זהות

שלום, בני בן שנתיים וארבעה חודשים מדבר כל הזמן בשפת נקבה "לא רוצה", לא יכולה", "רוצה לעלות". אני מתקנת אותו מיד אך הוא ממשיך בשלו. כשאני מלבישה אותו במכנסיים הוא בוכה וצורח ומסרב ללבוש את המכנס ומבקש כל הזמן שמלה. אז אני בוחנת אותו ואומרת לו "בוא נלבש שמלה" והוא רץ אליי מיד מחוייך ומאושר. כשהוא נשאר בלי מכנס הוא מנסה למשוך את החולצה כמה שיותר למטה ומחזיק אותה לצדדים "כמו שמלה". לפעמים סתם מושך את החולצה ונשאר מכופף עם הרגליים כדי שהחולצה תהיה יותר ארוכה ותכסה את רגליו "כמו שמלה" ואומר "הנה השמלה האדומה שלי" (לפעמים גם שר את השיר בשמלה אדומה...) יש לציין שאני אם חד הורית ואינני נוהגת ללבוש שמלות אך מציינת שהוא רואה הרבה קלטות של רינת גבאי בוא היא מופיעה לעיתים בשמלות. כשהוא רואה מישהי עם שמלה הוא מתקרב אליה נוגע ומזיז לה את השמלה. 1. האם מדובר במשבר זהות? 2. האם זה נורמלי שהוא דורש כל הזמן שמלה ובובות ופחות מתעניין במכוניות? 3. האם מדובר בעיניין חולף או שיש צורך בהתערבות מיידית ובהדרכה?? אשמח לקבל תשובות מהירות אני קצת בלחץ.

שלום ענת, ילדים צעירים שמדברים בלשון נקבה עושים זאת בדר"כ מתוך חיקוי של הדמויות הנשיות בחייהם, הנמצאות שם רוב הזמן, ומדברות בלשון נקבה. המשיכי לתקן אותו, ונסי לחשוף אותו לדמויות הזדהות גבריות. מעבר לכך, אין צורך לעשות דבר. נסי להבהיר לבנך את כללי המציאות החברתית-תרבותית בה אנו חיים ("רק בנות לובשות שמלות"), ולחשוף אותו - גם כאן - לדמויות גבריות שיוכלו לשמש מודל (סבא, דוד, חבר, וכד'). גם אם ההתעניינות שלו בבובות ובגדי בנות תמשיך, קבלי זאת באהבה וסלחנות. כרגע, זה נראה בעיני יותר כמו הזדהות-יתר איתך, שאינה מדוללת ע"י דמות אב, ופחות כמו בעיה בזהות המגדרית. בברכה ליאת