התמודדות עם ב 18 - הנמצא בדכאון

שלום רב,אני גרושה הנשואה בשנית. אם לשני ילדים, הגרוש שלי מתגורר בארה"ב ולאחרונה עברה בתי להתגורר עמו. בני בן 18 וחצי והתגורר עם אביו עד לפני כ10 חודשים (כשנתיים). לפני כשנה החל בני להשתמש בסמים קלים ובתקופה זו אובחן ע"י פסיכיאטר אמריקאי כסובל מדיכאון וממצבים של הלוסינציות וקיבל טיפול תרופתי. כשהגיע ארצה, נבדק ע"י פסיכיאטרית אשר ציינה כי קיימת מחלת נפש, אך השאירה לשיקול דעתו נושא הטיפול התרופתי. בני הפסיק טיפול זה, והיה בקשר עם פסיכולוג המתמחה בטיפול במתבגרים שציין כי אינו רואה כל בעיה רצינית או התמכרות . ברצוני לציין כי בני מוקף בחברים, יוצר קשר מצויין עם בעלי הנוכחי ועם בני מנישואיי הנוכחיים, היה בקשר אינטימי עם 3 חברות בתקופה זו, אך אינו מתמיד בקשרים אלו לאורך זמן. לציין כי במהלכה של תקופה זו לא עבד או למד, לאחרונה נרשם ללימודי השלמת בגרות אך היום הודיע לי כי אינו מעוניין ללמוד וכי מעוניין לשוב להתגורר עם אביו בארה"ב. לציין כי הן אביו והן אני תמימי דעים בכלך שאם ישוב לארה"ב יחזור לחברה הבעייתית. לציין כי אני דוחפת אותו כל הזמן לעבוד ולתפקד. האם להפסיק לנג'ס? האם לשוב לפסיכיאטר? לציין כי הוא מסייע בעבודות הבית ובטיפול באחיו הקטן ואף משתף אותי לא מעט בעובר עליו. מצפה להתייחסותך ולעצתך

שלום אריקה, קצת קשה לייעץ מרחוק בסוגיה מורכבת כזו. בנך עבר בשנה האחרונה מארה"ב לכאן, וגם אם נראה היה כי ההסתגלות הייתה מהירה וטובה, יתכן שהיא גבתה מחירים נפשיים (גם אדם בריא לגמרי מהבחינה הנפשית צריך המון כוחות לתהליך כזה). אני מנסה לקחת לרגע את מקומו, צעיר שאינו לומד או עובד, בחברת בני גילו השקועים עד צוואר בבגרויות או בהליכי גיוס לצה"ל או כבר בצבא. זה לא פשוט, דווקא בגלל שאינו מחובר בשום צורה להוויה הזו. הדחף לשוב לסביבתו המוכרת ברור לי. עם זאת, אני מבינה ששם הוא נתון בסכנת התדרדרות, וזו אכן דילמה. אני חושבת שכרגע הייתי מנסה לשכנע אותו להיכנס לקשר טיפולי כאן, במסגרתו יוכל לבחון עם דמות בוגרת וניטרלית, מה נכון לו, ואיך יוכל לממש את הפוטנציאלים שלו באופן מיטבי. אז כן. להפסיק לנג'ס :-)) ולעזור לו למצוא מסגרת שתכיל את הקשיים שלו כרגע. תוכלי להציג זאת כרצון שלך שלא לכפות עליו את דעתך והעדפותייך, וכדרך לעזור לו לברר באמת מה הוא רוצה/צריך/יכול כרגע. הבטיחי לו שתעמדי מאחורי החלטותיו, כל עוד הן יתקבלו מתוך שיקול דעת רחב, ולא כגחמה או כתוצאה מקושי רגעי. ועוד משהו חשוב - הגם שאיני פסיכיאטרית, אני סבורה שמחלת נפש צריכה להיות מטופלת היטב, וככל שידיעתי מגעת, במחלות נפש מהסוג הכולל הלוצינציות, התחזוקה התרופתית מקטינה את סיכויי ההתדרדרות. הדבר נכון אף יותר בנוכחותו של דיכאון, שיכול להחריף את מצבו. לא בטוחה שנכון להשאיר החלטות מסוג זה לשיקול דעתו. מאחלת לכם בריאות ונחת ליאת

תודה רבה.