שלום ליאת היקרה

קודם כל, אני רוצה לומר לך כמה אני נהנה לקרוא את התשובות שלך. את חכמה ומקסימה ואנושית. ועכשיו לשאלה. כאשר ילד מספר על "חבר דמיוני" שלו, הוא באמת מאמין בקיומו, או שהוא מודע לכך שזה "בכאילו"?. כי אם הוא באמת באמת מאמין בזה - הרי שהוא לא שפוי, לא?. או שמושגים "בוגרים" של שפיות וחוסר שפיות לא רלבנטים לגיל הילדות?. את רואה, אני מבולבל מהנושא... תוכלי להאיר את עיניי?.

שלום לך הקוסם האמיתי מארץ עוץ, תודה על המילים החמות שלך. ולשאלתך - ילדים הבוראים לעצמם חבר דמיוני מאמינים באמת בקיומו, לפחות בתחילה, ממש כשם שהם מאמינים בקיומה של המפלצת שתחת מיטתם. לעיתים קרובות קים פער בין הידיעה ה'עובדתית' לפיה "אין מפלצות", "אין מכשפות" ואין חבר דמיוני, לבין התגובה הרגשית שהם מעוררים, הנחווית בעוצמה וחריפו?ת אמיתית. תגובות הפחד מהמפלצת (או הנחמה והביטחון שמספק החבר הדמיוני) מעידות על כך שבעולם הפנימי של הילד ובחווייתו הסוביקטיבית - יצורי הפרא קיימים גם קיימים. שאלת השפיות היא שאלה אחרת, שכן היא באה לקבוע האם קיימת מחלה נפשית הפוגעת ביכולת לשפוט נכונה את המציאות. אם תחשוב על כך עוד, תגלה בוודאי שהבלבול בנושא אינו ייחודי רק למצבים דמיוניים כאלה בילדות. גם אדם מבוגר, שפוחד לטוס, או פוחד מג'וקים או עכבישים, סובל מפגיעה זמנית בשיפוט (לפחות בבואו להעריך את הסכנה), ובכל זאת לא נאבחן אותו כחולה פסיכוטי. כדי לקבל אבחנה של חוסר שפיות (יש, לצערנו, מצבים פסיכוטיים פתולוגיים גם בילדות), יש לתת את הדעת להיבטים נוספים כמו הפרעה במהלך החשיבה, פגיעות משפחתית גנטית, ולעקוב אחר מהלכה של התופעה לאורך זמן. זה נכון שבשל נטייתם הטבעית והנורמלית של ילדים לדמיין ולפנטז, קשה לאבחן מצבים פסיכוטיים בילדות, שכן הם עלולים לעיתים להיות דומים למצבים הנורמליים. למרבה המזל, מחלת הסכיזופרניה בילדים מתחת לגיל חמש היא נדירה ביותר, ומלווה עפ"י רוב בתסמינים חמורים נוספים שמסייעים באבחונה. מקווה שחלק מהערפל התפזר איכשהו. לילה טוב ליאת