תגובה קיצונית למצבים לא רצויים

שלום! יש לי ידידה עם בעיית התנהגות ואני רוצה לעזור לה. ברור לי שאת העזרה הכי מקצועית אפשר לקבל מפסיכולוג, אבל אני לא חושב שהיא תרצה עזרה כזאת לפני שאני אשכנע אותה שזה נחוץ. חוץ מזה מעניין אותי מה עושים עם אנשים כאלה, שבתור חבר אני אדע איך לעזור. הבעיה של הידידה הזאת היא שבכל פעם שקורה משהו בלתי צפוי, שינוי תוכניות שלא טוב לה וכדומה, היא ממש נהיית קודרת. פרצוף תשעה באב, לא רוצה לדבר עם אף אחד. אם מישהו מנסה לעזור או לנחם אותה, היא חוזרת על המשפט "זה לא עוזר לי" ופשוט לא נותנת לאף אחד לשפר את ההרגשה שלה. כאילו היא מענישה את הסביבה שלה על כך שקרה משהו שלא מוצא חן בעיניה. יש לה גם יחסים בעייתיים עם ההורים, הרבה ויכוחים וכו', אולי חינוך לא טוב גרם לבעיה הזאת להתפתח. עובר זמן והיא נרגעת והכל שוב בסדר, אבל בזמן אותם התקפי דיכאון היא רק כועסת. לפעמים זה מגיע למצב שהיא בוכה, אפילו שבסך הכל מדובר באיזה שינוי קטן בלוח הזמנים. בלי לחשוב יותר מדי על פתרון, בלי לחשוב חיובי, בלי לבדוק אם יש פתרון, היא פשוט נכנסת מיד למצב הזה של כעס. הייתי רוצה לדעת מה גורם להתנהגות כזאת, ומה עושים כדי לתקן בעיה כזאת. נניח שאני בתור חבר טוב רוצה לעזור לה - מה אני עושה? איך מלמדים בנאדם כזה לתת לאנשים לנחם אותו, להסתכל על חצי הכוס המלאה, להתמודד עם בעיות באופן רציונלי יותר במקום למהר לכעוס ולהתרגש ולהחליט שזה סוף העולם? הייתי גם רוצה לדעת איך חינוך לא נכון של הורים גורם לבעיה כזאת, שאני אדע לא לעשות טעות כזאת כשיגיע הזמן שלי להיות הורה... תודה מראש :)

שלום עמי, לא בטוחה שהשאלה שלך מאד 'מתאימה' לפורום שלנו, ובכל זאת אנסה להשיב בקצרה. לחינוך של ההורים יש לעולם השפעה על נפשו של הילד, על אישיותו, על דפוס היחסים שלו עם העולם החברתי, על תפיסת העצמי ותפיסת הזולת, ועוד. מה שמסדיר את אופי התגובות שלנו למצבים השונים בחיינו הוא, בראש וראשונה, המזג המולד שלנו. מסתבר שאפשר להבחין כבר בחדר התינוקות במחלקת היולדות בין תינוקות רגועים ונינוחים, לתינוקות חסרי מנוחה, עצבניים וצווחניים. על הטמפרמנט המולד נוספות השפעות סביבתיות, כמו למשל החינוך בבית, אירועים וחוויות חיים, תנאי המחייה שלנו, וכד'. יש תיאוריות הגורסות שתגובתיות קיצונית כמו זו שאתה מתאר קשורה להפרעה במערכת הוויסות הרגשי, המחמירה בתנאים סביבתיים מסוימים, למשל כאשר לא מסייעים לילד לזהות ולקרוא בשם לרגשות חזקים. כך, למשל, כאשר הילד מרגיש שהוא סובל, כאוב, עצבני או כועס, וההורים לא נותנים לכך מקום, ואולי אף מבקרים את הילד ("מה אתה מתלונן? מה חסר לך? אין לך סיבה להרגיש ככה"). במצב כזה, הילד מתקשה לסמוך על רגשותיו כעל מקור מידע, הוא מבולבל, ולעיתים מקצין את תגובותיו כדי לשכנע את האחרים ולתקשר את מצוקתו. אם משהו מהתיאוריה הזו (התיאוריה הביו-סוציאלית שעליה מתבססת התיאוריה הדיאלקטית להתפתחותה של הפרעת אישיות) מתקבל על דעתך, ודאי תבין שמה שהחברה שלך צריכה, זה דווקא מבט מבין ומתקף, שרואה ומכיל אותה, מסכים להיות איתה עם חצי הכוס הריקה, מכיר בקושי ובכאב דווקא כאשר כל האחרים לא. נשמע מאד פשוט, לכאורה, אך קשה מאד לאורך זמן, דווקא בגלל החזות המאד מתפקדת. במילים פשוטות - הנכונות לראות ולקבל אותה מתוך עמדה לא שיפוטית, להסכים להכיר בסבל ובמצוקה שלה (זה לא קל להתפוצץ רגשית כל כך הרבה פעמים) ולהקשיב ל"סוף העולם" שלה ללא ביקורת. זאת יכולה להיות התחלה לא רעה, ואם לא יהיה שיפור, אפשר לעודד אותה לפנות לטיפול. מקווה שקצת הרחבתי את ההתבוננות שלך על חברתך. בברכה ליאת

