התמודדות עם בכי

שלום רב, בני בן שנתיים. לעיתים, ככל הילדים, נכנס להתקףשל בכי אם לא מקבל דבר מה (לדוגמא עוד שוקולד), אם הוא עייף או אם דברים לא נעשים בדיוק כפי שרוצה. אני לא מוטרדת מהבכי, זה טבעי - בטח בגיל הזה. מעסיקה אותי יותר השאלה כיצד יש להגיב. ברוב המקרים בעלי ואני מעבירים מסר שאנחנו לא מתרגשים מהבכי, ופונים אליו בניסיון לעזור לו לצאת מהמקום שאליו הוא נכנס. מצד שני, לפעמים אני מרגישה שזה כמו כדור שלג, כלומר- שהוא מתחיל לבכות ממשהו אחד ואז שום דבר לא באמת "הולך לו" וכך אני מוצאת אותו ב"לופ" של בכי וחוסר מרוצות מהכל ואותי מתקשה מאוד להגיע אליו. ברגעים כאלה אני מרגישה שזה קצת מוגזם להתעלם מהבכי וחוששת שהילד עלול לחוות זאת כנטישה (אנחנו מנסים לדובב אותו אך כמו שאת בטח מתארת לעצמך שומעים רק בכי). בעלי חושב שאני מפנקת אותו כשאני מנסה לנחם אותו בדיבורים רכים או חיבוקים. מה דעתך? האם באופן כללי נכון להתעלם מהבכי? האם בכל סוג של בכי והאם כדאי לחכות שהילד ירגע בעצמו או שיש לנסות ולעזור לו בכך? בברכת תודה, ניצה

שלום ניצה, התקפי הבכי המפורסמים של גיל שנתיים, יכולים להוציא משלוותו גם את ההורה הרגוע ביותר. אני נוטה להסכים איתך, ולהאמין שעלינו לעזור לילד בגיל כזה "לרדת מהעץ", להרגיעו ולנחמו, ולא להשאירו נטוש לנפשו בשעה קשה כזו. פינוק זה משהו אחר, והוא קשור יותר לדפוס של סיפוק רצונותיו של הילד רק כדי לא להתעמת עם הבכי. אם את מצליחה לעמוד על שלך, לא לוותר על מה שלא צריך, ועם זאת לנחם את הילד בשעת אכזבה ותסכול ולעזור לו להתגבר על צערו - את בכיוון הנכון. יישר כוח! (בסוף גם גיל שנתיים הנורא חולף עובר לו). ליאת