"אני לא יכול להרשות לעצמי לטעות" אומר בן

בוקר אור ליאת, ת' בן 5 וחצי בגן חובה, חזר שלשום עם "פנינה" מהגן: אני לא יכול להרשות לעצמי לטעות. אסור לי לטעות. אני הכי גרוע בעולם ואני אף פעם לא מצליח לעשות כלום. זה הגיע אחרי שהוא לא ניצח אותי במשחק, ונכנס להתקף בכי והיסטריה וזה מה שהוא אמר (אזכיר כאן שהוא התחיל השבוע את החוג ב-מכון באונ', ולפי ההתרשמות הוא בין הבולטים בקבוצה..) לאחר בירור נוסף, הילד אומר שהגננת המשלימה אמרה לו שאסור לו לעשות טעויות. שוחחתי עם הגננת (מנהלת הגן. לא המשלימה) והיא טוענת שלדעתה הדברים הוצאו מהקשרם, שאין סיכוי שהמשלימה תאמר דבר כזה, אבל היא תבדוק בכל מקרה. מה אני צריכה לעשות, חוץ מלהדגים לו ולהסביר שגם אני טועה ולא קורה שום אסון.... תודה ליאת, וד"ש מהספתא :-)

לפולניה החביבה שלום, בדר"כ, עמדה פרפקציוניסטית (הכל או לא כלום) אינה תוצאה של אירוע או אמירה חד פעמיים, ומבחינה זו אפשר לזכות את הגננת המשלימה מאשמה. גם אם מדובר באמירה מיותרת, כנראה שלא "פה קבור הכלב". ילדים פרפקציוניסטים (בעיקר המחוננים והמוכשרים מעוררי ההתפעלות) למדו להשעין את תחושת הערך שלהם בעיקר על הצלחות והישגים בולטים, ולכן, כל כישלון או הפסד נושא איתו (מנקודת ראותו של הילד) פוטנציאל לנזק. כל טעות עלולה לסדוק את תחושת המושלמות, ומה שאינו מושלם אינו שווה. ילדים חכמים לומדים עד מהרה (לא נעים להודות...) שהישגיהם מעוררים אצל ההורים והסבים גאווה, סיפוק ושביעות רצון. מאחר שהם חסרים עדיין את היכולת לראות את הדברים בצורה מורכבת ורב ממדית, נדמה להם שכל כישלון מוריד להם נקודות, וזה משהו שילד קטן באמת לא יכול להרשות לעצמו. הוא לא יכול להסתכן באובדן אהבתו והתפעלותו של ההורה. לכן, אני מציעה להוריד באופן כללי את הלהט סביב אירועים כאלה, ולהישאר שקטה ושלווה גם מול התקפי הבכי ההיסטריים. נסי להסיט את המוקד מהתוצרים (ניצחון/הפסד/הצלחה/כישלון), והדגישי בתגובותייך את ההשקעה, המאמץ, התהליך, ההתמדה, היכולת לשאת אכזבה, תסכול, הפסד. בעיני, גם שיחות ממושכות בנושא, כולל אמירות כמו "לא קרה אסון" או "כולנו טועים", הן עיסוק-יתר. זה קצת כמו לומר לילד לפני ביקור אצל רופא השיניים "אל תפחד, זה לא כואב בכלל". חשוב להניח לילד לפגוש את ההצלחות וההפסדים שלו, להיות שם כדי לעזור לו להכיל אותם, ולא לעשות הרבה מלבד הבעת צער קצרה ומתקפת, כמו למשל "זה באמת לא כייף להפסיד". הבשורה ה'רעה' היא, שילדים עם צורך הישג חזק נשארים כאלה לאורך זמן, והבשורה הטובה היא, שברוב המקרים הם באמת מגיעים למצויינות. יש לקוות שההצלחות לא יגבו מחירים רגשיים גבוהים מדי, ולא יסחפו את כל המשפחה לעיסוק יתר בנושא. מקווה שקצת עזרתי. דש בחזרה לסבתא הנהדרת! שלך ליאת

:-)))