יסורי מצפון?!

ליאת יקרה תודה מכל הלב על הערותיך והארותיך בנושא. עדין לפעמים אני שואלת גם את עצמי וגם את בני (כשהוא מגיב לא בסדר בכל מיני סיטואציות שונות בינו לביני) האם הוא כועס עלי בגלל הפרידה? כשאני שואלת הוא מציין שחבל שלא עשיתי את הצעד כשהוא היה קטן יותר למה הכוונה?? האם דמות האב חסרה? למרות שכמעט ולא היתה לו דמות של אב גם כשהיה האב בבית לא נתן דוגמה טובה הן באלימות מילולית והן בפיזית. לתשובתך מצפה יום טוב

היי דוריס, אני מציעה לך לא לקשור כל קונפליקט ביניכם לכעס שלו על הגירושין (אשמה! אשמה!), ולהשתחרר מהמחשבה שעוללת לו משהו איום ונורא. אני מזכירה לך שאין באמת טעם להתעסק בשאלה האם היית צריכה להיפרד קודם או לא, שכן ממילא אי אפשר לעשות כלום עם המידע הזה. כרגע, הדבר הטוב ביותר לעשותו - לפחות לעניות דעתי - זה להישאר הורה טוב ומתפקד בנסיבות הקיימות. כאשר את פועלת מתוך תחושות אשמה, את מחלישה את הסמכות שלך כאם, ופותחת פתח לסחטנות רגשית מצד ילדייך. עודדי את הילד (או הילדים) לקיים קשר עם אביהם במידת האפשר, וללמוד ליהנות מהחלקים המיטיבים שבו, גם אם אינם רבים. אני יודעת שיש לפנייך עוד הרבה התמודדות, ומפצירה בך להיפטר מהר מייסורי המצפון, לבד או עם עזרה של דמות מקצועית. היי חזקה ליאת