גמילה מחיתול

ליאת שלום, הבן שלי בן שנתיים ועשרה חודשים, לפני כ3 חודשים התחלתי איתו גמילה! עד היום לא היה פעם אחד שהוא אמר לי בעצמו "יש לי פיפי /קקי" כל שעה אני לוקחת אותו שירותים לעשות פפי אם לא, הוא תמיד מפספס!רק בזמן מקלחת גם זה לפעמים אומר שיש לו פיפי לגבי קקי אין בכלל על מה לדבר תמיד מפספס, אין לו שעות מסויימות יש ימים שעושה 3 פעמים או פעם אחד או אפילו לא עושה בכלל!הוא תמיד מתחבא כשעושה קקי!(מה שמצביע שבוודאות מודע למצב) שאני שואלת אותו יש לך פיפי/קקי התשובה תמיד לא! למרות שאני בטוחה שיש לו פיפי בד"כ לקחת אותו לשרותים זה סיפור - הוא לא רוצה הוא ילד מאוד חכם, מודע מאוד לסביבה שלו, ילד רגיש (לא מדי) עקשן ושתלטן - אני בטוחה שזה סוג של משחקי שליטה איתי אני מודה שהיו פעמים שיצאתי מהשליטה וצעקתי עליו ממש כועסת ואז פרצתי בבכי תוך כדי צעקות מתוך ייאוש שעשה פיפי בהתחלה זה היה ריקודים והשתוללויות ומחיאות כפיים ומתנות שכל הכבוד איזה גדול וכד' היום כבר לא, זה רק איזה ילד בוגר כל הכבוד יפה שלי+נשיקה. הוא גם מתלהב מספר לאבא שלו "עשיתי פיפי! אז אני לא מבינה למה בעצמו אף פעם לא מבקש למרות ההתלהבות שלו. אני יודעת שכעס וצעקות לא עוזר ובטח לא מועיל אבל הכעס בא בפעמים בודדות רק אחרי חודש וחצי שהתחלתי גמילה היום אני כבר אין לי סבלנות לכעס אפילו הוא מפספס ואני מחליפה לו בלי להתרגש זה פשוט שיגרה!!! זה כ 4 ימים שהוא מפספס אני פשוט מחליפה לו מכנסיים תוך כדי התעלמות מוחלטת בלי לשאול אפילו למה!אבל עדיין כלום (עצה של הגננת) התחיל ביום שני האחרון גן עירייה - כל יום מתקשרים אלי לעבודה שאגיע להחליף לו כי הם לא מוכנים - אז אני צריכה לצאת מהעבודה באמצע וללכת. קראתי מאמרים + ספרים (שמתי לו דגני בוקר בשרותים כדי שיכוון אליהם)+ תכניות של סופר נני+ הלוחשת לפעוטות אני מיואשת פשוט מיואשת, ניסיתי עצות של כולם אבל כלום. יש לי עוד בן בבית -בן עשרה חודשים, הם חברים מאוד טובים והגדול שלי שומר עליו שאף אחד לא יתקרב אליו (משחקי שליטה) את הגמילה שלו התחלתי רק לפני 3 חודשים כדי שלא יהיו לו רגרסיות בגלל האח החדש. אני תמיד אומרת לו וואי איזה גדול אתה בלי חיתול - תראה אח שלך ממש קטן בגלל זה יש לו חיתול. אני יכולה להמשיך ולכתוב עד מחר - עשיתי הכל מהכל, תעזרי לי בבקשה הצילי אותי מהמצב הזה זה כבר בלתי נסבל. תודה רבה

שלום אלינור, אני מרגישה שנקלעתם למערבולת רגשית, את וילדך, סביב נושא הגמילה, ומבינה כמה זה מטריד ומייאש. עם זאת, חייבים לנסות ולהסתכל על כך בפרספקטיבה הנכונה, ולתת לזה את הממדים הריאליים: לא נעים - לא נורא! כרגע, את מתייחסת לפיפי ולקקי כאל אסון, ומגיבה לזה ממקום מאד רגשי. את מתעסקת בזה המון, קוראת המון, צופה בתכניות הורות, וכו', ובכל זאת - כלום לא עוזר לך. לתחושתי, ועם כל גאוותי המקצועית, לא אוכל "להציל אותך" מכאן. באופן מוזר כלשהו, כך אני מרגישה, ביום שתצליחי להתייחס בשוויון נפש *אמיתי* לפספוסים שלו, הוא יוכל לוותר על המאבק. ממליצה לך להגיע להדרכת הורים קצרה, פנים אל פנים, ולבדוק מדוע אינך מצליחה ליישם את כל הידע שצברת בנושא. כמו שכתבתי כמה קומות כאן מתחת, לפעמים אנחנו יודעים הרבה, ומשהו - שלא תמיד מודע לנו - מפריע לנו ליישם את הידע. אל ייאוש! בסוף - עם או בלי הפסיכולוגים ועצותיהם - גם הילד שלך ילמד לעשות את הפיפי והקקי במקום המיועד לכך. וזאת הבטחה! ליאת