפתח קשרים חברתיים. לומר לילדים עם מי לשחק ומתי זו התערבות שמכילה בתוכה מסרים על חוסר המסוגלות של הילד, ומייצרת סתירות בין תחושותיו הפנימיות לאופן שבו הסביבה חווה אותן. התערבות שכזו מותירה את הילד מבולבל ולא מקנה בידיו כלים להתמודדות עתידית. אני מבין שהיא נעשית מתוך דאגה ורצון טוב, אך בכל זאת, אם אתם מניחים שהתנהגותם מעידה על קשיים חברתיים יש לטפל בקשיים אלו ובמקורות שלהם לא ע"י כפייה אלא מתוך שיתוף והבנת עולמו הפנימי של הילד. באשר לשאלות: א. כן, אם יש דרך בה תוכלו לעשות זאת באופן עדין ועקיף. ב. לתפיסתי, ניסיון להפריד ביניהם יצור יותר נזק מתועלת. ג. לא כל ילד מקובל הוא ילד מאושר ולהפך. אפשר לנסות ולסייע להם, אך חשוב לזכור שמקובלות חברתית אינה המטרה. בהצלחה, והרבה בריאות. קובי