האם רצוי לתת לשני אחים מקום שווה במשפחה?

יש לי שני בנים בהפרש של שנתיים וקצת: הגדול בן 4 ו-10 חודשים, קטן 2 ושבעה חודשים. הגדול תופס המון מקום בבית. הוא דורש הרבה גבולות ומתווכח על כל דבר, וכל הזמן צריך לדרבן אותו (נניח לקטן אומרים בוא לצחצח שיניים הוא בא בשמחה ובכיף, הגדול צריך לרדוף אחריו, להתעקש, לפעמים לכעוס). הגדול גם דורש יותר התעסקות חיובית, לא רק שלילית: כל הזמן רוצה שישחקו איתו, ידברו, יסבירו לו דברים, יעזרו לו לצייר, לעשות פאזל, יבנו איתו לגו. וסתם, גם אם לא צריך עזרה הוא רוצה שיישבו לידו וייתנו לו פידבקים: אמא, תראי איך ציירתי שד מפחיד, אמא, תראי בניתי בלגו מכונה שיודעת לעשות ככה וככה (הסברים של שעות), וכולי וכולי. הקטן מעסיק את עצמו מדהים: משחק, עושה לבד את הפאזלים שלו, בונה לבד בקוביות לגו שמתאימות לגילו. וגם לא מחפש פידבקים, לא מראה מה עשה, לא מבקש עזרה גם אם צריך. למשל עושה פאזל של 32 חתיכות קטנות, וזה קשה לו, אז אחרי חצי פאזל והרבה זמן שישב על זה וניסה פשוט יעזוב את זה. לא יבקש מאיתנו עזרה, וגם לא יצעק מתסכול. פשוט יעבור הלאה למשחק אחר. והגדול אם לא מצליח משהו - צועק מתסכול, חתיכת לגו קטנה התפרקה והוא צורח. אני מרגישה שהקטן שלי הולך לאיבוד בבית. הגדול כל כך תובעני מבחינת תשומת הלב, החיובית והשלילית, שהקטן נבלע בהמולה שלו. אני חושבת שזה לא טוב, אבל נראה שהצרכים שלהם באמת אחרים. הבן הבכור שלי מאוד רגיש, שונא-שינויים, תמיד היו לו מתחים שהתבטאו גם פסיכוסומטית (כאבי בטן מוזרים, קשיי נשימה שהתברר שהם פסיכולוגים ונובעים מתח וכיוצ"ב). הוא גם ילד מרדן ודעתן, כמו שאמרתי. לכן לכאורה הוא צריך יותר "תמיכה", יותר גבולות, יותר התייחסות, והקטן כל כך עצמאי, וכל כך רגוע ושמח כל הזמן, כל ה'גיל שנתיים האיום' ממש לא ניכר עליו. פה ושם יש נושאים שמתעקש עליהם, אבל הם ספורים (ללכת ערום בבית, למשל, למרות החורף...). מה דעתך על כל זה? אני ממש מפחדת שאולי אנחנו מזניחים את הקטנצ'יק, שהוא ילד מקסים ומפותח ונהדר. הוא פיתח ממש מן עולם פנימי של עצמו, מדבר, שר לעצמו, ואני מרגישה שאולי אין לו מספיק התייחסות והשתתפות שלנו בעולם הזה שלו. תודה על עזרתך, אשמח אם תוכלי לכוון אותי. עד כה הייתי בגישה של לתת לפי יכולתו ולקבל לפי צרכיו, אך אני מתחילה לחשוב שאולי עושה עוול לבני הצעיר, ואולי זה גם לא טוב לגדול להיות תמיד במרכז תשומת הלב בבית. אין לי מושג איך משנים מצב כזה, וכאמור אין לי מושג אם צריך לשנות.

שלום נלי, את יודעת, יש אמרה שטוענת ש"לא צריך לתקן משהו שלא מקולקל", ואולי זה מתאים גם ליפור שלכם. לעיתים, הילד הראשון במשפחה נתפס ע"י הוריו כפלא הבריאה, ולכן בשנותיו ראשונות הוא מוקף באהבתם, בהשקעה האינסופית שלהם, בהתפעלות שלהם ובנוכחותם השופעת והנדיבה. ילד כזה עלול לפתח תלות רבה בהוריו, בתשואות שלהם ובתיווך שלהם. הילד השני מגיע אל משפחה הרבה יותר נינוחה ומאוזנת, והוא מתרגל כמעט מיום היוולדו לחלוק את המשאבים ההוריים עם אחיו הבכור. ההורים פחות חרדים, פחות דרוכים, ולכן מאפשרים מרחב להתנסות עצמאית וסקרנות. הילדים שלכם 'מתלבשים' יופי על התיאוריה הזו, ונדמה לי שאין צורך לדאוג לילד השני, שמפגין בריאות והתפתחות תקינה. המשיכי לתת לכל אחד לפי צרכיו, ובהתאם ליכולתך, והשתדלי ליהנות מכל אחד מהילדים בדרכך, בדרכו. בברכה ליאת