דבר ראשון, תודה רבה :) בדקתי איזה פורומים יש באתר ושאלתי כאן כי חשבתי שפה זה התחום הכי קרוב לשאלה שלי. אני רוצה להמשיך לדון בזה, לאור ההצעה שהעלית. אני מקשיב בשמחה כשהיא רוצה לדבר, אפילו גורם לה לדבר כשהיא שומרת את הכעס בפנים. הבעיה היא שהיא לא רוצה להוציא שום דבר על אף אחד. היא עושה את זה רק אם מישהו מדבר איתה. ברגע שהיא עצבנית היא פשוט מרחיקה את כולם. זה מאוד מזכיר לי את המצב הבא: דמייני ילד קטן שרגיל לקבל מההורים שלו כמעט כל מה שהוא רוצה. ברגע שהם לא נותנים, הוא מעניש אותם. הוא צועק קצת, מציק, בוכה. מה שילדים קטנים עושים. אבל אם זה לא עוזר יש לו תכנית פעולה נוספת: להתעלם מההורים. הוא פשוט יושב בצד בחיבוק ידיים. אם ההורים אומרים לו משהו הוא מתעלם. הוא מונע מהם תשומת לב. הוא מעניש אותם כי הוא לא קיבל את מה שהוא רצה. אני מרגיש שהידידה שלי עושה דבר מאוד דומה. אמנם באופן לא מודע, אבל היא סוג של ענישה את העולם על זה שהיא לא קיבלה את מה שהיא ציפתה לקבל. היא מגיבה בקרירות, וככל שאנשים יותר מתעקשים להבין מה קרה לה, היא מתעצבנת עליהם יותר. היא פשוט לא רוצה אף אחד בסביבה. מה עדיף לעשות עם המצבים האלה? להתרחק ממנה עד שהיא נרגעת, או לגרום לה לספר לי על מה מדובר (הרבה פעמים היא מתחילה להתרגש תוך כדי הסיפור, ואם אין לי שום פתרון להציע לה, אין לי מה לעשות חוץ מלעזוב אותה לנפשה)? מאז שהכרנו אני מנסה לראות דרך התקפי הכעס שלה והיחס הקר והתקיף שלה, לא למהר לשפוט אותה אלא להקשיב לה ולהבין מאיפה זה בא ומה אפשר לעשות עם זה. אבל זה לא עוזר. לא משנה כמה היא נחמדה וכמה כיף לנו לדבר כשהיא רגועה - ברגע שמשהו מכניס אותה ל"מצב עצבים" היא פשוט בנאדם שונה לגמרי ומתייחסת לכולם באותו קור, לא משנה אם הם זרים או החברים הכי טובים שלה. אני אישית עמדתי בזה הרבה יותר זמן ממה שמגיע לה, רוב האנשים בטח מתרחקים מהר מאוד כשהם רואים איך היא מתנהגת. אבל גם לי מתחיל להימאס ואני לא רוצה שהיא תתעשת רק כשיהיה ממש מאוחר...