זכרונות ותחושות לא ברורים

מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי סלידה חזקה מדוד שלי. הוא אדם מאוד חביב וידידותי, יגידו כולם, ואני גם חושבת כך. אבל מאז ומתמיד לא יכולתי לסבול את הצ'פחות שלו, את הבדיחות שלו, או לראות אותו בארוחות משפחתיות. הוא מייצג עבורי דמות כוחנית שמעוררת בי סלידה. ואני לא באמת יודעת למה. פשוט לא נוח לי אף פעם בסביבתו. אני לא יודעת אם מדובר במשהו שקרה בילדות או לא, שכן אני לא זוכרת דבר שיכול היה להוביל לזה. יש לי כן זיכרונות דווקא מהבית. יותר נכון זיכרון אחד חזק שלי כילדה, מתעוררת במיטה שלי לבד, במשך כמה לילות ספורים, כשהחולצה שלי מורמת. אני זוכרת שלא הבנתי איך בלילה הראשון, וחשבתי שהתהפכתי כנראה הרבה. אבל בהמשך, אני זוכרת שהתחלתי לחשוב שמשהו מוזר קורה. אבל פשוט לא איפשרתי לזה לחדור והמשכתי והתעלמתי. במהלך החיים חוויתי כמה הטרדות מיניות לצערי, אבל הצלחתי להתקדם. רק אתמול, אחרי צפייה בסרט בתוכנית של אמנון לוי אודות יובל שסובלת מ DID, צפו לי שוב הזכרונות על הכמה לילות האלה והתחושה כלפיי דוד שלי שהתחזקה. בנוסף לכל התחושות מההטרדות שעברתי (לא במשפחה או בבית). אני לא יודעת כמה אני מערבבת, כמה נכון וכמה לא, כמה אני מגזימה או לא. אני רק יודעת שהתחושה והזיכרון האלו משגעים אותי ואני לא יודעת איך אני יורדת לעומקו של עניין. מקווה שתגיבו לי שאני מגזימה ומדמיינת.

שלום רב, התכנית אכן הייתה מרתקת ומטלטלת, ומחזקת את ההבנה על הנזקים ארוכי הטווח של התעללות מינית בילדות. אשר לתחושות והזיכרונות העמומים שעלו בך בעקבות הצפייה (ולפניה) - אני בספק אם מישהו מלבדך יוכל לקבוע "היה או לא היה". האמירה "את מגזימה ומדמיינת" יכולה להרגיע, אך היא יכולה בה במידה להכאיב ולהשאיר (פעם נוספת) את הילדה המותקפת לבדה. לכן, אני מציעה לך למצוא לעצמך את המרחב המוגן והבטוח (טיפול פסיכולוגי?), במסגרתו תוכלי לברר לאט לאט את השאלות והספקות, ולהחזיר לעצמך שלווה וביטחון. בברכה ליאת