המשך לבקרים קשים

הי ליאת כתבתי לפני כשבועיים על הבקרים הקשים, וכאן, בעזרת התייחסות אוהדת שלי לכל מיני ענייני בוקר של הבת כמו "כואבת לי הבטן" או "קשה לי לפתוח עיניים", כאשר אני "שותפה לצערה" לרגע או שניים, יחסית הבקרים הקשים פוחתים. לעיתים יש בקרים בהם היא מתחילה קשה, אני עדיין מפספסת, ואז זה נגמר בזה שצריך להחזיק אותה.. לאחר מכן כשמשוחחות, והיא אומרת לי כמה הייתי לא הוגנת אני מראה לה שהיא צודקת בתחושה שלה אבל גם אני בנאדם ואני לא פיה או מלאך שלא טועה.. בנוגע לאחותה בת השלוש וחצי, יש ביניהם יחסים מגוונים , מצד אחד יכולות לשחק יםה, לשחק משחקי דמיון וכו, ולעיתים מכות אחת את השניה. היה אירוע מאוד קשה שהגדולה נתנה לקטנה מכה בראש.. מאוד כעסנו, ורק בדיעבד הבנו כי הכעס לא מסייע לה. לאחר מכן מספר פעמים פשוט הסברנו לה מה זה יכול לעשות לילד שצעיר ממנה ובכלל ההשלכות של זה על מי שנמצא איתה. אנו שמים לב כי דווקא מאז ההסברים שלנו היא מאוד מתאמצת לא להכות ומכה הרבה הרבה פחות. שאלתי היא עקרונית- אני שומעת מאנשים שואמרים ש"עד שלא יהיה דם אני לא מתערב". לי מאוד קשה להיות מהצד וסתם לומר תסתדרו.. מה דעתך?

שלום גלית, גם אני שייכת לאסכולה שאומרת (בהומור) שעד שאין הרוגים או פצועים אין להתערב. אני מאמינה שכהורים, עלינו לעשות הכל כדי לגנות אלימות, לחנך ולהסביר - כמו שעשית ממילא. עם זאת, הילדים שלנו מגלים די מהר את נקודות התורפה שלנו - "לא יכולה לראות אלימות" "קשה לי לראות אחים רבים" "אחים צריכים לאהוב זה את זה" "חשוב לי שבמשפחה תהיה הרמוניה ושלווה" "צריך שהגדולים יתחשבו בקטנים החלשים" וכו' וכו'... כאשר הילדים שלנו מבינים כמה כל אלה חשובים לנו, הם מגלים שדרך המריבה הקולנית הם מזעיקים אותנו ומכניסים אותנו למעורבות מיידית. מסתבר שהכלל "אם אין קהל - אין הצגה" עובד יפה גם כאן. כאשר ההורים מניחים לילדים לפתור את הקונפליקטים שלהם בכוחות עצמם, האלימות פוחתת פלאים, והילדים לומדים להסתדר היטב. מצרפת שני לינקים לדיונים קודמים בנושא - http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-66893#message-66893 http://www.doctors.co.il/forum-3284/message-40746#message-40746 בהצלחה ליאת