ספורט תחרותי בגיל 5?

ליאת שלום, בני בן 5 אשר מטופל בריפוי בעיסוק בשל "חיפוש סנסורי" - חיפוש תנועה (בעיות בוויסות ופוטנציאל להיפראקטיביות...) התחיל חוג התעמלות. המדריכה התפעלה מאד מכישוריו והמליצה להצטרף לחוג תחרותי, מה שמצריך נסיעה ארוכה יותר ומינימום פעמיים בשבוע. היא חושבת שבחוג הנוכחי ואפילו אם נקפיץ אותו לרמה מעליו (כיתות א-ב) הוא ישתעמם. אני בתור ילדת ADHD זוכרת שגם אני הייתי בחוגי ספורט תחרותי כל חיי הצעירים ושזו היתה נקודת האור ביום שלי. האם נכון להכניס אותו למסגרת כזו שיכולה להכניס אותו ללחצים (התחייבות ונסיעות, משמעת חמורה יותר, ילדים טובים ממנו, הפסדים...)? או שדווקא יש בזה פוטנציאל לחיזוקו - ייחוד, הצטיינות, כישורים חדשים וחיזוק הביטחון העצמי ומיומנויות מוטוריות? אשמח לדעתך המעניינת ומאירת העיניים תמיד. תודה!

שלום תמר, כל הפוטנציאלים שהזכרת, ה'טובים' וה'רעים', קיימים בסיפור הזה. הצלחות והישגים משמעותיים לעולם כרוכים במחירים (מכאן הם שואבים את ערכם), והשאלה אם אנחנו מוכנים לשלם אותם תלויה בלא מעט גורמים. כשהילד שלנו בן חמש, עדיין קשה להיוועץ בו, ואת ההחלטות עלינו לקבל בשבילו. נדמה לי שהדילמה שלפנייך אינה שונה מהותית מזו הניצבת בפנינו כשאנחנו רושמים את הילדים ללימודי פסנתר, כינור, בלט או כדורסל. אנו מאפשרים להם לצאת לדרך שסופה בלתי נראה כרגע. משטר האימונים בגיל חמש אינו דומה לזה שבגיל 7 או 10 או 15. גם התחרויות בגיל זה 'ידידותיות' יותר, כך אני מקווה, ומאפשרות בנייה איטית של הרוח הספורטיבית הנחוצה כ"כ לכוכבי ספורט. בעיני, ההבדל המהותי בין החוג החובבני לזה המקצועי-תחרותי נעוץ בכך שהילד טועם (גם אם זה יהיה לזמן קצר, בסופו של דבר) מהדבר האמיתי, ולא מה'כאילו'. מה רע, בעצם? אם תתייחסי לזה כאל משהו פחות גורלי, ויותר הרפתקני, אולי תוכלו ליהנות יותר, את וילדך. ההחלטה, כמובן, נשארת שלך :-) בהצלחה ליאת