ליאת

הי ליאת, אני בת 25 ועומדת לפני אשפוז במחלקה להפרעות אכילה.. יש לי אח קטן בן 13. הוא מרגיש שיש בעיה והוא בטח שומע את ההורים שלי מדברים על זה.. אבל אני הייתי רוצה בעצמי לספר לו על האשפוז ועל הבעיה. קודם כל האם לדעתך זה נכון? ואם כן...אז מה להגיד? איך? עד כמה לספר לו את האמת? אני פשוט לא רוצה שזה יהיה עלום מבחינתו ולא מובן ושהוא לא ירגיש שהוא לא מספיק חשוב כדי שיספרו לו מה קורה.. חשוב לי לעשות את זה בהכי רגישות שיש.. בעיקרון, אני לא אנורקסית, הגעתי לתת משקל לפני חודש וחצי בערך, אבל אז ההפרעה התחלפה והתחילו הבולמוסים...עליתי במשקל כמובן...ומאז זה ניסיון בלתי פוסק של לנסות לצום ולרדת הכל בחזרה... החיים שלי די נהרסו ומהפחד שאני אמשיך להשמין (כי אם כן אז אני פשוט לא רוצה לחיות) אני מעדיפה להתאשפז ולאזן את עצמי.. וכמובן שבשאר הדברים בחיים אני לא מתפקדת בכלל. אשמח ממש אם תעזרי לי איך להגיד לו.. תודה רבה מאוד :)

שלום ליאת, אני מברכת אותך על ההחלטה להילחם על איזון והבראה. זו החלטה אמיצה, ואני מתפללת שהיא גם תישא פרי ותביא לכולכם שלווה ובריאות. לא בטוחה שהשיחה עם אחיך היא באחריותך, אך אני מסכימה לגמרי עם כך שמגיע לו הסבר, ושעמימות וסוד כמעט תמיד מזיקים יותר מכל אמת. האמת במקרה שלך - כמו שאפשר להציג לו - היא שנכנסת למערכת יחסים מבלבלת ולא בריאה עם נושא האוכל ומראה הגוף, עד כדי כך שאת נזקקת לעזרה מבחוץ כדי להחזיר לעצמך הרגלי אכילה בריאים ומאוזנים. הסבירי שאת הולכת מרצונך למסגרת אשפוזית בבית חולים מיוחד, אשר בו עוזרים לאנשים להרגיש טוב יותר, ולהימנע מדיאטות מזיקות שיכולות לגרום להם להיות רזים או שמנים מדי. ספרי לו שבמחלקה בה תשהי יש אנשים טובים שיעזרו לך, ופעילויות מהנות שמטרתן, בין השאר, להעסיק אותך בדברים נעימים שאינם קשורים לאוכל. אם תרצי להרחיב עוד, תוכלי לספר לו שאת מתכוונת ללמוד איך אפשר להתמודד עם רגשות חזקים (כמו כעס, עצב או שמחה), ואיך אפשר לזהות אותם ולבטא אותם בצורה נכונה וטובה. אני חושבת שהמחשבה איך להסביר את הדברים לילד בן 13 משרתת גם אותך, ומחזקת גם אצלך את ההבנה עד כמה המהלך שאת עושה הוא נכון וחשוב. שולחת לך את כל הכוח והעידוד להילחם ולנצח, ליאת

התשובה שלך גורמת לי להודות, איך אני אגיד את כל הפחדים והחששות במילה אחת? מבוהלת... פשוט ככה. אני חייבת להגיד לך..אולי זה ישמע מפגר קצת, אבל היה לי פשוט כיף לרגע שהתייחסת גם אליי ולא רק לבקשה שלי.. כולם מבטלים את החששות שלי, מבחינתם העיקר שאני אלך לשם ושהכול ייפתר.. ברור לי שהם דואגים ורוצים לטובתי..אבל תעצרו שנייה ותזכרו שאני זאת שהולכת לשם, לא אתם...אז קל לדבר. צדקת לגמרי במה שאמרת.. תודה רבה על הדרך שהצעת...אני אעשה ככה :)