התפרצויות מדאיגות אצל ילד בן שנה

הבן שלי בן שנה וחדשיים ולאחרונה התחילו אצלו התפרצויות זעם רק כלפיי ולבעלי (למרות שאליו פחות) הוא מרביץ וצועק ובועט וזה לא אופייני לו איני יודעת איך להגיב לכך -זה ילד ראשון ובנוסף לא כל כך רוצה לבוא אליי (שזה קצת פוגע בי הוא היה "ילד של אמא" ) .

את האמת התינוק שלנו מרביץ לסבתא סבא כזה מחלק כאפות חופשי. אולי הוא מרגיש או את משדרת תחושה שונה ממה שהוא רגיל ולכן הוא מתנהג בהתאם ?

שלום גילי, תינוקות בני שנה עדיין לא יכולים לווסת את עצמם מבחינה רגשית, ולכן התקפי בכי הם עניין שגרתי למדי. ילדים נבדלים אלה מאלה בעוצמת הדחפים ובעוצמת הביטויים הרגשיים שלהם (מה שנהוג לכנות 'מזג'), אבל גורם חשוב נוסף הוא טיב ההתקשרות בינו לבין הדמות המטפלת (ההורה), ויכולתה להוות עבורו גורם מרגיע ומווסת. אין לאפשר בשום גיל גילויים של תוקפנת פיזית, וכדאי לעצור אותו פיזית כשזה קורה. במקביל, מענין לבחון את ההבדלים בינך לבין בעלך בכל הנוגע לתגובתיות כלפי התינוק וטיב ההיענות לצרכיו. יתכן שמה שאת קוראת "ילד של אמא" מתייחס לקשר סימביוטי, שלא איפשר את המרחק החשוב שנחוץ גם לתינוקות רכים, ואשר הוא מבקש לעצמו (אולי) כשהוא מעדיף לעיתים את הנוכחות של אבא. לפעמים משהו ברמות החרדה והמתח אצל הורה אחד, גורם לילד להעדיף זמנית את ההורה האחר. למרבה המזל, לרוב הילדים יש שני הורים, המספקים - שניהם יחד וכל אחד לחוד - את הצרכים הבסיסיים שלו. כאשר ההורים הופכים את הקשר עם הילד לסוג של תחרות סמויה על לבו ועל אהבתו, יש סכנה שכולם יפסידו. נסי לוותר על הפגיעה, לשמוח בקשר בין הילד ואביו, ולהמשיך להיות דמות חמה, סמכותית וזמינה עבורו. בברכה ליאת

תודה רבה על התשובה,אבל כמו שאמרת את התוקפנות הפיזית צריך לעצור ופה הבעיה שאני לא יודעת איך לעשות זאת כי כלום לא עזר עד עכשיו וזה רק מחמיר וזה הופך להיות כמעט כל הזמן ככה,והאם צריך להתעלם מהתפרצות זעם שאינה אלימה? כלומר צעקות ובעיטות באוויר?