בתי בת ה- 12

שלום רב, לפני כיומיים שיתפה אותי בתי בבעיה: בזמן שהיא לא מרוכזת (בתכנית טלוויזיה, ספר, משחק וכו') מלוות אותה מחשבות של סכנה ואיום על חיי מישהו יקר לה. לדוגמא: אם היא מטעינה את מכשיר הטלפון שלה עולה לה סצנה דמיונית של מישהו יקר לה שמתחשמל. אם היא רואה את האש בוערת בקמין, עולה לה מחשבה של שריפה וסכנת חיים למישהו יקר לה. הסברתי לילדה שפחד הוא תחושה נורמלית וחשובה: שזה מה שמונע מאיתנו לקפוץ לכביש או להיזהר מאש אבל צריך גם להכניס אותו לפרופורציה ולא לתת לו להשתלט עלינו. המלצתי לה לדמיין תמונה חיובית או כל דבר שגורם לה אושר או בטחון וכשהיא מרגישה שהתחושה מתגנבת אליה, להפסיק ולחשוב על הדמיון החיובי. יש לציין כי לא ארע אסון כלשהו, או סכנה כזו שיכולה להביא למחשבות אלו. שאלתי גם את בתי אם קרה משהו אצל מישהו מחבריה או אפילו תכנית בטלויזיה שראתה אך היא ענתה שלא. ראשית, האם יש לך המלצה לתת לי להתמודדות של הילדה עם הבעיה? שנית, אני זוכרת את עצמי בגילה ואת הפחדים שליוו אותי, האם זה אופייני אכן לגיל האמור? אשמח לקבל את דעתך והמלצותייך. צופנת

שלום צופנת, אתחיל מהמשפט האחרון שלך - לחרדה יש גם מרכיב גנטי: בדר"כ נראה יותר מבן משפחה אחד הסובל מדאגנות וחרדות. אם את היית חרדתית יתכן שבתך ירשה את הפוטנציאל. ילדים ואנשים חרדתיים מתאפיינים בדפוס חשיבה קטסטרופלי, ונוטים להתייחס את העולם כאל מקום בלתי צפוי, מסוכן ומתקיף. יש תיאוריות פסיכולוגיות שיתייחסו לפנטזיות כאלה כמשקפות משאלות תוקפניות, ויש כאלה שיראו בהן דרך להתמודד עם חרדה אחרת, עמוקה יותר. בכל מקרה, אם הפחדים מתגברים והופכים אובססיביים יותר, הייתי פונה להתייעצות עם פסיכולוג ילדים קליני ומטפלת בזה. בברכה ליאת